ג'יליאן סארל
ג'יליאן סארל ובניה. התמונה צולמה בחג המולד 2004, ימים ספורים לפני האסון | צילום: ג'יליאן סארל

מעטים האנשים, אם בכלל, שישכחו איפה היו ב-26 לדצמבר 2004, אז הכו גלי הצונאמי בחופי מדינות אסיה. הדבר נכון פי לכמה לאותם אנשים שיצאו לנופש קסום כשלפתע מצאו עצמם בלב אחד מהאסונות הטבע הגדולים שידע העולם. רעידת האדמה שהכתה באוקיינוס ההודי נחשבת לשלישית בעוצמתה שנמדדה אי פעם, ועוצמתה הגיעה לדרגה 9.1 עם אנרגיה השווה בעוצמתה לכ-10,000 פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה. לצד חורבן שמורגש עד היום איבדו את חייהם למעלה מ-300,000 בני אדם באסון, כאשר 40,000 נעדרים עד היום וההערכות הן שלא ימצאו אותם לעולם, אחרי שנטרפו ככל הנראה על ידי כרישים. למעלה ממיליון בני אדם איבדו את ביתם, רבים מהם חיים עד היום בבתים ארעיים. עשור שלהם חלף מאז וסיפורי הזוועה של הניצולים ממשיכים להיחשף.

האם נאלצה לבחור איזה ילד להציל

עבור משפחת סארל הבריטית, ה-26 בדצמבר 2004  היה עוד יום בגן עדן. ג'יליאן התיישבה ליד הבריכה במלון שלהם שבפוקט יחד עם שני הבנים שלה, ליישי בן ה-5 ובלייק בן השנתיים. דקות ספורות אחרי בעלה חזר לחדר שלהם במלון, ולפתע היה עליה להתמודד עם דילמה אכזרית על גבול הדמיון: איזה מהבנים שלה היא צריכה להציל.

"אני זוכרת ששמעתי רעש חזק שנשמע כמו מטוס סילון", שחזרה. "הסתכלתי לשמיים אבל לא ראיתי כלום. ראיתי את כל הציפורים בורחות וחשבתי לעצמי שזה מוזר. לטבע חוקים משלו והציפורים ידעו מה שבני האדם לא הרגישו". ואז היא ראתה את הגל הענק מגיע. היא תפסה את בנה בן השנתיים, אחזה בידו של הגדול וצעקה – "רוץ, תציל את החיים שלך".

כשהגיעו ללובי שהיה מלא היא אחזה בידו של בנה הגדול בזמן שהחזיקה את בן השנתיים. המים החלו להציף את המלון. "צעקתי לעזרה. אז ראיתי את אליס, נערה ששמה את ידה על ליישי (בנה הגדול) ועזבתי את ידו. ידעתי שאם לא אעשה כך כולנו נטבע וחשבתי שהוא יהיה בסדר". האם נאבקה בגלים אחרי שנפרדה מידו של בנה ואחזה בשני, "בשלב הזה הייתי מתחת למים וחשבתי שזה יהיה לנצח", סיפרה.

בסופו של דבר היא מצליחה לחלץ את עצמה ומיד מחפשת את ליישי. "ראיתי את אליס ושאלתי אותה איפה הוא". הנערה ענתה לה, "הייתי חייבת לשחרר אותו". האם הרגישה איך עולמה חרב עליה, "התחלתי לצרוח". אבל לא היה לה זמן להתאבל על מות הבן, גל שני הגיע לחופי האי ההרוס. הם עלו לגג של המלון ובעלה של ג'יליאן יצא לחפש את ליישי בזמן שהיא נמצאת עם בלייק. שם על הגג, ג'יליאן התחילה להתייפח ולצעוק. "הרגשתי הרוסה ופשוט איבדתי את זה". המצב היה גרוע יותר כשבעלה חזר בלי הבן האבוד, אך אז קרה הנס – ליישי הופיע מבין ההריסות. "ניגבתי את הדמעות ופתאום ראיתי אותו", נזכרה ג'יליאן. עבור המשפחה שלה, האסון נגמר במזל גדול.

