קשה מאד לשכנע בני אדם לחדול להאמין ב-ס ולעבור להאמין ב-Y. אתם מוזמנים לנסות, ואם אתם רוצים דוגמאות לכאלה שכבר ניסו ולא ממש הצליחו (בחייהם), לכו לשאול את קופרניקוס, גלילאו גליליי ועוד רבים וטובים. ה-1 באפריל מחכה מעבר לפינה, ומזכיר לנו כי אחת הדרכים הטובות לשכנע בכל זאת היא דרך מתיחה. כן, כאשר אתה מוכיח לאדם אל מול פניו כמה מגוחכת אמונתו, או חושף בה פגם או טעות מסוימת, הדרך לשכנוע קלה במיוחד. הנה רשימה של כמה שבחרו בדרך ההוכחה הזו – וצדקו.

הפרופסור שפרסם מחקר שגוי בכוונה

אלן סוקל
הוכיח שאם יש לך שם, אנשים יאמינו לכל שטות שתוציא מהפה. אלן סוקל | צילום: Photo by Flash90

אלן סוקל, פרופסור לפיזיקה מאוניברסיטת ניו-יורק, רצה לבדוק האם כתב העת האקדמי המכובד "סושיאל טקסט" (Social Text), שיוצא באוניברסיטת דיוק שבארה"ב ועוסק בתרבות ובמדע פוסט-מודרניים, יסכים לאמץ לחיקו כל מאמר, כל עוד לכותב יש תואר ושם בעולם האקדמיה, ומה שכתוב במאמר "מתאים" ו"מחניף" לעורכים. בשנת 1996 שלח סוקל מאמר לו העניק את הכותרת הבלתי אפשרית "מעבר לגבולות: לקראת פרשנות טרנספורמטיבית של כבידה קאוונטית" – שהייתה כמובן חסרת כל משמעות. המאמר פורסם בגיליון מיוחד שהוקדש ל"מלחמות המדע", ואת השקר שלו חשף סוקל רק כעבור מספר ימים ובכתב עת אחר, ועורר מיד ויכוח ענק בין מדענים וחוקרים המאמנים בפוסט-מודרניזם (כלומר מאמינים שאפשר להאמין, או לפחות להביע כל דעה בכל עניין בערך), לבין המתנגדים לו. ומה היה לסוקל עצמו לומר בעניין? "הייתי זקוק לזה כדי לחשוף את הפגמים שאני מאמין שחשיבה הפוסט-מודרנית גרמה".

שימפנזה אמנותית במיוחד

פייר בראסאו
השימפנזה שהוכיח: מבקרי אמנות זה בולשיט | צילום: Åke Axelsson, ויקיפדיה

עוד לפני סוקל, בשנת 1964, רצה העיתונאי אקה אקלסון למתוח כמה מבקרי אמנות יהירים. מה עשה? נתן לשימפנזה מכחולים, בד וצבעים ותלה את הציורים בגלריה תחת השם האמנותי (והבדוי) פייר בראסאו. ומה עשו המבקרים? פרט לצדיק אחד בפריז, כולם היללו ושיבחו כמובן. כאשר נחשף השקר, אמר אחד המבקרים, רולף אנדרברג, כי הוא "עדיין חושב שיצירות האמנות של השימפנזה היו הטובות ביותר בתערוכה".

סטיות בצמרת הכנסייה

אין תמונה
כשמדובר באגודה סודית, קל להמציא עליה שקרים. וקל להאמין להם

נישאר בתחום האמנות. הסופר הצרפתי אנטון גבריאל ג'וגאנד, הידוע יותר בשם העט ליאו טקסיל, הוא אחד האנשים היחידים בהיסטוריה שהצליח למתוח ולהרגיז בו זמנית גם את אנשי הכנסייה הקתולית, וגם את אלה מתנועת "הבונים החופשיים". הוא עשה זאת כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19, בעזרת ספרים חושפניים, שגילו כביכול שחיתויות וטקסים שטניים וסמויים המתקיימים בצמרת הכנסייה הקתולית, וגם בקרב ראשי תנועת הבונים החופשיים. ג'וגאנד עצמו היה מקורב לראשיה הכנסייה והבונים, אך ספריו, שפורסמו בשם העט, היו בדויים מן היסוד. לבסוף, בשנת 1897 ולאחר רעש ציבורי גדול שעוררו ספריו, הודה ג'וגאנד שהכל היה בדיה אחת גדולה – וגרם כמובן לעוד מהומה רבתי.

