האמביוולנטיות של האנושות לגבי ליצנים היא עניין שהוליווד מנצלת כבר שנים, ועושה רושם שבמיוחד בסתיו האחרון, עם סרטים כמו "זה: חלק 2" ו"ג'וקר", שלא לדבר על חג ההאלווין. אבל לליצנים יש היסטוריה ארוכה של הפחדות והשלטת טרור בקרב אנשים וצופים. אז איך קרה שדמות שאמורה לבדר ילדים במסיבות הפכה להתגלמות כל הרוע?
רק כדי להוריד את זה מהפרק - מחקר בריטי משנת 2008 חשף כי מעט מאוד ילדים באמת אוהבים ליצנים. לפי המחקר, המנהג של לקשט חדרים של ילדים בבתי חולים בתמונות של ליצנים יצר למעשה את ההשפעה ההפוכה של סביבה דואגת, אכפתית ושמחה וגרמה לניכור קודר. אבל ליצנים לא התחילו שם את דרכם.
דמויות של ליצנים נמצאות בהיסטוריה כבר כמה אלפי שנים. מחוות של ליצנים נחשבו כלי סאטירי של עקיצה כלפי אנשים בעלי כוח. ליצנים מספקים מפלט בטוח לשחרור של קיטור, וניתן להם חופש ביטוי ייחודי – כל עוד הערך הבידורי שלהם עולה על המצוקה שהם גורמים.
ליצנים היו נוכחים אפילו במצרים העתיקה, כאשר המילה האנגלית ל"ליצן" הופיעה לראשונה בסביבות שנת 1500 לספירה, כאשר שייקספיר השתמש בה כדי לתאר דמויות מטופשות בכמה מהמחזות שלו. ליצן הקרקס המוכר כיום – זה עם איפור הפנים והבגדים הגדולים – צץ לראשונה איש שם במאה ה-19 והשתנה רק במעט במשך 150 השנים האחרונות.
גם הקלישאה שליצנים הם מרושעים היא לא חדשה. בשנת 2016 הסופר בנג'מין רדפורד פירסם את "ליצנים רעים", בו הוא מתחקה אחר אבולוציית ההיסטוריה של הליצנים - ממבדרים ליצורים מאיימים ולא צפויים. אבל היה זה הרוצח הסדרתי ג'ון ווין גייסי שסייע לקעקע את הדימוי הזה באופן סופי: בשנות ה-70 גייסי נהג להופיע במסיבות ילדים בתור "פוגו הליצן", ואף צייר לא מעט תמונות של ליצנים בעצמו. כאשר הרשויות גילו שהוא רצח לפחות 33 ילדים וקבר אותם מתחת לביתו בשיקגו, הקשר בין ליצנים להתנהגות פסיכוטית מסוכנת התקבע במוחם של מיליוני אמריקאים. סדרת האימה והמתח "אימה אמריקאית" אף לקחה השראה מדמותו של גייסי, הביאה שוב את סיפורו לשיח הציבורי וגרמה לתופעה מחודשת של אנשים שניסו להלך אימים בתחפושות ליצן באזורים שונים ברחבי ארה"ב.
בשנת 2017, ליצנים קריפיים התחילו לאיים על אמריקאים, עם דיווחים בלפחות 10 מדינות שונות. תושבים המחופשים לליצנים פשוט עמדו בצידי כביש או באמצע הרחוב ועקבו לאט ובשקט אחר אנשים תמימים. בפלורידה, למשל, ליצנים שטניים נצפו אורבים בשולי הכביש, ובדרום קרוליינה ניסו כמה ליצנים לפתות נשים וילדים לתוך היער. לא ברור אילו מהתקריות היו סתם התלוצצות ואילו היו באמת ניסיונות חטיפה או התעללות, אבל כך או כך מדובר על ניצול של דמותו של הליצן המסורתי כמפחיד ילדים ומבוגרים כאחד.
