הצוללן שנכנס למים – ולא חזר מעולם

בן מקדניאל נולד ב-15 באפריל 1980 בממפיס, טנסי. הוא גדל בבית מבוסס, לצד שני אחיו הצעירים, ונהנה מילדות שלווה ובריאה. הוא נמשך לטבע עוד בצעירותו, ובגיל 15 כבר למד לצלול – תחביב שהפך עם השנים לתשוקה אמיתית. אך מאחורי החיים הנוחים לכאורה, החלו להופיע סדקים.

עד שנת 2010 חייו של מקדניאל התפרקו כמעט לחלוטין: הוא עבר גירושים קשים ופשיטת רגל, וחב למדינה כמעט 50 אלף דולר במסים. גרוע מכל – בשנת 2008 אחיו הצעיר מת ממנת יתר, והוא היה זה שמצא את גופתו. כדי לעזור לו להתאושש, הוריו, שלבי ופאטי מקדניאל, הציעו לו "שנת שבתון" על חשבונם. הם ביקשו שיעבור לבית הקיץ המשפחתי בסנטה רוזה ביץ', פלורידה. בן הסכים.

מקדניאל עבר לפלורידה באפריל 2010 יחד עם כלבו הנאמן ספונר, והחל לאט לאט לנסות לשקם את חייו. הוא מצא שלווה בצלילה, והחל לבלות את רוב ימיו באתר הצלילה וורטקס ספרינג (Vortex Springs), כשעה צפונית למקום מגוריו. בן סיפר להוריו שהוא ממפה את מערות המים במקום ושוקל להפוך למדריך צלילה מוסמך. אבל רק כמה חודשים אחר כך, באוגוסט 2010, הוא יצלול אל תוך מערה – ולא ייצא ממנה לעולם.

"עברנו על כל המערה": מבצע החיפושים אחר בן מקדניאל

ב-18 באוגוסט 2010 הגיע בן לוורטקס ספרינג, כהרגלו. הוא צלל פעם אחת מוקדם יותר באותו היום, בדק את הציוד שלו ורשם הערות ביומן הצלילה. עדים במקום ראו אותו בוחן את אזור הכניסה למערה תת-ימית. המערה הזו הייתה מסוכנת במיוחד. בשנות ה-90 מתו שם 13 צוללנים, והשלט שהוצב בכניסה הזהיר בבירור: "אל תתקדם הלאה – אין שום דבר במערה הזו ששווה למות בשבילו". אך בן, למרות שלא החזיק בהסמכה הנדרשת לצלילות עומק, החליט בכל זאת להיכנס.

בדרך אל המערה פגש שני עובדים, אדוארדו טאראן וצ’אק קרונין, שהכירו אותו היטב מביקוריו הקודמים. לדברי טאראן, הוא חשד שמקדניאל נוהג לעקוף את שער המתכת שנועל חלק מהמערה – אזור מסוכן שנאסר לצלילה. העובדים המנוסים החזיקו מפתח, ובאותו ערב טאראן פתח את השער בשביל בן, שלא נראה עוד חי לאחר מכן. יומיים לאחר מכן, ב-20 באוגוסט, הבחינו העובדים כי רכבו של בן עדיין עומד בחניון. הם הזעיקו את המשטרה, וזו החלה בחיפושים.

ברכבו נמצאו ארנקו ובו 681 דולר, טלפון נייד, יומני צלילה, ושרטוט לא גמור של מערכת המערות. הכול הצביע על כך שהוא מעולם לא עלה חזרה לפני המים. צוללני חילוץ הוזעקו למקום, והחלו לסרוק את המערה – אך זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הכניסה למערה שוכנת בעומק 15 מטרים, והשער שבו נראה לאחרונה נמצא במרחק של כ-90 מטרים פנימה. מעבר לכך, המנהרות נעשות צרות מאוד, במקומות מסוימים לא יותר מ-25 ס"מ רוחב.

