קיבוצניקים יכולים להיות אנשים מעט מוזרים לפעמים - ואני אומר את זה בתור קיבוצניק "בורן אנד רייז'ד". יש מגוון תופעות לוואי של החינוך הקיבוצי שגורמות לנו לבלוט בשטח לעיתים קרובות, בין אם זה הנטייה שלנו לגזור צווארונים של חולצות, האופן שבו חלקנו נוהגים לומר "מֵסַייכּת" במקום "שדכן" או ההתעקשות הבלתי נסבלת שלנו לטעון ש"בירה ונשירה" זה כיף (זה לא! די! תנו לזה למות!). למרות זאת, יש תופעה אחת גדולה שמתעלה על כולן והיא קשורה לאופן השנוי במחלוקת שבו אנחנו חוגגים את חג השבועות.
לאחרונה עלה לתשומת ליבי שיש לנו, חברי ויוצאי הקיבוצים, דרכים מאוד "מקוריות" לחגוג את החג (שלא לומר משונות). זה קרה השבוע בזמן שהסתובבתי במסדרונות המשרד. בדרכי אל מכונת הקפה, יצא לי לשמוע שיחת חולין בין שתי נשים מהעבודה בנוגע ל"ריקוד התינוקות". אחת מהן, קיבוצניקית מצפון הארץ, ילדה לפני מספר חודשים את בתה השלישית, מה שמקנה לה את הזכות להשתתף בטקס הקיבוצי הקלאס, בו כל התינוקות שנולדו במהלך השנה מועלים על במת טקס חג השבועות יחד עם אמן ואלו מציגות אותם לעיני בני הקהילה למשמע השיר "מלאו אסמינו בר" של הגבעטרון.
עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שיצא לי לראות את הטקס הזה ולראשונה בחיי נפל לי האסימון שמדובר במסורת ביזארית בלשון המעטה. המחשבה שכל האמהות הטריות מתכנסות על במה אחת, שמלאה בבאלות של חציר וכדי חלב ישנים, לבושות במיטב פריטי האופנה מתקופת בריה"מ ומרימות את ילדיהן במהלך שורות השיר "בתינו הומים, הומים מתינוקות" נראתה לי פחות כמו מנהג מקסים ויותר כמו משהו מתוך סרט האימה "איש הקש" - מה שגרם לי לחשוב: איזה דברים ביאזריים אחרים אנחנו, הקיבוצניקים, עושים במהלך חג השבועות?
הרעיון המרכזי מאחורי חגיגות חג השבועות בקיבוץ הוא להדגיש את פוריות הארץ והחקלאות, אשר משליכות גם על המתיישבים עצמם. באופן עקרוני, החג נועד לסמל את סוף ספירת העומר ותחילת עונת הבאת הביכורים - כלומר, התקופה שבה בני ישראל עושים את דרכם אל בית המקדש ומביאים פירות משבעת המינים לכהנים. במהלך המאה ה-20, ההתיישבות הקיבוצית עשתה אינטרפטציה משלה למסורת הזו והחלה לחגוג את החג עם דגש עיקרי על תוצרת הארץ ובני הקהילה - התוצאה? חגיגות עם טרקטורים, תוצרת חקלאית וכאמור, מנהגים משונים כמו "ריקודי תינוקות", "ריקוד הטרקטורים" או "ריקודי אפרונים" (כלומר, המנוף שמשתמשים בו בשביל לקטוף פירות במטעים).
כבן קיבוץ בגליל העליון, חג השבועות זכור לי בעיקר בזכות תהלוכות ענפי החקלאות שנהגו לארגן בתקופת החג. נציגי הענפים השונים התכנסו בבוקר החג בתור של טרקטורים והציגו בגאווה גדולה את פרי עמלם הרב. בילדותי, כשהקיבוץ עדיין לא נכנס להפרטה, גולת הכותרת הייתה עגלת המדגה המקומי שהכילה מיכל מים גדול ובו דגי קרפיון. העגלה הייתה נחלתם האקסקלוסיבית של בני שכבת כיתה ו', אשר נכנסו פנימה תוך כדי התהלוכה ושיחקו עם הדגים המסכנים. עד היום צרובה לי תמונה בראש של אחד הילדים בכיתה של אחי הגדול שמוציא דג קרפיון שלם מן המים ומנענע אותו באוויר בצחוק גדול - זה היה נראה לי מוזר אז ובימינו זה נראה לי אפילו מחריד.