צונאמי 2004
חופי פאטונג, תאילנד, יום לאחר הצונאמי. הגל נסוג והשאיר מאות אלפי הרוגים | צילום: Paula Bronstein, GettyImages IL

מצאה את בני משפחתה עשר שנים אחרי האסון

במשך עשר שנים הסתובבה ג'מאליה ג'אנה עם הטלפון שלה, עליו שמרה מכל משמר. במכשיר הסלולר שלה הייתה תמונה של בנה ובתה שנספו, כך חשבה, בשנת 2004, אז הכו גלי הצונאמי בחופי אינדונזיה. עשרות אלפי בני אדם נעדרים מאז פקד האסון הגדול את האזור וזה היה המצב גם של משפחת ג'אנה. כמו רבים אחרים הם נהגו לציין את יום השנה לחופי הים שלקח את יקיריהם, כשהם נותנים לו זרים של פרחים טריים ויפים. משהו שמזכיר להם את מי שאיבדו. כל זה השתנה לאחרונה כאשר במפגש מרגש, ג'מאליה נדהמה לגלות שבתה שרדה את האסון.

האם לא הצליחה לעצור את הדמעות כשגילתה שהבת בחיים, וכשזכתה לפגוש אותה ולהעניק לה חיבוק של אם. "אלוהים מצא אותה והעניק לנו נס", סיפרה. "הלב שלי דפק מאוד מהר כשראיתי אותה. היא חיבקה אותי ממש חזק, מרגישה נוח בין זרועותיי", סיפרה האם בדמעות של אושר.

בתה של ג'מאליה הייתה רק בת ארבע, כשגלי הצונאמי הכו בלא פחות מ-14 מדינות. סרטונים שהתפרסמו מאז האסון מלמדים על ההפתעה כמו גם גודל האסון. באחד מהם ניתן לראות ילדים משחקים על החוף כשלפתע מגיעים המים שפשוט סוחפים אותם. כך קרה גם לילדה בת הארבע. "בכל יום מאז התפללתי שהיא בטוחה", סיפרה האם, שהבינה שככל שחלפו השנים הסיכוי לכך ששרדה אפסי.

כיום, בגיל 14, מספרת הבת את סיפורה המדהים: "נסחפתי לים והצלחתי לעלות על קרש שצף במים". היא נסחפה לאי במרחק של עשרות ק"מ, וניצלה על ידי סירת דייגים. לאחר שניצלה אימצה אותה אישה שגידלה אותה במרחק של 16 ק"מ בלבד מביתה. ואז, כמו בסרטים, דוד שלה הלך ברחוב ו"היה בטוח שהוא מזהה פנים מוכרות". התפילות של האם נענו כשפגשה את הבת: "למרות השנים שחלפו מיד ידעתי שזו בתי".

"צעקתי שמע ישראל ונסחפתי"

בדצמבר 2004, שרה ושבתאי מג'ר מתל אביב יצאו לחגוג בחופים הקסומים של תאילנד את יום הנישואים שלהם. מאז, חייהם השתנו לנצח והתאריך המאושר הפך למצמרר - כזה "שגורם לך להתכווץ בכל שנה", כפי שסיפרו בריאיון מספר שנים אחרי האסון.

השניים יצאו לשיט ונהנו מהנוף המרשים של חופי תאילנד, כאשר הבינו שמשהו קורה. "פתאום הבחנתי שהים מבעבע ויוצאים ממנו אדים. הרגשתי כמו פיצוץ בתוך הים. עליתי ואמרתי למדריך שנראה לי שהייתה רעידת אדמה". זמן קצר לאחר מכן המעבורת עליה שטו עגנה, ואז הבחינו חברי הקבוצה שהים החל לסגת. "רוצו, גל גדול עומד להגיע", אמר להם המדריך.