מי עבד על אורי גלר?

עוד אחד ששונא שרלטנים, בעיקר כאלה הטוענים לכוחות על טבעיים, הוא הקוסם ג'יימס רנדי, הידוע יותר כ"רנדי המדהים" וכממשיך דרכו של הארי הודיני. הפרויקט הגדול של רנדי נקרא "פרויקט אלפא", ובמהלכו שלח במשך ארבע שנים תמימות שני קוסמים צעירים למעבדה לחקר הנפש באוניברסיטת וושינגטון – שם הטעו הללו את החוקרים וגרמו להם לחשוב שיש להם כוחות על טבעיים, בעזרת טריקים פשוטים של זריזות ידיים. הקוסמים הצעירים פיזרו, בשליחות רנדי, רמזים שונים לכך שהם משקרים לחוקרים, אולם הללו התפתו להאמין להם בגלל ש"יכולותיהם" תאמו לתיאוריות שפיתחו. בסופו של דבר נחשף השקר והמעבדות נאלצו לסגור את שעריהן. מי שסבל עוד מנחת זרועו של רנדי הוא אורי גלר, שקסם שרצה לבצע נחשף בשידור חי על ידי רנדי בתוכניתו של ג'וני קרסון. מאוחר יותר הציע רנדי לאורי גלר לקיים מבחן אמינות ולזכות בפרס כספי של מיליון דולר, אולם גלר השיב כי אין לו רצון לערוך את המבחן משום שאינו מחבב את רנדי. על כך השיב רנדי: "אם הוא לא מחבב אותי זו סיבה מספיק טובה לעבור את המבחן ולקחת ממני מיליון דולר, לא?". אגב, את הפרס הכספי הזה מציע רנדי לכל מי שיוכיח יכולות על טבעיות בתנאים מבוקרים, אולם עד היום לא זכה בו איש.

סופרת בעלת "שם"

גם הסופרת הבריטית הידועה דוריס לסינג ("מחברת הזהב"), כלת פרס נובל לספרות (2007) שנפטרה בנובמבר שעבר, לא חיבבה במיוחד מבקרים. כדי לראות מה דעתם של האחרונים על ספרים שחוברו בידי יוצרים לא מוכרים, הוציאה לסינג בשנת 1983 שני ספרים תחת שם העט ג'יין סומרס. את הספרים הללו, שזכו כמובן להתעלמות מוחלטת מצד המקרים, כתבה לסינג בסגנון חדשני ואיש ממבקרי הספרות לא עלה על זהותה האמיתית של הכותבת. הספרים נמכרו כמובן בכמויות נמוכות מאד, אולם משחשפה לסינג את זהותה האמיתית ככותבת, הפכו גם הם לרבי מכר ומבקרי הספרות נותרו נבוכים.

רב מכר סקסי

עולם הספרות זכה לעוד מתיחה מצוינת, כאשר בשנות ה-50 של המאה הקודמת התרעם שדרן הרדיו הניו-יורקי ג'ון שפרד על השיטה לפיה נקבעת רשימת הספרים רבי המכר על פי בקשות הקונים בחנויות הספרים. הוא החליט להמציא ספר בשם "אני, ליברטין", שעלילתו מתארת את קורותיו של הרוזן הבריטי ג'ון וילמוט, מחזאי בעל אובססיה למין. שפרד אף המציא את שמו של הסופר, פרדריק ר. אווינג, והביקוש הרב לספר הלא קיים הזניק אותו מיד לראש רשימת רבי המכר ואף גרם לאיסור על הפצתו בבוסטון. לאחר שחשף את התרמית אפשר שפרד לסופר תיאודור סטורגון לכתוב את הספר, שהפך כמובן לרב מכר היסטרי, וגם לסרט בכיכובו של ג'וני דפ.

