תיזהרו ממני, אני לוחמת אור מצוות לב היהלום

פעם, לפני כ-25 אלף שנה, חיו על פני כדור הארץ שתי תרבויות-על בשתי יבשות נפרדות: למוריה ואטלנטיס. למוריה ייצגה את האנרגיות של "האם האלוהית", ואטלנטיס את האנרגיות של "האב האלוהי". אלא שבין שתי היבשות היו חילוקי דעות: בני למוריה האמינו שהאנושות צריכה להתפתח בקצב שלה, ואילו בני אטלנטיס ביקשו לשלוט בתרבויות הפחות מתורבתות. הוויכוח הוביל למלחמה גרעינית, שבעקבותיה נגזר דינן של שתי היבשות לשקוע.

לפני שיהיה מאוחר מדי החליטו מנהיגי למוריה לעשות מעשה, ובנו מתחת להר הגעש שסטה שבצפון קליפורניה "עיר אור" בשם טלוס. בני למוריה ידעו לחיות ולנוע בין הממד השלישי (העולם הפיזי שלנו) לממד החמישי (עולם האור והתודעה), ושם המשיכה העיר להתקיים לאחר שהיבשות שקעו.

אטלנטיס הפכה ליבשת האבודה שעליה כתב אפלטון ושאינספור מיתולוגיות נקשרו בשמה. על למוריה לא מדברים הרבה, וחבל, כי בני למוריה ידועים בתודעה גבוהה ואהבה ללא תנאי. הם גם לא נתנו לשקיעת היבשת לעצור אותם, ומתקשרים איתנו עד היום באמצעות כלים שונים – ביניהם "מוטות האור". המוטות, שנקראים גם "חרבות האור", הם כלי שבאמצעותו הם מנסים להעביר לנו את כל המידע הנחוץ כדי לחוות התעלות רוחנית.

המשתתפות הן תשע נשים בנות 27 עד 70, לבושות לבן בהתאם להנחיות. מעולם לא הייתי בטקס עליון של קהילה רוחנית, אבל אני אומרת לעצמי יאללה, מה רע בלפתוח את המוח לממדים חדשים חוץ מהשלושה המוכרים – טיקטוק, אינסטגרם ועבודה

את הסיפור המופלא הזה סיפרה לעולם אישה בשם אורליה לואיז ג'ונס, שלדבריה קיבלה ב-1998 מסר ישיר מכהן למוריאני גדול, והקימה בעקבות ההתגלות את ארגון טלוס למוריה. אני לא שמעתי עליו, על ג'ונס או על הלמוריאנים עד שבחודש שעבר הכריז הארגון בפייסבוק על אירוע: "לימי העידן החדש ~ מוטות האור ~ סדנה ייחודית ללמידה והפעלה" (ה-~ במקור). נתקלתי בפרסום, קראתי את הרקע, ומיד הבנתי הכל: משהו היפי הולך לקרות במושב מגשימים.

טוב, האמת היא שלא הבנתי כלום. אבל זה בדיוק מה שמשך אותי בסדנה הזאת: אווירת ה"מה?". רציתי לקחת חלק בדבר המשונה הזה, לחוות את מה שהובטח: להיכנס ב"שערי האור", לעבור "מסע היזכרות" ולמצוא את ייעודי עם מוטות האור. אם הייתי יודעת שכדי למצוא את הייעוד שלי אני צריכה רק ללכת לסדנה מהפייסבוק, הייתי עושה את זה קודם.

חסרים לי קצת קריסטלים

אני יוצאת מהרכב לתוך מטע זיתים. את פניי מקבלת איילת סגל, שמובילה את הארגון בישראל. היא מספרת שכשאביה נפטר לפני כ-15 שנה היא נכנסה למשבר, והצליחה להרים את עצמה רק לאחר שקראה את הספר "מסרים מטלוס". בעקבות הספר היא יצאה להר שסטה, שם עברה חוויה רוחנית ששינתה את הווייתה לחלוטין: היא הבינה שהיא שליחה בעולם הזה, וצריכה להאיר אנשים אחרים אל ההתעוררות הרוחנית שלהם.

