בניגוד לדעה הרווחת, בטבע קיימים לא מעט מינים מונוגמיים השומרים אמונים לאורך תקופה ארוכה, או אפילו לכל החיים. חוץ מבני האדם, גם הזאב, הדורבן, כריש הפטיש, העיט הקירח, הצופית, הפשוש ועוד מינים לא מעטים שומרים על זוגיות קבועה.
בקהילות של מינים מונוגמיים, הפרטים מוצאים בני זוג. עם זאת, לדברי מחקר חדש מספר רב של נקבות מוצאות את עצמן עם זכרים לא אטרקטיביים, או באיכות מתחת לממוצע. המחקר מצא גם שהסתפקות בבן זוג, לא מספיק אטרקטיבי, מגבירה את רמת המתח (סטרס) בקרב הנקבות.
חשוב לציין שכמו אצל בני אדם גם לבעלי חיים מונוגמיים יש כמה בנות זוג במהלך חייהם, אך הם לא מתחילים קשר חדש לפני שהקודם הסתיים. בעיקרון.
"אצל זוגות מונוגמיים, מעט מאוד בעלי חיים מוצאים את עצמם עם בן זוג מושלם מאחר וסטטיסטית רוב הסיכוי שהוא או היא עם אחרים", אומר סיימון גריפית, סופר ומרצה במחלקה לביולוגיה באוניברסיטת מקווארי בסידני (אוסטרליה), שעמד בראש צוות המחקר.
"אז איך הנקבה מגיבה לרמת הפרטנר שלה? מחקר שבוצע בעשורים האחרונים הראה שנקבות נוקטות בכמה אסטרטגיות מעודנות בכדי לשפר את סיכוייהן. אחת האסטרטגיות היא לבגוד בפרטנר ולהזדווג עם זכרים חזקים יותר המסוגלים לשפר את מאגר הגנים של הצאצאים.
במסגרת המחקר, גריפית ועמיתיו, וויליאם בוטמר ושרה פרייק, צפו בזוגות של תוכים מסוג גולדיאן פינק (Gouldian Finch). התוכים מתחלקים לשני סוגים – בעלי ראש אדום ובעלי ראש שחור. בעלי הראש האדום אגרסיביים יותר ופחות מתאימים לחיי משפחה מאחר והם פחות מטפחים את הצאצאים.
בניסוי אחד התוכיות יכלו לבחור איזה בני זוג הן רוצות ובניסוי השני 50 נקבות בעלות ראש אדום צוותו אקראית לזכרים משני הסוגים. כשהנקבות זווגו עם זכרים בעלי צבע ראש כמו שלהן, הביצים הוטלו כמעט חודש לפני הזוגות בעלי צבע ראש שונה. בנוסף, הזכרים בעלי צבע הראש השונה העלו את רמת המתח של הנקבות איתן זווגו ברמה גבוהה פי 3-4 מהזוגות הדומים.
החוקרים מאמינים שהממצאים הללו תקפים גם לגבי בני אדם. "אם אישה נלחצת מכך שאינה נמשכת לבן זוגה, זה בהחלט יכול להשפיע על משך הזמן שייקח לה להיכנס להריון ועל מספר הילדים שהיא תביא", מסביר גריפית.
"אנחנו לא יכולים לבצע את הניסויים הללו בבני אדם אבל סביר שהתוצאות יהיו דומות", הוא הוסיף. מכאן שהמשיכה (מידת האטרקטיביות של כל אחד) מבוססת גם על מטען גנטי, האחראי חלקית לאופי, להתנהגות ובעיקר למראה החיצוני.
מידה מסוימת של שונות גנטית נדרשת כדי להימנע מזיווגים בתוך המשפחה, אבל שונות רבה מדי מעוררת דחייה. עוד הוסיף גריפית כי הזוגות שהתרבו הכי הרבה היו הזוגות שהסתדרו יחד לאורך תקופה ארוכה.
לדברי רוברט ברוקס, פרופסור בבית הספר לביולוגיה וסביבה של אוניברסיטת ניו-סאות' וויילס, למחקר יש השלכות מרחיקות לכת: "במשך תקופה ארוכה מדי חשבנו שזוגיות מונוגמית היא שותפות מאושרת אבל כעת אנו רואים שנקבות הנאלצות להתפשר, בגלל הנסיבות, סובלות מסטרס מתמשך".