האן ג'ונג-סאן זוכר היטב את אותו יום סתווי ב-1984, כשהוא ואחותו נחטפו לאור יום. זה קרה בזמן נסיעה עם אביהם לעיר הגדולה בוסאן, שבחלקה הדרום-מזרחי של דרום קוריאה. לבני המשפחה היו תוכניות גדולות לאותו יום, אך לאביו של האן עדיין היו סידורים שהוא נדרש לסיים. על כן, הוא החליט בתמימות דעת שהמעשה האחראי ביותר יהיה להשאיר את שני הילדים בתחנת משטרה מקומית לכמה דקות עד שהוא יחזור. על ההחלטה הזו הוא יתחרט במשך כל ימי חייו.

"אני זוכר שאוטובוס עצר מול תחנת המשטרה והכריחו אותנו לעלות עליו", סיפר האן בריאיון לאתר ה-BBC. "לא היה לנו שום מושג לאן לוקחים אותנו. אמרנו להם 'לא, אבא תכף מגיע! הוא אמר לנו לחכות לו פה'. בכינו בלי הפסקה, אז הם התחילו להרביץ לנו וצעקו עלינו שאנחנו עושים המון רעש". האן ואחותו נלקחו באותו יום אל מה שהפך להיות מוכר בעתיד בדרום קוריאה בתור "היונגג'י בוגג'יוון" – או בתרגום חופשי: "בית האחים".

שנות ה-80 היו טובות לכלכלה של דרום קוריאה. 30 שנה אחרי המלחמה שקרעה את חצי האי לשניים, המדינה הפכה למעצמה מקומית שסוף סוף קיבלה את ההערכה של הקהילה הבינלאומית – אבל זה עדיין לא הספיק עבור השלטונות. בשנים שלקראת המשחקים האולימפיים של 1988, הממשלה החליטה לפעול ביד קשה נגד כל שכבות האוכלוסייה שנתפסו כלא רצויות. בעיקר הומלסים, נוודים, עבריינים ובני נוער שנשרו ממסגרות חינוך. לצורך העניין, הרשויות החלו לסבסד "מרכזי רווחה" שונים, רובם בבעלותם של אנשים פרטיים, כדי לטפל באותן אוכלוסיות. עד מהרה אותם "מכרזי רווחה" היו מלאים בכל חתכי האוכלוסין הלא רצויים של דרום קוריאה: מהומלסים, לבעלי מוגבלויות ועד ליתומים. למרות זאת, גם אנשים "נורמטיביים" מצאו את עצמם נעולים בפנים. חלקם לא הציגו לשוטרים תעודות זהות, אחרים פשוט נחטפו היישר מהרחוב.

אותם "מרכזי הרווחה" נועדו במקור לתת לשכבות האוכלוסייה המוחלשות כלים כדי לצאת ולהצליח בחיים – כל זה תוך פרק זמן של שנה לכל היותר. למרות זאת, במציאות אותם אזרחים מצאו את עצמם כלואים באותם מקומות בניגוד לרצונם במשך שנים ארוכות, תוך שהם חווים אלימות פיזית, השפלות ואפילו תקיפה מינית. ומבין כל המרכזים, הגרוע מכולם היה "בית האחים".

"מפקד המחלקה נכנס לי למיטה ואנס אותי"

"בית האחים" מוגדר כיום בעיניי רבים בתור "האושוויץ של דרום קוריאה". על פי העדויות של השורדים, אלו ששהו שם בשנות ה-80 חוו תנאים של מחנות עבודה מתקופת מלחמת העולם ה-2. רובם נלקחו ככוח עבודה זול בשביל לאייש פסי ייצור במפעלים, אחרים עבדו באתרי בנייה והיו גם אלה שנלקחו לחוות חקלאיות. בינתיים, במגורים הם היו נתונים להתעללות אכזרית מצד שומרים ואסירים אחרים. יותר מ-500 בני אדם מצאו את מותם ב"בית האחים", רובם כתוצאה מהאלימות הקשה שהופעלה במקום נגד האסירים.

