המוח האנושי הוא איבר מורכב וסבוך לטוב ולרע. הוא נותן לנו יתרון עצום על פני בעלי חיים אחרים אבל כשמשהו משתבש שם למעלה, זה עלול לגרום למגוון מחלות נפש. עשרות מיליוני בני אדם בעולם סובלים מבעיות הללו והמחלות הנדירות יותר גורמות ללוקים בהן להפגין התנהגויות מוזרות במיוחד.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
תסמונת קפגרא: "אתה לא אבא שלי!"
תסמונת קפגרא, או "אשליית הכפילים", היא מצב בו אדם חושב שהוא או הקרובים לו, בדרך כלל בני זוג או בני משפחה, הוחלפו בידי כפיל שמתחזה להם, בדיוק כמו בסרט "היום השישי" בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. רבים מהלוקים בתסמונת מפחדים מה"כפיל" ואף מנסים להרוג אותו או לדווח עליו למשטרה.
לא ברור מה בדיוק גורם לתסמונת, אך נשים לוקות בה יותר מגברים והיא נפוצה אצל אנשים שסובלים מסכיזופרניה, דמנציה וגם אצל אנשים שסבלו מפגיעות ראש. הלוקים בתסמונת עלולים להפוך לאלימים בניסיון להגן על עצמם ולפי אחת התאוריות המובילות, הגורם הוא שיבוש במרכז הראייה שמוביל לפגיעה ביכולת לזהות פנים מוכרות.
תסמונת קפגרא מופיעה בכמה צורות: החולה מאמין שראה את הכפיל שלו במו עיניו, החולה מאמין שהכפיל בלתי נראה, החולה מאמין שאדם מוכר לובש צורה של אדם אחר, החולה מאמין שהמראה החיצוני והאישיות של אדם מוכר השתנו, החולה מאמין שאנשים אינם מכירים אותו באמת ובמקרים מסוימים החולה מאמין שהוא שוכפל ושיש לו כפיל.
תסמונת קוטאר: "אני רוצה לאכול את המוח שלך"
הרבה לפני שזומבים הפכו להיות גיבורי תרבות נוטפי סקס אפיל (ועוד כמה נוזלי גוף), היו אנשים שסבלו מהתסמונת המאוד נדירה הזו, שמכונה גם "אשליית הזומבי". הלוקים בה בטוחים שהם מתים, נרקבים או שהם איבדו את כל איבריהם הפנימיים או את הדם שלהם, ולפעמים הם בטוחים שהם יכולים לחיות לנצח כמו ערפדים. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
החולה הראשון תועד בשנת 1880, כשהנוירולוג הצרפתי ג'ולס קוטארד תיאר פציינטית שלו שסירבה להכיר בקיומו של אלוהים או השטן וגם הכחישה שחלקים בגוף שלה קיימים. היא סירבה לאכול בטענה שהיא לא יכולה למות, ולבסוף מתה מרעב.
המחלה נפוצה בעיקר אצל נשים בגיל המעבר והיא מופיעה לרוב באופן פתאומי אצל חולים ללא עבר של מחלות נפש. במקרים נדירים החולים כלל לא מכירים בקיומם והתסמונת במקרים רבים מלווה בדיכאון. הגיוני אם אתם בטוחים שאתם מתים.
פאראמנזיה רה-דופליקטיבית: "את מוכרת לי מאיפשהו"
פאראמנזיה היא תופעה די נפוצה שכולנו מכירים - "דז'ה וו". התחושה העזה שכבר הייתם במקום כלשהו או שחוויתם אירוע בפעם השנייה במדויק. אבל בעוד רובנו נגנבים לרגע ומתנערים במהירות מהתחושה, הלוקים בפאראמנזיה רה-דופליקטיבית בטוחים שמקום כלשהו שוכפל או מתקיים בשני מקומות בו זמנית. סוג של דז'ה וו שהשתבש.
אמנם המשפט הזה נזרק לאוויר יותר מדי פעמים בפאבים, יש אנשים שלא מדמיינים היכרות מוקדמת כדי להתחיל עם בחורה אלא באמת חשים נרדפים על ידי התחושה, ובמקרים רבים חולים המאושפזים בבתי חולים בטוחים שחטפו אותם והעבירו אותם לבית חולים זהה. תגידו, הכתבה הזו לא מוכרת לכם?
תסמונת סטנדל: "אין כניסה למוזיאון"
יצא לכם פעם להתרגש ממש מצירת אמנות במוזיאון? אז מתברר שיש אנשים שיכולים להתרגש עד מוות מאמנות. המחלה הפסיכוסומטית הזו מגבירה את קצב לב מוגבר, גורמת לסחרחורות, בלבול והזיות, ולעיתים נדירות גם למוות. כל התסמינים הללו נגרמים כשהלוקה בתסמונת נחשף ליצירות אמנות, במיוחד כשהחשיפה מרוכזת. כמו במוזיאון.