מטסי ממתקים ותהלוכות שנויות במחלוקת
קארין, קיבוצניקית מן הגליל המערבי במקור, מספרת שאצלם במשק אחד הענפים המצליחים ביותר הוא הרפת וכמובן שנציג מטעמה נשלח אל התהלוכה המסורתית. כמו עם עגלת המדגה, גם כאן נוהגים להציג את תוצרת הענף אשר מסתכמת בדרך כלל בעגל קטן ששוכב באחת מעגלות השינוע של הרפת. לטענתה, המסורת פופולרית מאוד בקרב הילדים, אך עבור חלק מאנשי ההרחבה הקהילתית מעט פחות. "הייתה שנה שמישהי מהשכונה החדשה ניסתה לרמוז בעדינות שאולי אפשר לקיים את התהלוכה בלי לגרור עגל בכל הקיבוץ", היא סיפרה. "מיותר לציין שההצעה לא רק נדחתה על הסף, אלא גם לא התקבלה בברכה על ידי החברים". התהלוכה היא כמובן רק דוגמא אחת למסורות הביזאריות שמתחוללות בחג השבועות בקיבוצים שונים.
חגי, קיבוצניק מן המועצה האזורית בני שמעון (צפון הנגב), מספר שעד היום נוהגים לשמר את המסורת הקצירה הביזארית של המשק. לטענתו, בני הקיבוץ נוהגים להביא נציגים מבני דור המייסדים של הקיבוץ (בני 80 ומעלה) אל שדות החיטה לצורך טקס שמטרתו לסמל את תחילת עונת הקציר. "כל שנה זה קורה: מוציאים לך מהפורמלין כל מיני קשישים, מביאים אותם לשדה, מחמשים אותם במגל ונותנים להם להיות אלו שקוצרים ראשונים את החיטה", הוא מסביר. "מאוחר יותר, איזה ילד בן 20 עולה על קומביין וקוצר את כל השדה תוך כמה דקות".
מעבר לריקודי תינוקות, תהלוכות משונות ומסורות עתיקות, יש גם את המנהג שבו משתמשים בכלים חקלאיים שברשות המשק (בעיקר מדשנות למיניהן או כלי האבסה) בשביל לפזר ממתקים בשביל הילדים. רוני, שהתגורר בעשור הקודם בקיבוץ באזור עמק המעיינות, מספר שאצלם נהגו לעשות זאת עם הכלי שנועד להאכלת הדגים במדגה. "היו פשוט ממלאים את המאביס בסוכריות טופי", הוא סיפר. "היו מסיעים את זה ברחבי הקיבוץ ובמקום שזה יפזר אוכל של דגים, זה היה מפזר סוכריות".
דקלה, במקור מהגליל העליון וכיום מתגוררת בקיבוץ באזור באר שבע, מספרת שאצלם נהגו לקיים את מנהג פיזור הסוכריות עם מטוסי ריסוס - כלומר, לפזר את הממתקים מהאוויר על הארץ. "עושים את החג אצלנו בשדות, אז בשלב מסוים היה עובר מטוס ריסוס ומפזר את הסוכריות כמה מטרים מהאזור שבו כולם עומדים", היא מספרת. לטענתה, כיום הם כבר עברו להשתמש בכלים מעט יותר קונבנציונליים לפזר את הסוכריות, לרוב מדשנות, והם כבר לא משתמשים במטוסי ריסוס. הייתם מצפים שזה יהיה משיקולים בטיחותיים, אבל ההחלטה הסופית לקרקע את "מטס הממתקים" נבעה כמו רוב ההחלטות בקיבוץ המודרני משיקולים כספיים.
***
בואו נדבר רגע ברצינות: אני אולי חושב שמסורת החג של קיבוצניקים היא מעט משונה, אבל אני עדיין סבור שהיא בין הדרכים היפות בארץ לציין את שבועות. כמו כן, בשנים האחרונות חל מעין רנסאנס בקיבוצים שבמסגרתו הרבה חבר'ה צעירים חוזרים לביתם ומקימים משפחות חדשות במשק - והתוצאה היא מעין שילוב של התפיסה הקלאסית עם הראש המודרני. במילים אחרות, אני שמח לבשר שבימינו כמעט ולא ניתן לראות את הדברים היותר ביזאריים שהתייחסתי אליהם כאן (לפחות לא מטוסים שמפזרים טופי מהשמיים או מיכלים עם ילדים וקרפיונים).
אמנם יש לנו עוד כמה שנים טובות לפני שנפסיק להיתפס כמוזרים בעיני חלק מתושבי מדינת ישראל, אבל אני שמח לבשר שהחבר'ה הצעירים נפטרו מהתופעות של החג שלא שרדו את מבחן הזמן ונשארו בעיקר עם הדברים שנתפסים כפחות מזיקים - וביניהם, כמובן, גם "ריקוד התינוקות".