לפני שאומדים את הקשר שבין צמרמורת לפחד, יש להבין מנגנון ביולוגי נוסף הקושר את השניים – עור ברווז. "הכלל בטבע פשוט", אומר דיויד הורון מאוניברסיטת אוהיו (ארה"ב). "כשאתה מאוים – נסה להיראות גדול ומפחיד ככל הניתן". לבני אדם כבר אין פרווה, כמו לבעלי חיים אחרים, אבל המנגנון שגורם לה לסמור נותר מהימים שהיינו פולים קרציות אחד מהגב של השני על העצים, וזה מה שגורם לנו לעור הברווז. (מדע פופולרי)
כלומר, אם הייתה לנו פרווה, היא הייתה סומרת. ואיך הכול התחיל? השיער הסומר החל כתגובה פיזית לקור. כשהשיער עומד הוא מבודד טוב יותר ויוצר הפרדה יעילה יותר בין הגוף לחוץ. בנקודה כלשהי בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, לפני כמה מיליוני שנים, שיערותיו של אחד מאבותינו סמרו מהקור, ובמקביל הוא הצליח להבריח תוקף גדול. זה קרה כמה מיליוני פעמים לאורך כמה דורות ומשם כבר למדנו שכשאנחנו רוצים להגביר את סיכויינו לשרוד עלינו לעורר את התגובה הלא-רצונית של הגוף לקור.
כך נוצר מנגנון הגנה יעיל יותר אבל גם קצר במערכת ההפעלה שלנו, ולנצח הפחד והקור נקשרו יחד. החיבור הזה ליווה אותנו במסע ההתפתחות האנושי ולכן עד היום פחד מקושר עם קור. ההתנשפות הכבדה היא מנגנון התמודדות עם קור שהושרש גם במנגנון ההתמודדות עם פחד וכשאנחנו מבוהלים מאוד, או מתוחים מאוד, אנחנו עדיין חשים צמרמורת בעמוד השדרה.
בקולנוע למשל, משתמשים בקצר הזה במערכת כדי להגביר את ההנאה של הצופים. בסרטי מתח ואימה, חלק אחד של המוח משדר לגוף שאתם בסכנה וחלק אחר מרגיע ומבין שהכול בסדר. זה מאפשר לנו לחוות קפיצה ברמות האנדרנלין, ואת תגובת הרתיעה של הגוף, מבלי לחוש את הבעתה האמיתית של סכנת מוות.