צ'וי סונג-וו היה בן 13 כשנלקח בעל כורחו אל "בית האחים". זה קרה אחרי שנעצר ברחוב על ידי שוטר בזמן שעשה את דרכו הביתה מבית הספר. "שוטר מצא לי בתיק חצי ככר לחם שנשאר לי מארוחת הצהריים", סיפר. "הוא האשים אותי בגניבה ולקח אותי לתחנה. הוא עינה אותי במשך שעות ארוכות ודרש ממני להודות בפשעים שלי. בשלב מסוים, הוא אפילו הצמיד מצית בוערת אל איבר המין שלי. הוא הכה אותי באכזריות ואמר לי שהוא לא ישחרר אותי הביתה עד שאני אודה בפשעים שלי". לבסוף, צ'וי הודה בגניבה רק כדי שישחררו אותו – זה לא קרה. במקום זה, שלחו אותו היישר אל "בית האחים".

View this post on Instagram

A post shared by 박창준 (@changjunp)

צ'וי היה כלוא במשך 5 שנים לפני ששוחרר בשנת 1987. לטענתו, הוא חווה אלימות פיזית ומינית על בסיס יומיומי. "הייתה להם שיטה לשלוט באסירים", סיפר. "הם היו מסדרים את כולם במחלקות, כמו בצבא, כשאחד האסירים הוא מפקד המחלקה. לאיש הזה היו סמכויות גבוהות יותר מלאחרים והוא יכול היה 'לחנך את חייליו כאוות נפשו. במילים אחרות, הייתה לו יד חופשית להתעלל בכל מי שרצה מהמחלקה".

צ'וי ממשיך: "לילה אחד, מפקד המחלקה וחבורה של גברים אחרים הפשיטו אותי באמצע הלילה ושפכו עליי דלי עם מים קפואים. כמה דקות אחרי, בזמן שאני רועד מקור במיטתי, מפקד המחלקה נכנס לי למיטה ואנס אותי. הוא עשה את זה שלושה לילות ברציפות, עד שלבסוף העבירו אותי למחלקה אחרת". עם הזמן, המציאות המזוויעה של "בית האחים" הלכה והתבהרה לצ'וי. עד מהרה, הוא הבין שאנשים לא רק נאנסים באותו מקום מקולל – אלא גם נרצחים בברוטליות.

"יום אחד ראיתי מישהו לבוש כולו בלבן גורר את אחד האסירים על הרצפה", סיפר צ'וי. "הוא נראה חסר חיים לחלוטין. העיניים שלו היו מגולגלות למעלה ולאיש בלבן זה לא היה אכפת. הוא פשוט המשיך לגרור אותו כאילו הכל בסדר. כמה ימים מאוחר יותר, אחד האסירים התחצף אל מפקד המחלקה והתחיל לשאול שאלות שהוא לא אמור לשאול: 'למה אנחנו כלואים פה? למה שנרשה להם להכות אותנו?'. ארבעה גברים התנפלו עליו, עטפו אותו במגבת ובעטו בו בכל הכוח עד שהוא איבד את הכרתו והקציף מהפה. אנשים בלבן לקחו אותו משם עם השמיכה. מעולם לא ראיתי אותו שוב. אני משוכנע שהוא מת שם באותו יום".

האן ג'ונג-סאן היה בן 8 כשנכלא ב"בית האחים" והיה האסיר הצעיר ביותר במחלקה שלו. כיום, הוא מתאר את השהות שלו במתקן כמשהו שמזכיר מעט את סדרת הטלוויזיה "משחקי הדיונון" – אם כי המציאות שלו הייתה גרועה הרבה יותר. "זה היה גיהינום עלי אדמות", העיד. "כל מה שהביאו לי שם היה שלוש זוגות של חליפות טרינינג, נעליים מגומי וזוג תחתונים אחד. כמעט ולא הייתה לי הזדמנות להתקלח שם. כינים כיסו את כל גופי. מדי יום הם הגישו לנו דג רקוב ואורז מסריח. ככה זה היה. בדיוק אותה ארוחה, כל יום מחדש. כולנו היינו בתת-תזונה. ארבעה אנשים ישנו על דרגש אחד בכל לילה, ואנשים נאנסו שם בכל לילה".