הם לא הספיקו להגיע רחוק. שרה הבחינה שבעלה שבתאי עומד בפה פעור, "כמו בהלם". גל ענק הסתער על החוף מפריד את שרה, שאינה יודע לשחות, מבעלה. "לא פחדתי", שחזרה. "אפילו צחקתי. היה לי שקט נפשי שאני לא יודעת מאיפה הוא הגיע. דיברתי עם אלוהים ואמרתי 'אם אתה מתכוון לקחת אותי, אז תיקח', וכל גלגול במים אני עולה למעלה, לוקחת אוויר וחוזרת למצולות כשאני צועקת 'יהודים טובים, תצעקו שמע ישראל'. לא יודעת מאיפה זה בא, אבל אנשים סיפרו ששמעו. המשכתי להתגלגל והייתה לי הרגשה של ריחוף בין עננים, כאילו אני נמצאת במקום עם רחובות ועוד רגע מגיעה לרחוב של אבא שלי, שנפטר שלוש שנים לפני כן".

בלי שום שליטה גופה של שרה מטלטל בין הגלים כשמדי פעם היא מצליחה לנשום. אחרי סבל שלא ניתן למדוד בזמן סירת דייגים מבחינה בשרה ומחלצת אותה. כשהיא פצועה וכואבת היא יורדת לחוף ומבחינה בכל ההרס, בטוחה שאיבדה את בעלה. "מסביב בלגן, הרוגים, צעקות, אנשים בלי רגליים. נכנסתי לחדרים, הרמתי סדינים, הכול במטרה למצוא אותו", סיפרה. נס נוסף התרחש בשדה המוות כשגילתה שגם בעלה שרד את האסון. "ראיתי אותו. הוא פצוע קשה. היד מרוסקת, אבל חי", סיפרה. למזלו של שבתאי הוא לא נסחף ללב ים – גזע במבוק בו נאחז הציל את חייו.

איבדה את כל משפחתה באסון

 בניגוד לסיפורי הניצולים המרגשים, סיפורה של הניצולה סונאלי דארינגלה, בריטית מסרי לנקה, מסתיים בטרגדיה גדולה. עם זאת, החיים שניהלה מאז יכולים להיות השראה לכל מי שעבר בחייו אסון קשה, בטח כזה שהפך לטרגדיה בקנה מידה עולמי.

סונאלי ובני משפחתה יצאו לחגוג את חג המולד בגן העדן של סרי לנקה מולדתה. "מחלון חדר המלון ראיתי שהים מתנהג מעט מוזר", נזכרה. היא ראתה את הים מתקדם על החוף ולא הבינה שהיא עדה לשלב הראשון של הצונאמי, מילה שעד אז כלל לא הכירה.

גם את דארינגלה הפתיעו גלי הענק. "לקח לי זמן להבין מה עבר עלי. לפחות 20 דקות לא הבנתי מה קורה איתי. פשוט צפתי על המים בלי שליטה. בנקודה אחת אני זוכרת שהייתי על הגב וראיתי להקה של חסידות עפה מעלי. התמונה הזו הביאה לרגעי מחשבה שניתקו אותי מהתוהו ובוהו שהייתי בו. מצד אחד ציפורים ומצד שני ילד שצף וצועק לאבא שלו".

היא מצליחה להינצל בזכות ענף של עץ בו נעזרה כדי למשוך את עצמה מחוץ למים. אחרי שניצלה למדה סונאלי שאיבדה את כל בני משפחתה – את ילדיה, את בעלה ואת ההורים שלה. החיים שלה פשוט נמחקו. הזיכרון הפך לאויב המושבע של האישה הצעירה, אבל היא החליטה להילחם עליו, ועל זיכרון בני משפחה.

לביתה שבלונדון היא כמעט ולא מגיעה. גם לסרי לנקה עוד לא חזרה. "כולם ידעו מי אני ומה הסיפור שלי", אמרה. היא עברה לניו יורק, שם החלה להרכיב את חייה מחדש. כל שנה הוסיפה עוד חלק לפאזל של החיים והזיכרון. היא מתחילה לכתוב על שעבר עליה, על הזיכרון שהרכיבה לאורך השנים, על בני משפחתה. זה בעצם מה שהציל את חייה של סונאלי. היא מפרסמת ברשת את מה שכתבה וגם הוציאה מאז ספר. "מדהים ומרתק", כתב הסופר ג'ון דידיון אחרי שקרא את הספר שלה. במסגרת החיים שלה כסופרת סונאלי לא שוכחת את בני משפחתה, ובמקום לצלול אל תהום הכאב היא נלחמה על החיים, דווקא בזכות הזיכרון של מה שאיבדה לפני עשר שנים.