"זאת המערה הכי קלסטרופובית שהייתי בה בחיים"

המטפס הנורווגי, מגנוס מידטבו, נכנס עמוק אל מערות מוסדייל שבמחוז יורקשייר באנגליה – המקום שבו שיטפון בזק הרג שישה בני אדם ב-1967. מידטבו, מטפס סלעים תחרותי לשעבר עם יותר מ-3.6 מיליון מנויים ביוטיוב, תיעד את המסע בערוץ שלו, בליווי צלם ומערן מקומי שהציע לסייע לו.

המטרה הייתה להגיע ל-Fourways, אחד האזורים העמוקים ביותר במערכת המערות. אלא שכבר בתחילת המסע היה ברור שהסכנה אינה מסתכמת בעומק ובמעברים הצרים. גשם כבד בחוץ עלול היה לגרום להצפה של האזור שבו שהו בתוך פחות משעה. "אני לא מפחד להיתקע במערה כל עוד היא יבשה", אמר מידטבו. "אבל האיום של הצפה הוא מה שהופך את זה למפחיד".

גם ללא סכנת ההצפה, הדרך הייתה קשה פיזית. הצוות נאלץ לעבור ב-Knee-Recorder, מעבר צר ומפורסם שאורכו כחצי קילומטר, שבו לא היה מספיק מקום להסתובב ולחזור לאחור. מידטבו תיאר אותו כחוויה הקלסטרופובית ביותר שחווה בחייו. לדבריו, החיכוך המתמיד בזמן שגרר את גופו בין הסלעים המשוננים והמים התיש אותו.

ככל שהעמיקו, החושך המוחלט והבידוד החלו להשפיע גם על תחושת ההתמצאות במערה. בשלב מסוים סיפר מידטבו ששמע רעש עמוק, דמוי רעם, שהדהד במנהרה. גם מפגש קטן עם בעל חיים קיבל משמעות אחרת בעומק המערה: כשעש נמשך אל הקסדה שלו, הוא כינה אותו בהומור "סימן רע". למרות הפחד, הסקרנות והאפשרות להגיע למקומות שכמעט איש לא ראה המשיכו למשוך את מידטבו פנימה. לדבריו, גם האפשרות לגלות מעברים שטרם נחקרו הייתה אחת הסיבות להמשיך במסע.

במערות מוסדייל לא סתם חוששים מהצפות. ב-24 ביוני 1967 התרחש במקום האסון הקטלני ביותר בתולדות חקר המערות בבריטניה. באותו יום נכנסה למערכת המערות קבוצה של עשרה מערנים במטרה למפות את המעברים. מזג האוויר היה בהיר והתחזית נראתה טובה, אך לאחר כמה שעות ארבעה מחברי הקבוצה החליטו לחזור מסיבה שלא הובהרה. ששת האחרים המשיכו עמוק יותר פנימה. אז פרצה סופה פתאומית.

מי הנחל עלו במהירות וזרמו אל פתח המערה, והמעברים הצרים הוצפו לפני שהשישה הספיקו להיחלץ. ארבעת חברי הקבוצה שכבר יצאו ניסו להזהיר אותם, אך בשלב הזה פתח המערה כבר היה חסום במים. יותר מ-300 אנשי חילוץ, בהם חברי Upper Wharfedale Fell Rescue Association, השתתפו במאמצים להציל את השישה. המחלצים הקימו סכר מאולתר ותעלת הטיה והשתמשו במחפרים ובמשאבות בניסיון להסיט ולשאוב את המים. לפי ההערכות, המערה התמלאה במים בתוך פחות משעה. ששת הגברים – דייוויד אדמסון, ג'ף בורו, ג'ון אוגדן, קולין ויקרס, ביל פרייקס ומייקל ראיין – טבעו. המחלצים הגיעו למסקנה שהוצאת גופותיהם מסוכנת מדי, ולכן הן נשארו בתוך המערה.

המערה נאטמה בבטון ונסגרה בעקבות האסון. לפני כמה שנים היא נפתחה מחדש בעקבות שיחות עם משפחות ההרוגים. עם זאת, לפי המקור, מעטים נכנסו אליה מאז – הן בשל הסכנה והן בשל אמונה של חלק מהאנשים שהמערה רדופה. יש אף מי שטענו כי אפשר לשמוע במנהרות קולות מהדהדים.

עוד לפני שנכנס שאל מידטבו את המדריך שלו על מספר האנשים שהעזו להגיע למקום. "קראתי שיותר אנשים היו בחלל מאשר ירדו לתוך המערה הזאת", אמר. "כנראה", השיב המדריך ואמר שכ-50 אנשים בלבד נכנסו למערה מאז שנפתחה מחדש – ומתוכם רק כ-20 מהם הגיעו ל-Fourways. מידטבו ציין כי אם מביאים בחשבון גם את ששת המערנים שנהרגו ב-1967, מדובר בשיעור תמותה של כ-30% ביחס למספר האנשים שהגיעו לאזור הזה.

במהלך המסע החליט הצוות שלא להיכנס ל-Sanctuary, המקום שבו נותרו ששת ההרוגים. במקום זאת הם המשיכו בזחילה דרך מעבר שאורכו כמעט חצי קילומטר, עד שהגיעו ליעד שהציבו לעצמם. אלא שגם לאחר שהגיעו ל-Fourways לא היה זמן להתעכב. החשש מהגשם ומהאפשרות שהמים יציפו במהירות את המערה ליווה אותם גם בדרך החוצה, והצוות מיהר לשוב אל פני השטח. "אלוהים, זאת המערה הכי קלסטרופובית שהייתי בה בחיים", אמר מידטבו לאחר שיצא.