במהלך החיפוש נמצאו שני מכלי אוויר של מקדניאל, שהונחו מחוץ למערה לשימוש ביציאה. אולם, בדיקה שגרתית העלתה שהם הכילו אוויר רגיל ולא תערובת גזים מיוחדת הדרושה לצלילות עומק. טעות כזו נחשבת חמורה, שכן היא עלולה לגרום לאובדן הכרה או תחושת שכרון בעומק רב – מה שאולי גרם להיעלמותו.

כאשר הידיעה על היעלמותו של מקדניאל התפשטה, הגיע למקום אד סורנסון, צוללן חילוץ מנוסה שבבעלותו חנות ציוד צלילה סמוכה. הוא שמע על הקושי של הצוללנים הקודמים למצוא סימן כלשהו, והחליט לבדוק את העניין בעצמו. סורנסון חדר עמוק יותר מכולם, אך לא מצא דבר – לא ציוד, לא סימני מאבק, ולא שריטות על הקירות שיכלו להעיד על מאמץ של אדם להיחלץ.

"עברנו על כל המערה", אמר אחד הצוללנים לעיתון ה-Tampa Bay Times. "אם הוא בפנים, אני לא יודע איפה הוא יכול להיות". זה היה משפט שתמצת את תחושת חוסר האונים הכללית. מקדניאל פשוט נעלם, אך משפחתו סירבה לוותר. הם הציעו פרס של 30 אלף דולר לכל מי שימצא את גופתו – הצעה שעוררה זעם בקרב קהילת הצוללנים. רבים חששו כי הפרס הכספי יוביל אנשים לסכן את חייהם במערה הקטלנית. ואכן, בשנת 2012 צוללן נוסף נהרג במהלך חיפוש אחר גופתו של מקדניאל.

במקביל לחיפושים, החוקרים ערכו בדיקות כימיות במי האתר כדי לאתר סימנים לריקבון אנושי – כולן חזרו שליליות. גם העובדה שלא נמצאו שריטות על סלעי הגיר חיזקה את ההשערה שבן מעולם לא היה עמוק בתוך המערה. אבל אם לא שם – אז איפה?

סברה אחת טוענת שבן ביים את מותו וברח כדי להתחיל חיים חדשים. מצבו הנפשי הקשה והחובות הכבדים לכאורה תמכו באפשרות הזו. אך הוריו סירבו להאמין בכך – הם הזכירו את אהבתו לכלבו ספונר, שנשאר בבית, ואת הקשר החזק שלו עם משפחתו לאחר מות אחיו. סברה אחרת גורסת שבן נרצח. יש דיווחים על קבוצת צעירים ששתו בסמוך לאתר באותו ערב, ואחד מהם אף ניסה לצלול כשהוא שיכור. אחרים טוענים שאולי העובדים האחרונים שראו אותו בחיים קשורים לכך, אם כי שניהם עברו בהצלחה בדיקת פוליגרף.

ההשערה הפופולרית ביותר היא שמקדניאל אכן מת במערה, אך כשעובדי האתר גילו את גופתו למחרת, הם נבהלו – והסתירו את שרידיו כדי למנוע פגיעה בשם המקום. מדובר בתיאוריה שלא ניתן להוכיח, אך היא ממשיכה לרחף מעל המקרה כבר יותר מעשור.

אחת מתעלומות הצלילה הגדולות בתבל

מאז היעלמותו של בן, אתר וורטקס ספרינג הפך לסוג של מקדש לאנשי צלילה. אנשים מגיעים לשם מכל רחבי העולם כדי לצלול במים ולנסות להבין מה בדיוק קרה שם באותו ערב גורלי באוגוסט 2010. חלקם משוכנעים שהוא מת, אחרים מאמינים שהוא חי איפשהו בזהות אחרת, אבל כולם מסכימים על דבר אחד – מדובר באחת התעלומות המסקרנות ביותר בתולדות הצלילה.

ללא גופה, ללא ראיות חותכות וללא תשובות, סיפורו של בן מקדניאל נותר פתוח – כמו מערה שאין לה סוף. הוריו, שעדיין מחזיקים בתקווה קלושה, המשיכו לממן חיפושים במשך שנים, אך שום דבר לא צף. בן, הצוללן שאהב את הים וחיפש בו נחמה, נבלע בו לנצח.