יש נטייה לחשוב שהדינוזאורים כבר נכחדו מהעולם, אבל זה רק בגלל שהתנין לא זוכה לכבוד הראוי שלו. התנינאים הקדומים הופיעו לפני כ-200 מיליון שנה ומאז הם לא עברו כמעט כל שינוי - מה שמעניק להם עוצמה פרה-היסטורית בעולם שהולך ומתכווץ. (מקור)
הפליאוביולוג מאוניברסיטת פלורידה, גרגורי אריקסון, ועמיתיו העבירו את כל 23 המינים המוכרים של הקרוקודילים במבחן נשיכות חסר תקדים וגילו שתניני המים המלוחים מסוגלים לטרוק את לסתותיהם בעוצמה של 3,700 PSI. לצורך השוואה, צבועים, אריות ונמרים מייצרים בסביבות אלף PSI וכדי לקרוע חתיכת בשר צריך בסך הכול 150-200.
המתחרה הגדול ביותר של התנין בתחום הזה הוא העמלץ הלבן, שלפי הערכות נועץ את שיניו בטרפו בעוצמה של כ-4,000 PSI אבל עד כה לא הושגה מדידה מדויקת לפי סטנדרטיים מדעיים. הצוות של אריקסון מדד נשיכות של כמה תניני מים מלוחים באורך של יותר מחמישה מטרים, בהם תנין יאור, אליגטור, תמסח וגאביאל.
החוקרים נאבקו במשך שעות בתנינים העוצמתיים בחווה התנינים שבפארק הזואולוגי סנט אוגוסטין בפלורידה (ארה"ב) כדי לגרום להם לנשוך את המתקן המרופד בעור המודד את עוצמת הנשיכה. לדברי אריקסון, נשיכה אימתנית זו המשמעות של להיות תנין "ובגלל זה הם כל כך משגשגים כבר 85 מיליון שנה". ככה זה בטבע - עיצוב מנצח לא מחליפים.
למרבה ההפתעה, ההבדלים בין עוצמות הנשיכה של המינים השונים נובעים מגודל הגוף ולא ממבנה הלסת או צורת השיניים. זה מצביע על כך שהתנינים היו נשכנים גדולים משחר האבולוציה שלהם וניתן להסיק שהתנין הוא מכונה ליצירה וריכוז של כוח, וכל השינויים הגיעו מאוחר יותר כדי לסייע לכל מין להתמודד עם הטרף שלו ביעילות רבה יותר - מדגים ונחשים עד ציפורים, יונקים ואפילו חרקים. את התנינים השונים אפשר להשוות לשופל עם כפות שונות שאפשר להחליף בהתאם למשימה.
אחד מאבות התנינים, שכבר נכחד מהעולם, הוא הדיינוסוכוס שחי לפני כ-80-73 מיליון שנה (בתקופת הקרקטיקון העליון) ונחשב לאחד התנינים הגדולים שחיו אי-פעם. באורך של כ-12 מטרים, במשקל של כ-8.5 טון ועם עוצמת נשיכה של 23,100 PSI, לפי חישובים שערך אריקסון, הדיינוסוכוס גבר אפילו על למלך הלטאות - הטי-רקס, שעוצמת נשיכתו עמדה על 12,814 PSI בלבד.