הזאב הבודד מסיירה מורנה מת בגיל 80

רודריגס נולד ב-1946 בעיירה אניורה שבמחוז קורדובה. אמו מתה כשהיה ילד קטן, ובהמשך, לדבריו ולפי מחקרים שנעשו על חייו, הוא סבל מהתעללות מצד אמו החורגת. כשהיה בן שש או שבע מסר אותו אביו לרועה עזים מבוגר שחי באזור המבודד של סיירה מורנה, בתמורה לכך שיעבוד לצדו ויטפל בעדר.

הרועה לימד אותו למצוא מזון, להציב מלכודות ולהסתדר בהרים, אך לאחר מותו נותר הילד לבדו. במשך השנים הבאות כמעט שלא היה לו קשר עם בני אדם. רודריגס סיפר כי חלק את סביבתו עם נחשים, צבאים ובעלי חיים אחרים, ובעיקר עם להקת זאבים שלדבריו קיבלה אותו בקרבתה. הוא טען כי זאבה אפשרה לו לאכול עם גוריה וכי למד מבעלי החיים היכן למצוא מזון ומים. ב-1965, כשהיה כבן 19, איתרו אותו אנשי המשמר האזרחי הספרדי.

החזרה לחיים בקרב בני אדם הייתה קשה במיוחד: לפי העדויות, הוא התקשה לדבר, לא היה רגיל ללבוש בגדים, התקשה לאכול בסכו"ם ושכח חלק ניכר מהמנהגים הבסיסיים של החיים בחברה. כומר ונזירות סייעו לו ללמוד מחדש לדבר, להתלבש, ללכת בנעליים ולהשתמש בכלים כדי לאכול. אלא שרודריגס מעולם לא הרגיש שהשתלב לחלוטין.

אחרי שחזר לחברה האנושית הוא עבד בין היתר כרועה ובתחום האירוח, אך סיפר שנוצל פעמים רבות מפני שלא הבין כסף, חוזים ואת כללי החיים שהיו מובנים מאליהם לאחרים. בריאיון מאוחר בחייו אמר כי בני האדם אכזבו אותו ושאם היה יכול, היה חוזר לחיות בהרים.

הסיפור החריג שלו משך במשך עשרות שנים חוקרים, עיתונאים ויוצרי קולנוע. האנתרופולוג והסופר גבריאל חאנר מנילה חקר את המקרה במסגרת דוקטורט, שהתבסס על ראיונות ממושכים עם רודריגס. ב-2010 יצא הסרט הספרדי "Entrelobos" ("בין זאבים") שהתבסס על חייו, ורודריגס עצמו אף השתתף בפרויקט.

בשני העשורים האחרונים לחייו התגורר רודריגס בכפר הקטן ראנטה שבגליסיה, שם מצא קהילה שאימצה אותו לחיקה. הוא מת ב-15 באוגוסט. סיבת מותו לא פורסמה. לפי הדיווחים בספרד, אחד מרצונותיו האחרונים היה שאפרו יישאר בראנטה – המקום שבו הרגיש סוף-סוף בבית.