27 שנים של בדידות: סיפורו של כריסטופר תומס נייט – הנזיר מנורת' פונד

כריסטופר תומס נייט קיבל החלטה רדיקלית: בשנות ה-80 הוא החליט להיעלם מהחברה. הוא חי לבדו ביערות של מדינת מיין ועד גיל 47, וניזון ממעט אוכל שהצליח לגנוב ממחנות קיץ ובקתות יער. לדבריו, הוא מעולם לא נכנס לבתים מאוכלסים, ולקח רק את מה שנדרש לו – מזון, בגדים, מכלי גז וספרים. הגניבות החוזרות העניקו לו מוניטין מסתורי, והתושבים כינו אותו "הנזיר מנורת' פונד". במשך שנים לא הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיו. אז, באפריל 2013, הוא נלכד ונידון לשבעה חודשי מאסר.

נייט התייחס לחייו בריאיון ואמר: "לא היה לי קהל, לא היה מישהו להופיע מולו... אם לומר זאת בצורה רומנטית, הייתי חופשי לחלוטין". למרות שהיום הוא חי מחוץ ליער, הוא זוכר את הבדידות בחיבה מסוימת. עבורו, זה היה ניסוי קיצוני שבו מצא תחושת חופש ייחודית.

נייט נולד במיין בשנת 1965 והיה ילד מופנם. הוא אהב לשהות לבדו, למרות שגדל עם ארבעה אחים גדולים ואחות קטנה. בנוסף התעניין במכניקה ואלקטרוניקה, ונהג לבלות בחיק הטבע. אחרי שסיים את ביה"ס התיכון, למד מעט אלקטרוניקה ועבד בהתקנת מערכות אבטחה ביתיות – מקצוע שברבות השנים עזר לו לא להיתפס. אך נייט הרגיש זר לעולם סביבו. יום אחד החליט לעזוב את הכול.

בגיל 20 הוא התפטר מעבודתו, פדה את משכורתו האחרונה ובלי להודיע דבר למשפחתו, נכנס לרכבו ונסע. "לא היה לי למי לספר", אמר בריאיון. "לא היו לי חברים, ולא היה לי עניין בעמיתים שלי". תחילה הוא נסע דרומה לאורך החוף המזרחי עד שהגיע לפלורידה. אחרי זמן מה, הסתובב ונסע חזרה צפונה. הוא לא עצר בשביל שום דבר, אפילו לא לבקר את הוריו. כשהדלק ברכבו אזל, הוא נטש אותו עם המפתחות בפנים והמשיך ברגל לתוך היערות.

"אני לא יכול להסביר את הפעולות שלי", הודה. "לא היו לי תוכניות, לא חשבתי על כלום. פשוט עשיתי דברים". כך החל מסע של כמעט שלושה עשורים, שנעשה כולו ללא כל יעד ברור או תוכנית מסודרת.

"ידעתי שאני עושה משהו לא נכון": מעצרו של הנזיר מנורת' פונד

נייט התמקם בסופו של דבר בקרחת יער מבודדת ליד נורת' פונד, מיין. המקום סיפק לו מחסה טבעי – עצים צפופים, סלעים גדולים ושקע באדמה שהסתיר את המחנה שלו. הוא הקים מקלט מאולתר בעזרת יריעות ניילון וכיסה את הציוד בעלי שלכת כדי שלא יתגלה.

המחנה שלו היה נסתר כל כך, עד שאיש לא הבחין בו במשך עשרות שנים – למרות קרבתו לבקתות נופש. אפילו ציידים ואיילים לא נהגו להיכנס לאזור. עיתונאי שתיאר את המקום כינה אותו "היער הסבוך ביותר שנתקלתי בו". אך כדי לשרוד נייט נזקק לאספקה.

נייט הקפיד לנוע רק בלילות, לעיתים בגשם או בשלג שהסתיר את צעדיו. הוא לא הדליק אש מעולם, גם בימים קרים במיוחד, כדי לא להיחשף. בחורפים השתמש בשכבות של שקי שינה ובגדים גנובים כדי לא לקפוא למוות.

שגרת יומו כללה קריאה, סידור המחנה ובישול ארוחות פשוטות. את האספקה לקח מבקתות ריקות. הוא ניזון בעיקר ממזון משומר והשתמש במכלי גז, מצברים, בגדים שמצא כדי לשרוד בשטח. מעבר לזה, הוא הקפיד לקרוא ספרים ומגזינים במהלך היום. לדבריו, הוא הקפיד שלא לגנוב כסף או חפצי ערך כדי לא למשוך תשומת לב משטרתית.

במשך השנים קיבל את הכינוי "נזיר מנורת' פונד" ונודעו שמועות רבות על זהותו. רוב האנשים חששו שמדובר באדם מסוכן, אולי אפילו רוצח. בפועל, הוא נמנע ממגע עם אחרים, ורק לעיתים נדירות נתקל במטיילים או דייגים. בשנת 2013 התקינו שומרי יערות מצלמות תנועה סמוך למחנה "פיין טרי", מחנה קיץ לילדים עם מוגבלויות שנפרץ שוב ושוב. התמונות חשפו לראשונה את דמותו של הגנב המסתורי. ב-4 באפריל באותה שנה, נתפס נייט כשעזב את המקום עם תרמיל מלא אספקה.

בחקירתו הודה ביותר מאלף פריצות שביצע לאורך השנים. הוא הסביר שלא נהנה מהגניבה אלא פחד בכל פעם מחדש. "ידעתי שאני עושה משהו לא נכון", אמר. "הלב שלי פעם בחוזקה, ורק רציתי שזה ייגמר". בית המשפט גזר עליו שבעה חודשי מאסר – עונש שכמעט כולו כבר נרצה בבית המעצר בזמן ההמתנה למשפט. השופט ציין שעונש חמור יותר היה אכזרי. נייט עצמו הביע חרטה כנה על מעשיו.

בראיונות שאחרי המאסר סיפר כי הבדידות שינתה אותו. "הבדידות חידדה את התפיסה העצמית שלי", אמר. "העניין הוא שכשיישמתי את זה על עצמי, איבדתי את הזהות שלי. לא היה לי צורך להגדיר את עצמי. הפכתי ללא רלוונטי". נייט לא חזר ליער מאז שחרורו מבית הסוהר. אחיו סייע לו למצוא עבודה במוסך מקומי, והוא נותר אדם פרטי מאוד. כשנשאל אם גילה איזו תובנה עמוקה על הבדידות, ענה בפשטות: "כן, תשתדלו לישון מספיק".