מהר מאוד מתברר שאני היחידה כאן שמעולם לא הייתה בסדנה, בטקס או במפגש של הקהילה. כל הנשים כאן הן כבר בנות קהילת למוריה, עם ידע קודם בנושא תקשור בין העולם שלנו לעיר טלוס, שנמצאת בממד החמישי. בסדר, כמה קשה זה כבר יכול להיות?

בהארה הנוכחית משתתפות תשע נשים בנות 27 (אני) עד 70, כולן לבושות לבן בהתאם להנחיות. אומנם לא הייתי מעולם בטקס עליון של קהילה רוחנית, אבל אני אומרת לעצמי יאללה, מה רע בלפתוח את המוח לממדים חדשים חוץ מהשלושה המוכרים – טיקטוק, אינסטגרם ועבודה.

במטע הזיתים מחכה כיפה גדולה, לבנה-שקופה, וספירלה עשויה קריסטלים ורודים ענקיים. לצד הספירלה יש עוד קריסטלים, ומוטות קטנים בצורת פירמידה. הכיפה – ה"דום", קוראת לה סגל – מלאה במזרנים ובכריות, ובמרכזה ניצב שולחן שעליו עשרות קריסטלים. באמצע השולחן: קריסטל בגובה מטר בצורת חץ הפונה כלפי מעלה. ברקע תלויות תמונות של "אדמה", הכהן הגדול של טלוס, ושל מנהיגים למוריאניים אחרים. מהר מאוד מתברר שאני היחידה כאן שמעולם לא הייתה בסדנה, בטקס או במפגש של הקהילה; כולן כבר בנות קהילת למוריה עם ידע קודם בנושא תקשור העולמות. בסדר, כמה קשה זה כבר יכול להיות?

הטקס מתחיל במדיטציה ארוכה. איילת מעבירה תהליך מודרך ברחבי התודעה שלנו: אני צריכה לדמיין את עצמי עולה השמיימה, מגיעה לצפון קליפורניה ומבקרת בהר שסטה. אבל אני כל כך גרועה בגיאוגרפיה שאני לא מצליחה להגיע.

במטע הזיתים מחכה ספירלה עשויה קריסטלים ורודים ענקיים. כשמגיע הרגע שלשמו התכנסנו, אני מבינה מה זה מוט אור: זה קריסטל ארוך. אנחנו מתבקשות לדמיין את המוט הספציפי שלנו, ואני מנסה להרגיש בלמוריה, אבל מרגישה רק כמו מתחזה

המדיטציה גורמת לי לנמנם, אבל לא גורמת לי להתחבר לתחושה השמיימית או להיות אחת עם עצמי. אני גם לא מצליחה להפסיק לחשוב, אפילו לא כשאני מנסה את הטכניקה של ארבע שניות נשימה, ארבע שניות המתנה וארבע שניות נשיפה. פאק, אולי זה אמור להיות שלוש?

אני צורחת לעצמי בראש: "די עם הציניות, תפתחי את הלב, תפתחי את השכל, תתחברי לרוחניות". זה לא עוזר בשיט, אני לא מרגישה למורית ולא רואה בתודעה את העיר התת קרקעית, וגם לא יודעת איפה לחפור בתודעה כדי לחפש אותה. לדעתי אני צריכה לאכול פטריות הזייה כדי להתחבר לסיטואציה, אבל הנשים הללו, פיכחות לחלוטין, מצליחות לעלות לממד העליון ולרדת בחזרה לעיר התת קרקעית בזמן שאני נאבקת ברצון לקטוע את הכל ולשאול בצרחה, "זאת כת?".

איילת לא נראית כאילו היא בכת. היא נראית מאושרת, בשליטה על החיים שלה. בוחרת לא לעשן, לא לשתות, לא לאכול ג'אנק פוד, לעשות מדיטציה, להיות מחוברת לעצמה ולהאיר את האנשים סביבה. אז לא, זו לא כת. זו בסך הכל קהילה היפית, מאוד דומה לבודהיסטית, פשוט מבוססת על אגדה אחרת. רק למה לא מחלקים פטריות?

