"ראיתי את אלוהים בעיניים שלך": סיפורה של שאסטה גרואן – הילדה שניצלה מרוצח סדרתי

בנה הבכור של שאסטה גרואן, אם לחמישה בת 28 מאיידהו, הזכיר לה לא פעם את אחיה הגדול דילן – שנרצח כשהיה ילד. בנה, בן התשע, הוא באותו הגיל שבו היה דילן, כששניהם נחטפו למעמקי יער על ידי רוצח סדרתי. זמן קצר קודם לכן, ג'וסף אדוארד דנקן רצח את אימם ברנדה (40), אביהם החורג מארק (37) ואת אחיהם סלייד (13). מאוחר יותר, הוא ירה למוות בדילן אל מול עיניה ביער במדינת מונטנה. שאסטה הייתה אז רק בת שמונה. בימים אלה הפרטים המזעזעים של הישרדותה והטראומה שנשארה נחשפים בספר החדש Out of the Woods – מאת גרג אולסן.

שאסטה גדלה בעיירה וולף לודג', בבית ליד הכביש המהיר. זה גם היה המקום שבו הבחין בה דנקן משחקת. הוא עקב אחרי בני המשפחה, לפני שפרץ לביתם במאי 2005. הוא קשר את ברנדה, מארק וסלייד באזיקוני פלסטיק. שאסטה צפתה באימה כשהרוצח היכה בפטיש בראשה של אמה. דנקן אז גרר אותה ואת דילן למשאית גנובה – והחל לבצע בהם את זממו.

לאחר מכן הוא הסיע אותם ליער הלאומי לולו (Lolo) במונטנה, והחזיק אותם במחנה מבודד שבו בנה "מתקן" לעינויים ולאונס. אף שהייתה הצעירה מבין השניים, שאסטה השתמשה בכל כישוריה כדי לקרוא את אופיו של הרוצח האכזר. היא העמידה פנים שהיא מבינה אותו, מרחמת עליו ואפילו אוהבת אותו. היא קראה לו בכינויים שדרש, כמו "ג'ט" ו"דדי", והקשיבה לסיפוריו על פשעי מין ורצח נוספים שביצע – מה שסייע מאוחר יותר לקשור אותו למקרי רצח אחרים.

שאסטה העידה שבמחנה כמעט לא היה רגע של שקט. דנקן היה משתולל ומדבר על דת ועל אלוהים, לפני שהיה מתעלל בהם. הם אכלו בעיקר פירות מפחיות שימורים, שתו בירה והוכרחו לעשן. לפעמים יכלו לדמיין לרגע שהם שוב משחקים, כשדנקן היה נותן להם משימות שונות – כמו למשל לתפוס סנאי – והיה מבטיח שאם יצליחו יחזיר אותם הביתה.

כשדילן, שכבר היה "צל של עצמו", תפס סנאי וכינה אותו צ'יפי, שניהם היו מאושרים. אך באותו הרגע דנקן ירה בו לעיני אחותו. "דילן נראה מבוהל. עיניו היו על העיניים שלי ואז ירדו למטה". לאחר שנורה, דנקן הרים רובה וירה בו שוב.

"הוא טען שזאת הייתה תאונה, והכריח אותי לעזור לו לשרוף את הגופה", סיפרה שאסטה. לאחר מכן הם עברו למקום מסתור אחר, שם הודיע לה שעליה לבחור איך תמות. היא אמרה לו שהיא לא רוצה למות כמו אחיה, ובחרה בחניקה. לאחר מכן דנקן הידק חבל סביב צווארה – ואז, לדבריה, שמעה את קולה של אמה בראשה: "תמשיכי להילחם, שאסטה. אני רוצה שתחיי". לפתע אחיזת החבל נחלשה ולהפתעתה היא ראתה את חוטפה בוכה ואומר לה: "אני לא יכול להרוג אותך. ראיתי את אלוהים בעיניים שלך".

זמן קצר אחר כך הוא לקח אותה למסעדת דני’ס בעיר קו-ד'אלן, שם היא זוהתה על ידי מלצרית, מנהלת המסעדה ושני לקוחות נוספים. המשטרה הוזעקה למקום ודנקן הובא למעצר. אחד הדברים הראשונים ששאסטה ביקשה מהשוטרים היה לשמור את תחתוניה כראיה להתעללות המינית שעברה. היא הובילה את החוקרים למקום הרצח של אחיה, ואף סיפרה להם על קורבנות נוספים של דנקן: סמיג'ו וייט (11) ואחותה כרמן קוביאס (9), שנעלמו בסיאטל ב-1996, ואנתוני מרטינס (10), שנעלם ב-1997.

"אחיי חיים דרך הילדים שלי": החיים בצל הטראומה

בשנת 2008 נגזר על דנאקן עונש מוות. הוא מת מאחורי הסורגים 13 שנים לאחר מכן, חמישה חודשים אחרי שאובחן עם סרטן מוח. "הוא פשוט לא קיבל, בעיניי, את מה שהגיע לו", אמרה שאסטה, ומוסיפה כי גם במהלך המשפט "הוא תמיד היה מוגן – עם אפוד חסין כדורים. המשפחה שלי לא הייתה מוגנת ממנו".

ובעוד דנקן קיבל אוכל ומיטה בכלא, שאסטה המשיכה להיאבק. היא נשלחה למוסד טיפולי ביוטה שגבה 10,000 דולר לחודש מקרן שהוקמה עבורה לאחר הצלתה. "אף אחד שם לא ידע איך לעזור לי, חלק אפילו לא היו מורשים לטפל בי", אמרה. "זה הרגיש כאילו נחטפתי שוב". ואז הכסף אזל, והסיוע שהיה יכול לעזור לה – נעלם.

מאז היו חייה מלאים במעצרים, טיפולים, מערכות יחסים לא יציבות. "אני לא מרגישה שאי פעם היה לי שלב בחיים שבו יכולתי פשוט לנוח ולא לדאוג לכלום". בשנה שעברה ביתה נשרף, וכיום היא מתקיימת בקושי עם חמשת ילדיה.

20 שנה אחרי שניצלה, מציאת דמותם של דילן וסלייד בבניה מעניקה לה מעט שלווה. "זה באמת עוזר, כי במובן מסוים אני מרגישה שאחיי חיים דרך הילדים שלי", סיפרה שאסטה בריאיון לאתר הדיילי מייל. "אני באמת מרגישה שהמערכת כשלה איתי ועם משפחתי לא פעם אחת, אלא פעמיים, ואולי אף יותר". מעבר לזה, היא עדיין חווה סיוטים ופלאשבקים מילדותה הקשה. "אפילו שימורי פירות מחזירים אותי לשם. עיניים כחולות מזכירות לי אותו, ותחושה של יד על היד שלי מחזירה אותי לרגע שבו איבדתי את אחי". על ילדיה היא שומרת בצורה קיצונית: "אני לא מאפשרת להם לצאת מטווח הראייה שלי בכלל. אפילו לא לשחק בחוץ".

למרות כל מה שעברה, אהבת ילדיה מעניקה לה כוח, והיא מקווה שהספר החדש יעזור גם לאחרים שמתמודדים עם טראומה. "אני פשוט רוצה שאנשים יגלו יותר חמלה כלפי שורדים", אמרה. "כל חיי הרגשתי שאני לא יכולה להראות חולשה. אני מקווה שאנשים יבינו שאנחנו מתמודדים, ומי שלא חווה את זה – לא יבין".