הפסיכולוגיה יכולה אולי להסביר למה ליצנים, שאמורים להיות שופרים של בדיחות ומתיחות, מצמררים כל כך הרבה ילדים: בשנת 2006 פורסם מאמר בשם "על טבעה של הקריפיות" במגזין journal New Ideas in Psychology. 1,341 משתתפים בגילאי 18-77 נתבקשו לענות על סקר אינטרנטי. בחלק הראשון שלו הם נתבקשו לדרג את הסיכויים שלפיהם אדם קריפי יאופיין ב-44 סוגים שונים של התנהגות, כמו למשל קשר עין לא שגרתי או מאפיינים חיצוניים כמו קעקועים. בחלק השני, נתבקשו המשתתפים לדרג את רמת הקריפיות של 21 עיסוקים שונים, ובחלק השלישי הם נתבקשו פשוט לציין שני תחביבים שהם מוצאים קריפיים. בחלק האחרון נתבקשו המשתתפים לדרג עד כמה הם מסכימים עם 15 הצהרות לגבי האופי הקריפי של אנשים.
התוצאות הראו כי לרוב גבריםי נתפשים כקריפיים יותר מאשר נשים, ושהתנהגות לא צפויה היא מרכיב חשוב ביכולת ההפחדה. עוד ממצא מעניין מהמחקר הוא שסממנים חיצוניים לכשעצמם כמו עיניים בולטות, חיוך מוזר או אצבעות ארוכות למדי לא ממש גורמים לנו לתפוס אדם כמפחיד, אבל כאשר הם מלווים בהתנהגויות אחרות, כמו שיחה אגרסיבית על מין או אלימות, האדם כבר ייתפס כמפחיד ומוזר יותר והסממנים הפיזיים החריגים יהפכו לבולטים יותר.
מהמחקר עולה שהעיסוק שנחשב הקריפי ביותר הוא ליצנות, כאשר השערת המחקר הייתה שקריפיות נוצרת אצלנו כאשר אנחנו לא לגמרי בטוחים אם משהו הוא מאיים או לא. לצורך העניין, ברור שלברוח באמצע שיחה עם מישהו רק משום שהוא משדר לנו משהו קריפי יהיה דבר גס רוח לעשות, אבל מצד שני אם הוא באמת מהווה איום בסופו של דבר אז התעלמות מהאינטואיציה הזו עלולה להוביל למצב מסוכן. האמביוולנטיות הזו גורמת לנו לקפוא במקום ולהתבוסס בחוסר נוחות, ועל כן יוצרת תחושת חרדה.
רמי נדר, פסיכולוג קנדי שחקר את התופעה שנקראת קולורפוביה (פחד מליצנים), מאמין שהתחושה הזו נובעת בין היתר מהעובדה שליצנים מתאפרים ומסווים את הזהות האמיתית שלהם. הם נראים שמחים, אבל האם הם באמת שמחים? האם הם תמימים או חומדים לצון? בזמן שאנחנו חשופים להם לחלוטין, להם יש יתרון עלינו כי הם נמצאים תחת מסיכה, זו הסיבה שאנשים מרגישים צורך להיות על המשמר בנוכחותם. בנוסף, קשה לנו ליצור חיבור עם יצור העומד מולנו ואינו מרגיש לנו אנושי.
גם האינטרקציה עם ליצנים יכולה להיות מאיימת, בין אם היא מסתיימת בעוגת קצפת לפרצוף או סוג של מתיחה. התחושה היא שהבדיחה תמיד תהיה על חשבונינו והבדיחה הזו יכולה להיות תמימה או מורבידית. המאפיינים הפיזיים והלא שגרתיים של ליצנים – הפאה, האף האדום, האיפור, התלבושת המוזרה – רק מגבירים את חוסר הוודאות בנוגע למה שהליצן עומד לעשות. מדובר בדמות שהתנהגותה אינה ניתנת לחיזוי. ליצנים מטשטשים את המראה שלהם, מקצינים אותו ולרוב משתמשים גם במחוות מוחצנות כמו חיוך רחב מדי ולא טבעי. כל החבילה הזו ביחד עלולה להפוך את האינטרקציה שלנו איתם למאיימת.
לא סתם ליצנים הפכו בשנים האחרונות להיות דמויות מורכבות שמככבות בסדרות, סרטים וספרים. הן כר פורה להכלת סיפור שיש בו כל מרכיב שיכול לרתק אותנו, להפחיד, לאיים ולסקרן. מה שבטוח הוא שתפקידם להוות מוקד שעשוע ואופטימיות הולך ונעלם מהתרבות. הרי אם מישהו רוצה רק להצחיק את הקהל ולא לעורר בו רגש אחר מורכב חוץ מזה, אז הוא כבר לא ליצן - הוא סטנדאפיסט.