קהילות הניו אייג' בימינו מקדשות רוחניות, אבל רבות מהן מתדלקות את הרוח בחומר כזה או אחר שמשנה את התודעה; לכן לכולם יש היום את החבר הזה שיצא לטקס איוואסקה וכל הזמן מספר לך כמה הוא הקיא. אבל קהילת טלוס למוריה מתרחקת מפסיכדליים, שאיילת קוראת להם "טפילים שחודרים להילה שלנו ומקלקלים אותה". כנראה שיש בזה משהו, אבל אני תוצר של חיים בינוניים, בתי ספר מסלילים וחדשות מפחידות. אז סליחה, אבל קשה לי להיפתח לעולם העליון בתוך כיפת פלסטיק בשבת בבוקר כשאני לא על אסיד.

אמצי לוחמת

איילת אומרת שבני אדם צריכים להתאמץ כדי להגיע לנקודות העליונות, אבל הם לא בהכרח מצליחים, כי בני אדם הם עצלנים. היא צודקת: אם במקום לאכול ביסלי גריל אני אעשה כל ערב מדיטציה של 10 דקות, כנראה שהנפש שלי תרגיש יותר נמרצת. אבל אין לי משמעת עצמית. כמו רוב האנשים, אני מעדיפה לגלול בטיקטוק מאשר להתעלות רוחנית.

ככל שאני מסתכלת יותר על איילת, ככה אני מאמינה לה יותר שהיא התעוררה רוחנית בלי משבשי תודעה. העיניים שלה נוצצות, היא מלאת אנרגיה טובה. אבל אני לא בטוחה אם זה נכון גם לשאר הנשים שנמצאות בחלל. כלומר, אני מאמינה שהן רוצות להיות מאושרות כמוה יום אחד, אבל חושדת שכרגע הן מזייפות אורגזמה רוחנית.

איילת סגל מובילה את הארגון בישראל. היא מספרת שבעקבות הספר "מסרים מטלוס" היא יצאה להר שסטה, שם עברה חוויה רוחנית ששינתה את הווייתה לחלוטין: היא הבינה שהיא שליחה שצריכה להאיר אנשים אחרים אל ההתעוררות הרוחנית שלהם

הנה מגיע הרגע שלשמו התכנסנו, ואנחנו מקבלות את מוטות האור. הוא מגיע מיד אחרי הרגע שבו אני מבינה מה זה מוט אור: זה קריסטל ארוך. וכל אחת מאיתנו, מסבירה איילת, צריכה לבחור מוט משלה וייעוד משלה – לוחמת, מרפאת או בוראת עולמות. אלה הפיצ'רים.

אנחנו עוברות מדיטציה מודרכת ומתבקשות לדמיין את מוט האור הספציפי שלנו; להרגיש בלב מהו המוט, איך הוא נראה, מה אנחנו עושות איתו. אני שוב מנסה להרגיש בלמוריה, אבל מרגישה רק כמו מתחזה. אחרי המדיטציה בא סבב שאלות: מה חווינו, מה הרגשנו. אני עונה באופן מטאפורי, כדי שלא יחשדו שאני אדם לא-רוחני שלא מצליח להתחבר לעולמות העליונים. ואני באמת רוצה להתחבר, אבל מרגישה שמכרו לי שקר. בעצם לא, יותר גרוע: שאני השקר עצמו.

הנשים ניגשות עכשיו לקריסטלים. אנחנו אמורות לחוש חיבור למוט, אבל אני חשה חרא. אני כל כך רוצה להרגיש את המוט שלי! אני רוצה להיות לוחמת אור שמביאה טוב לעולם הזה ולא מעשנת סיגריות! אני רוצה לא לקלל אנשים שצופרים בפקקים אפילו שממש ממש מגיע להם!

איילת קוראת לסמים פסיכדליים "טפילים שמקלקלים את ההילה שלנו", אבל אני תוצר של חיים בינוניים, בתי ספר מסלילים וחדשות מפחידות. אז סליחה, אבל קשה לי להיפתח לעולם העליון בתוך כיפת פלסטיק בשבת בבוקר כשאני לא על אסיד

פתאום אני חושבת שכשהייתי בגן, הייתי מתה על הפעילות הזאת. ואני אומרת, "יאללה, דמייני שאת בגן, תבחרי את המקל שאת הכי אוהבת ורוצי איתו". ובחיי, אני משחררת. המבוגרת הצינית נעלמת, ובמקומה יש ילדה קטנה וסקרנית. וילדים הם ילדים, בדימיון הם יכולים להיות מי שהם רוצים. הם לא צריכים תלבושות, תפאורה או אפילו סמים.