מי הדליק את החימום?

דובי הקוטב - סמל המאבק
זה לא אנחנו אשמים, זה החיידקים. סתם, זה כן אנחנו. אבל אנשים יאמינו להכול | צילום: דיילי מייל

מזג האוויר והאקלים על פני כדור הארץ הוא אחד התחומים שהיינו רוצים להאמין שנמצאים בבעלותו הבלעדית של ה"טבע". האומנם? ספקנים שפקפקו במעורבות האדם בשינויי האקלים שעל הכדור קיבלו לידיהם ב-2007 קלף מנצח. בדו"ח שפורסם בכתב העת "ז'ורנל הלימודים הגיאוגרפיים" נכתב כי חיידקים החיים מתחת למים, ולא בני האדם, הם האשמים העיקריים בהתחממות כדור הארץ. בדו"ח נטען כי אותם חיידקים, החיים באוקיינוס ​​השקט ובאוקיינוס ​​האטלנטי, מיוצרים פחמן דו חמצני בשיעורים גבוהים פי 300 מאשר תעשיות האדם. במקום לבדוק את מקור הדו"ח, פרסם אותו כתב העת כלשונו, והעניין הופץ תוך שעות וגרם לסערה בכל רחבי העולם. מי שהיה אחראי לחיבור הדו"ח, השקרי כמובן אם לא הבנתם עד כה, הוא סופר בריטי בשם דיוויד ת'ורפ, שטען לאחר מעשה כי "רציתי לבדוק את גבולות הסאטירה ולאשר את העובדה כי בני האדם יאמינו לכל דבר המוריד את האחריות מהם עצמם ומאשר את דעותיהם הקדומות".

פסיכיאטרים, נמאסתם!

לסיום, נקפוץ לרגע אל מעמקיה של נפש האדם. אחת המתיחות הגדולות בהיסטוריה, שהתקיימה ב-1973 בארה"ב, הייתה בעצם ניסוי אמיתי שבדק את תקפותן של האבחנות הפסיכיאטריות. החוקר דיוויד רוזנהאן, שעל שמו נקרא הניסוי, זימן שמונה מתנדבים בריאים בנפשם לבתי חולים פסיכיאטריים שונים, וכולם התלוננו על הזיות. רוב המתלוננים אושפזו מיד בחשד לסכיזופרניה, ומרגע אשפוזם עשו כמצוות רוזנהאן והתנהגו בצורה רגילה לחלוטין. הצוותים הרפואיים כתבו אומנם כי ה"חולים" לא הפגינו תסמינים של סכיזופרניה, אולם איש מהם לא התגלה כמתחזה או שוחרר לביתו לפני הזמן. כולם שוחררו לאחר הזמן שנקבע, תחת אזהרת "סכיזופרניה בנסיגה". כדי להשלים את המחקר, ערך רוזנהאן ניסוי נוסף, בו פנה לצוות של בית חולים שידע על הניסוי הראשון ויידע אותו כי בכוונתו לשלוח אליהם מספר מתחזים. כאשר הגיעה קבוצת החולים למקום חשד הצוות ב-10% מהם כמתחזים, אולם בפועל היו כולם חולים אמיתיים שאובחנו כסכיזופרנים.

למאמר שבו סיכם את הניסוי קרא רוזנהאן "להיות שפוי במקומות בלתי שפויים", וטען כי "ברור שבבתי החולים הפסיכיאטריים לא ניתן להבחין בין השפויים לבין המטורפים". הניסוי, שמזכיר מאד את עלילת הספר "קן הקוקיה" שכתב קן קיזי ב-1962, נחשב עד היום לביקורת חשובה ביותר על תקפותם של האבחונים הפסיכיאטריים.

אז שלא יעבדו עליכם: בין אם מדובר באבחון פסיכיאטרי, מזג האוויר, יצירת אמנות או סתם אייטם ב-HIX, תמיד כדאי מאד לבדוק ולאשר את הדברים.