נכנסו למים – ולא חזרו לעולם: סיפור היעלמותם המטריד של טום ואיילין לונרגן

ב-25 בינואר 1998 הפליגו טום ואיילין לונרגן מפורט דאגלס, אוסטרליה, עם קבוצת צוללנים בדרכם לשונית סנט קריספין – אתר פופולרי בשונית המחסום הגדולה. השניים חזרו מפיג'י, שם שירתו במשך שנה בחיל השלום (Peace Corps), ועצרו בקווינסלנד כדי להגשים חלום ישן ולצלול בשונית האלמוגים הגדולה בעולם. באותו יום, במהלך הצלילה, הם ננטשו בלב ים – ככל הנראה בטעות – ונשארו לבדם במים הפתוחים, ללא כל סירה באופק.

טום, בן ה-33, ואיילין, בת ה-28, היו תושבי באטון רוז', לואיזיאנה. חבריהם תיארו אותם כאידיאליסטים, מאוהבים והרפתקנים. הם הכירו באוניברסיטת לואיזיאנה סטייט, שם גם נישאו, ואיילין הייתה זו שהכניסה את טום לעולם הצלילה. אהבתם לטבע, לים ולהרפתקאות הובילה אותם אל השונית באותו יום גורלי – החלטה שהתבררה כקטלנית.

26 נוסעים נוספים עלו על אותה סירה, שהונעה על ידי הסקיפר ג'פרי נירן, והפליגה כ-40 ק"מ מהחוף אל אתר הצלילה. הצוללים קפצו למים בקבוצות. כ-40 דקות לאחר מכן, כלי השיט עזב את המקום ואיש לא שם לב שטום ואיילין נעדרים. כשהשניים סוף-סוף עלו אל פני המים, הם גילו מולם רק שמיים וים. הסירה נעלמה יחד עם כולם, ושניהם נותרו לבדם בלב ים האלמוגים.

בני הזוג אמנם היו צוללים מנוסים, אבל הם מצאו את עצמם מבודדים, מבולבלים וחסרי כל אמצעי הצלה ממשי. יום לאחר היעלמותם נמצאה במים חגורת משקולות, אך הצוות לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת. רק יומיים לאחר מכן, כשנירן מצא על הסירה תיק עם חפציהם האישיים – כולל ארנקים ודרכונים – התברר שטום ואיילין נעדרים. רק אז החלו חיפושים נרחבים בים ובאוויר.

חלק מציוד הצלילה של בני הזוג נשטף אל החוף, כולל לוח כתיבה עמיד במים שעליו רשמו כמה מילים אחרונות. גופותיהם של השניים לא נמצאו מעולם, והים בלע אותם מבלי להשאיר תשובות.

עם הזמן החלו לצוץ תאוריות שונות באשר לגורלם של טום ואיילין. היו שטענו לרשלנות חמורה מצד הסקיפר והחברה המפעילה על כך שלא ביצעו ספירת ראשים לפני החזרה ליבשה. אחרים העלו חשד לתרחישים קיצוניים יותר. ביומנים האישיים של בני הזוג נמצאו הערות שגרמו לספקולציות על דיכאון ואף על אפשרות של רצח והתאבדות.

שבועיים לפני הטיול האחרון כתבה איילין ביומנה: "טום לא יתאבד, אבל יש לו משאלת מוות שעלולה להשפיע גם עליי". הוריהם טענו כי הדברים הוצאו מהקשרם, וההערכה הרווחת הייתה שהשניים התייבשו, טבעו או נטרפו פשוט על ידי כרישים. ללא גופות וללא ראיות חד-משמעיות, אף תיאוריה לא הוכחה.

נואל נונן, מומחה לרפואה משפטית, האשים בבית המשפט את נירן ברשלנות חמורה. "הסקיפר חייב להיות ערני, לשים לב לנוסעים ולוודא שנהלי הבטיחות מתקיימים", אמר, והוסיף כי מחדליו יכולים להביא "כל שופט סביר" להרשעה בגרימת מוות ברשלנות. למרות זאת, נירן זוכה, אך החברה שבה עבד – Outer Edge Dive Company – נקנסה על רשלנות ונסגרה.

המקרה של טום ואיילין הוביל להחמרת תקנות הבטיחות בענף הצלילה, כולל ספירה קפדנית של נוסעים והגברת אמצעי הזיהוי והפיקוח. בשנת 2003 יצא לאקרנים הסרט Open Water, בהשראת אירועי הצלילה האחרונה והיעלמותם בלב הים. גם היום, יותר משני עשורים אחרי, הסיפור שלהם נותר אחד מסיפורי ההיעלמות המצמררים והמטרידים בעולם.