הנה אני, אספיר הקטנה, ניגשת לקריסטלים הארוכים. כמה מהם מושכים לי את העין. הנשים בחדר מצמידות ידיים בקרבת הקריסטלים, מנסות להרגיש את האנרגיות, ואני עושה כמותן. כשאתה מרגיש לא שייך למקום שבו אתה נמצא, הדבר הכי נכון הוא פשוט להעתיק מאחרים שאתה חושב שהם חלק מהכלל.

אני בוחרת בקריסטל שלי. הוא חלק מצד אחד, מחוספס בצד השני ונראה כמו חרב. זאת הדרך שבה אני בוחרת, הדרך שקוראת לי. אני באמת אהיה לוחמת, וזה מטה האור הקסום שבאמצעותו אני אשנה את העולם. לפעמים כיף לשקר לעצמך.

תדר משלך

אנחנו מתרגלות תרגילים רוחניים עם המוטות שלנו. מסובבות אותו, מעבירות מיד ליד, מטעינות אותו באנרגיה שלנו, מדמיינות איך אנחנו נלחמות או מרפאות או יוצרות עולמות. אני מפנטזת שאני חזקה ויכולה לרחף באוויר, עוטה גלימה אדומה גדולה בעיר התת-קרקעית. אני מנסה להעלות תדר ולהגיע לממד הקוסמי של טלוס, אבל כל פעם חוזרת לאני המודע והמעפן. אין, אני לא פלופה מספיק בשביל להאמין.

בהפסקת הצהריים – כל אחת הביאה משהו ואכלנו ביחד ארוחה צמחונית נהדרת – כמה מהנשים משבחות את סדנת המין של איילת, שלדבריהן פתחה להן צ'אקרות. אחרות משבחות את המאכלים. הן בני אדם טובים, נשים נורמטיביות בעולם מקולקל שרק רוצות למצוא אמונה כלשהי, להפסיק להרגיש כמו בוטיות ולחזור להיות בנות אדם אמיתיות. הן בודדות או אבודות וזקוקות לקהילה שתגיד להן איך לפעול כדי להתחבר לעולם העליון, או להרגיש כל דבר מלבד שעמום וריקנות. גם אני אחת מהן.

אנחנו אמורות לחוש חיבור למוט, אבל אני חשה חרא. אני רוצה להרגיש את המוט שלי! אני רוצה להיות לוחמת אור שמביאה טוב לעולם הזה ולא מעשנת סיגריות! אני רוצה לא לקלל אנשים שצופרים בפקקים אפילו שממש ממש מגיע להם!

אני עדיין לא יודעת אם הנשים סביבי משקרות לעצמן בנוגע לאנרגיות הרוחניות, אבל מה זה משנה: כל החיים אנחנו משקרים. אנחנו משקרים לעצמנו שאנחנו מאושרים כשבעצם אנחנו מכורים לקניות, נשלטים על ידי פוליטיקאים גרועים, כורעים תחת עול כלכלי, שונאים את חמותנו וחיים מארוחה לארוחה, משכטה לשכטה, מיום ליום. אז מה רע בלשקר לעצמך שאתה רוחני? מצד שני, כל הרעיון בלהיות רוחני זה שלא צריך לשקר. נראה לי, אני לא יודעת. אולי אני סתם מפקפקת בהן כי הן מצליחות לעשות משהו שאני לא מצליחה.

אנחנו עוברות לסדנת יצירה. כל אחת מקשטת את המוט שלה בקישוטים ובצבעים, והילדה בגן שאני מבסוטית. יש אפילו אקדח דבק חם! גם אספיר המבוגרת אוהבת את היצירה ואת הקישוטיות, אבל החומרים לא מספיק קדושים בעיניה בשביל מוט אור. דיברנו על התעלות רוחנית, מה עכשיו להדביק חרוזים על קריסטלים?

