לשרוד את הקור והחושך: הצוללן שנתקע בקרקעית הים הצפוני – ונותר בחיים

כריס למונס מתאר את אותו יום כ"יום רגיל לגמרי במשרד" – רק שהמשרד שלו היה בקרקעית הים הצפוני. למונס עבד באחד המקצועות המסוכנים בעולם: צולל רוויה (צוללן מקצועי השוהה בעומקים אדירים במשך שבועות בתנאי לחץ קבוע). "זה עסק רציני, אבל בשבילנו זו שגרה", סיפר.

ב-18 בספטמבר 2012 ירדו למונס ושני עמיתיו, דאנקן אולקוק ודייב יואסה, צללו לעומק של עשרות מטרים מתחת לפני הים כדי לתקן צינור ב"מניפולד" תת-ימי – מתקן מתכת עצום עשוי צינורות ושסתומים, שנועד לשאוב נפט או גז מבארות בקרקעית הים. אולקוק נשאר בפעמון הצלילה (תא מתכתי קטן שמורד מקרקעית הספינה ומאפשר לצוללנים לעבוד בתנאי לחץ אטמוספרי מתאימים) ושני האחרים נכנסו למים. כל צוללן היה מחובר לכבל שסיפק לו חמצן, חשמל, תקשורת ומים חמים – חבל הטבור שלהם מתחת למים. הכבל עצמו היה מחובר לספינת התמיכה "טופז", שהייתה בלב ים, כ-100 קילומטרים מצפון-מזרח לחופי אבּרדין, סקוטלנד. הספינה לא הייתה מעוגנת אלא נשלטה על ידי מערכת ניווט ממוחשבת ששומרת על מיקומה המדויק.

מזג האוויר באותו יום היה סוער במיוחד, עם רוחות במהירות של 65 קמ"ש וגלים בגובה חמישה מטרים. למרות זאת, העבודה המשיכה כרגיל. אז, בעיצומה של העבודה, נשלחה הודעה בהולה מהספינה: "עזבו הכול, תצאו משם מיד!". למונס ויואסה התרחקו מהמניפולד וירדו עם חליפות הצלילה עד לקרקעית, לעומק של כ-90 מטר, בידיעה שעלייה לפני השטח הייתה מסוכנת מאוד, והפעמון היה המקום הבטוח היחיד. אולם, כשהביטו למעלה, הפעמון נעלם.

מערכת הניווט של הספינה קרסה, והיא נסחפה הרחק בים הסוער כשהיא מושכת איתה גם את הפעמון. שני הצוללנים החלו לטפס לאורך הכבלים בחזרה, נאבקים בזרם ובבהלה. "רק ניסיתי להגיע למקום בטוח", סיפר למונס. אז הכבל של למונס הסתבך במניפולד.

למונס תיאר לאתר ה-Guardian כיצד ניסה לשחרר את הכבל, אך לשווא. "הבנתי מיד שזהו זה. ספינה במשקל 8,000 טון מושכת אותי, ואין שום דרך להשתחרר", סיפר. "חששתי שאני עומד להימשך בין הצינורות ולהיקרע לגזרים". יואסה הבחין בלמונס וניסה לעזור, אך גם הוא נמשך לאחור על ידי הספינה. הם החליפו מבטים לרגע אחד אחרון, לפני שיואסה נעלם בחשיכה. זמן קצר אחר כך, הכבל של למונס נקרע והוא איבד תקשורת עם עמיתיו, נותק מחשמל ומאספקת החמצן.

"פתאום היה שקט מוחלט. לא היה לי ממה לנשום", סיפר. הוא פתח את שסתום מיכל החירום שעל הקסדה – צעד שהעניק לו עוד תשע דקות של חמצן בלבד – וצנח לקרקעית. "ברגע שאתה עושה את זה, אתה מבין שהזמן שלך מוגבל מאוד".

למונס ידע שהסיכוי היחיד שלו לחילוץ הוא אם יצליח לחזור אל המניפולד, אבל לא הצליח לראות כלום. "זה היה כמו לבהות אל תוך חשיכה אינסופית", אמר. "בקרקעית כל כך חשוך שאתה לא מסוגל לראות את היד שלך". על אף הקושי, הצוללן הבריטי מצא את מבנה המתכת והחל לטפס עליו עד שהגיע לראשו. הוא הביט למעלה, בתקווה לראות אלומת אור, פעמון צלילה או כל דבר אחר – אבל הוא ראה רק את החשיכה.

המים בקרקעית הים היו קרים – כ-3 מעלות צלסיוס. למונס איבד את אספקת המים החמים שהייתה לו ובשלב הזה גם התקשה לנשום אחרי שמיכל החמצן שלו אזל. "ידעתי שזה כנראה הסוף", אמר. "זה היה רגע מוזר של שלווה. הפחד התפוגג. פשוט התכווצתי כמו עובר, והתמלאתי בעצב עצום על מה שעומד להיגמר". הוא חשב על ארוסתו, על הבית שבנה ועל החלומות שעוד לא הספיק להגשים. למעלה, הצוות ניסה נואשות להשתלט על הספינה ולהחזיר את הפעמון למקומו.

לקח לטכנאים 30 דקות כדי לתקן את מערכת הניווט ולחזור אל המניפולד. יואסה, שהספיק לחזור לפעמון הצלילה, יצא שוב אל המעמקים. הוא יצא להחזיר את גופתו של למונס, אבל כשהגיע למקום נדהם למצוא את עמיתו שוכב על המבנה בתנוחת עובר. מצלמות הרובוט התת-ימי קלטו תנועה קטנה בידו. "הייתי בטוח שכבר איבדתי את ההכרה", אמר למונס. "אבל הם ראו אותי זז וחשבו שאני מסמן להם למהר". כשהחזירו אותו לפעמון הצלילה, גופו היה כחול כולו. אולקוק ניסה להנשים אותו, ואז – נס. אחרי 35 דקות מתחת למים, כמעט ללא חמצן במשך דקות ארוכות – למונס התעורר לחיים.

רבים עד היום תוהים כיצד למונס שרד את התקרית. האמת היא שאף אחד לא יודע בוודאות. חלק סבורים שהקור בקרקעית הים השאיר אותו בחיים, אחרים סבורים ששרד בגלל כוח הרצון שלו. "אנחנו נוטים לשכוח כמה כוח יש לנו", אמר. "התקרית הזאת זה לא שברה אותי – היא חיזקה אותי". שלושה שבועות אחר כך, למונס כבר צלל שוב לאותו מקום בדיוק.