התסמונת קרויה על שמו של הסופר הצרפתי מארי אנרי בייל (המכונה סטנדל), שלקה בה בעת ביקורו בפירנצה (איטליה). וכמו סטנדל עצמו, הלוקים בה הם אנשים רגילים לגמרי, שמתפקדים בצורה נורמלית בשגרה, אבל נמנעים מלהיכנס למוזיאונים או לגלריות. התסמונת נפוצה במיוחד בקרב תיירים שמגיעים לראות יצירות אמנות מפורסמות ובחלק מהמקרים הם גם מנסים להשחית את הציור, כמו שקרה אינספור פעמים למונה ליזה, עד שהיא כוסתה לבסוף בזכוכית עבה.
תסמונת ירושלים: "סליחה, ראית איפה השארתי את הצלב הענק שלי?"
גם ארצנו הקטנה זכתה להפרעה נפשית משלה, ואפילו יכול להיות שחזיתם בכמה לוקים ברחובות העיר העתיקה בבירה. הלוקים בסינדרום סובלים מאשליות והזיות בעלות אופי דתי, והם בטוחים שהם דמות משיחית מספרי הקודש (בדרך כלל ישו, אבל גם משה תופס).
לרוב, הלוקים בתסמונת מתנהגים בצורה קיצונית, מתלבשים בסגנון תנכ"י ומנסים להטיף לעוברים ושבים בירושלים. למרות שהתסמונת אופיינית לצליינים נוצרים, גם יהודים לוקים בה.
תיאורים ראשונים של המחלה מופיעים כבר בספרות עולי הרגל של ימי הביניים. מחקרים מצביעים על כך שמרבית הלוקים בתסמונת כבר סבלו ממחלות נפשיות לפני ולרוב הם צעירים ממדינה מערבית, בעלי רקע דתי, שחיים לבד ומבקרים בעיר לבד. במרכז לבריאות הנפש בירושלים,מטפלים מדי שנה בכמות חולים הנעה בין שלושה ל-50.
תסמונת פריז: "אני מת, זה בכלל לא כמו בסרטים!"
בניגוד לשאר המחלות הנפשיות, הסינדרום הזה תוקף רק תיירים יפנים שמבקרים בפריז (צרפת). כאילו לא חשבתם שהיפנים גם ככה מוזרים מדי, מתברר שהרבה מאוד יפנים המבקרים בעיר הרומנטית בעולם חווים התמוטטות עצבים ונאלצים להתאשפז או לחזור לביתם בהקדם.
התיירים היפנים מכירים את פריז רק מסרטים רומנטיים וצילומים יפים של מגדל אייפל וכשהם מגיעים לעיר הם חווים סוג של הלם תרבות מוגבר. הם עוברים משבר כשהם מגלים שמדובר בסך הכול בעיר, שיכולה להיות גם מלוכלכת, ולא מסוגלים להתמודד עם המציאות הקשה.
לדברי המומחים, העובדה שנותני השירות הצרפתים בקושי מדברים אנגלית ומגלים זלזול כלפי התיירים רק מעצימה את התופעה, ועד כמה שזה יישמע משעשע, ביפן התופעה היא מאוד רצינית.
השגרירות היפנית בפריז הקימה מוקד מיוחד לתיירים, הפועל 24 שעות ביממה, ואף מעסיקה כמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים במיוחד כדי לטפל בסינדרום. פיתרון פשוט יותר יכול להיות טמון בהקרנת סרטים צרפתים גרועים ביפן, אבל כנראה שעדיף יותר אנשים בקופות מכאפה שתחזיר אותם למציאות.
אפוטמנופיליה: "תורידו ממני את הידיים"
התסמונת הקשה הזו, שנקראת גם "תסמונת קטוע האיברים", היא מסוכנת במיוחד. הלוקים בה חשים צורך בלתי נשלט לכרות או לקטוע אחד מגפיהם הבריאים לחלוטין וחלק מהחולים אף מפיקים הנאה מינית מהמחשבה על קטיעה.
במקרים קיצוניים הלוקים בתסמונת מנסים לפעול על פי הדחף ולכרות לעצמם את אחת הגפיים אך רופאים ברחבי עולם מקבלים פניות ובקשות מחולים אלה, המבקשים שיסירו להם ידיים או רגליים, למרות שאין שום דבר פגום בהם.
המחלה תוארה בספרות הרפואית המקצועית לראשונה בשנת 1977 וההערכה היא כי היא נגרמת משיבוש בתמונת הגוף המנטלית. בדומה לתסמונת קפגרא, הלוקים באפוטמנופיליה חשים ניכור לחלק מהגפיים ולכן לא חשים בנוח איתם.