אני מסתפקת בליפוף חוט בצבע חום על החלק התחתון של המוט, שייצור תחושה של חרב, על אף שבפנטזיה שלי היו גם ראשי התיבות שלי, א"א, ואולי איזו קרן לייזר מגניבה. גם בלעדיהן אני מרגישה יותר מחוברת למוט שלי, אבל גם קצת מאוכזבת: זה אבק הכוכבים שהובטח לי?

אנחנו שוב מתבקשות לחקור בדימיון אם אנחנו מרפאות, לוחמות או בוראות עולמות. אני אומרת שאני מרגישה כמו לוחמת *ו*בוראת עולמות, ואיילת אומרת שהאיקסים שהחוט שלי יצר על המוט פותחים עולמות לכל הדמויות, אז טוב שעשיתי את זה. איילת היא מורה במקצועה, ואני שמחה שהיא מתייחסת אלינו כמו תלמידות. מצד שני, אחרי החרוזים זה מעמיק את התחושה שכולנו בנות 7.

הרגע הכי ציני שלי מגיע כשאנחנו מסתובבות בדום עם המוטות המקושטים שלנו ומבצעות תנועות מסוימות כדי להפעיל אותו. הוא אמור להוביל אותנו, לגרום לנו להתחבר לעין השלישית וללב, אבל הידיים שלי מלאות בריח של זעתר מארוחת הצהריים וזה הדבר היחיד שאני מצליחה להתרכז בו. הלוואי, הלוואי שהייתי קצת מאמינה.

כולנו עומדות במעגל, מניפות את המוטות, חוזרות אחרי תפילה שאיילת מקריאה – וזהו, אנחנו לוחמות אור עכשיו. היד שלי כואבת מלהחזיק את המוט באוויר, אבל נחמד להרגיש נמלול בידיים; אפשר לשכנע את עצמך שזאת אנרגיה.

הציניות שלי אומרת, מה את עושה עם עצמך? באת לעבור שינוי רוחני, אבל לא עברת מדיטציה אחת בלי לשפוט את האנשים סביבך או לנחור. אבל זהו, הגענו לסוף וכל אחת מקבלת תעודה המבשרת שהיא לוחמת, בוראת עולמות או מרפאת

ברגע הזה, שבו הקצוות של כל המוטות צמודים אחד לשני ואנחנו נושאות תפילה השמיימה, הציניות שלי אומרת די. מה את עושה כאן? מה את עושה עם עצמך? באת לעבור שינוי רוחני, אבל לא עברת מדיטציה אחת בלי לשפוט את האנשים סביבך או לנחור. אבל זהו, כבר הגענו לסוף: כל אחת מקבלת תעודה המבשרת שהיא לוחמת/ בוראת עולמות/ מרפאת, כולל שבועת אמונים ל"ליגיון האור, צוות לב היהלום".

חיים של אחרות

למחרת אני הולכת להפרשת חלה, וכל הזמן נזכרת בסדנה. בסופו של דבר, אלה שני מקומות שנשים אבודות יכולות למצוא בהן אמונה אם רק ישלמו קצת כסף. הרבנית בהפרשת החלה ניסתה למכור לנו תמונות עם כיתוב אלוהי, הכוהנת הגדולה בלמוריה שיווקה לנו קורסים. רוח רוח, משהו צריך לממן את כל זה.

אני כבר מבינה שלא עברתי עם הלמוריאניות את השינוי הרוחני שרציתי לעבור. הבטיחו לי טהרה, שינוי, מעבר בין שערי תודעה – ונשארתי אותו הדבר. אני תוהה אם זו התודעה הצינית שלי שלא עמדה בזה, או שהטקס היה כל כך מתקדם שאני פשוט לא ברמה הרוחנית הדרושה, או שמא מדובר בכלל בהצגה אחת גדולה. אין לי מושג, אבל מנחם אותי לדעת שלא מדובר בכת מרושעת, אלא באסופה של אנשים אבודים שזקוקים לנחמה. הטקסים, הסדנאות, פתיחת התודעה – כל אלה אמצעים שיכולים לשנות את חייו של אדם לטובה. אני לא הצלחתי לעשות את זה, אבל אני נותנת לעצמי נקודות זכות על זה שניסיתי ועל ההבנה שהם משנים חיים של אחרים.

אוי שיט, מה אם אני חושבת שהם טובים כי זה מה שתמיד חושבים בכת?