האן מספר שמדי פעם אסירים היו שוקלים לברוח מ"בית האחים", אבל זה היה בגדר חלום. בפועל, לא רק שהם היו צריכים לחמוק מהשומרים החמושים, אלא גם לקפוץ מעל גדר שגובהה 7 מטרים. כמו כן, בכל פעם שמישהו רק דיבר על בריחה, אחד מעמיתיו למחלקה חשף את פרטי המזימה להנהלה בתקווה לקבל "קידום" בין כותלי המתקן. באשר לאלו שניסו? הם ידעו שאסור להם להיכשל. "כל מי שניסה לברוח ידע שהוא חייב להצליח", הוסיף האן. "אחרת, הם היו תופסים אותך והם היו רוצחים אותך במכות".

המרדף אחר האשמים

המציאות המזוויעה ב"בית האחים" נחשפה בסופו של דבר בשנת 1987, אחרי שכמה אסירים לשעבר הצליחו לברוח ולדווח לרשויות מה באמת קורה באותם "מרכזי רווחה". למרות זאת, חברי הנהלת "בית האחים", וביניהם פארק אין-קיון (המנכ"ל) וגיסו לים יאנג-סון (הכומר של המתקן), מעולם לא נשפטו על מעשיהם.

בשנה שבה כל האמת נחשפה, פארק אין-קיון נשפט והורשע בשורה של עברות כולל מעילה וכליאה בניגוד לחוק. למרות זאת, הוא נידון לרצות תקופת מאסר של שנתיים וחצי בלבד ובשנת 1989, פתח מרכז רווחה נוסף. בשנת 2016, הוא מת מסיבות טבעיות. בינתיים, לים יאנג-סון עזב את דרום קוריאה ועבר להתגורר עם משפחתו באוסטרליה שם הוא חי עוד בימינו.

 

בית האחים (צילום: dailymail, Twitter)
בתמונה (מימין): הכומר לים יאנג-סון ומנכ"ל "בית האחים" פארק אין-קיון | צילום: dailymail, Twitter

במשך עשרות שנים, השורדים של "בית האחים", ביניהם גם צ'וי והאן, מוחים בפני הממשל ודורשים צדק עבור העוול שחוו. בשיחה עם אתר אל-ג'זירה, צ'וי מספר שגם אחיו הצעיר נכלא במתקן על לא עוול בכפו ובמרוצת השנים, שם קץ לחייו אחרי שלא הצליח להתאושש מהטראומה. "בתור האח הגדול, הייתי צריך להגן עליו טוב יותר", סיפר עם דמעות בעיניים. "עד היום אני מרגיש אשמה גדולה על כך שלא הצלחתי לשמור עליו שם. גם שנים מאוחר יותר, כשמצאתי אותו מת, הרגשתי נורא כי לא הצלחתי לשמור עליו". כעת, הוא דורש מהממשלה להעניש את האחראים לסבל שלו.

"כולם צריכים לשאת בתוצאות", ציין. "פוליטיקאים, אלו שניהלו את המתקן, פארק אין-קיון ולים יאנג-סון. כולם אשמים, כולם צריכים להיענש". השנה, וועדה מיוחדת הוקמה במיוחד כדי לקיים שימועים לגבי זוועות "בית האחים". בעקבות ההחלטה, תושבים רבים קראו להחזיר את לים מאוסטרליה, לעכל את נכסיו ולהשתמש בכסף בשביל לשקם את הקורבנות. בינתיים, הכומר לא מראה שום עניין לשוב לדרום קוריאה והפרשה רחוקה מלהסתיים.