תיקי חקירה עבים ומתפוררים, עם שמותיהם של ארבעה אנשים החשודים שהם ג'ק המרטש, עדיין מצונזרים (מירור) על ידי המשטרה – 123 שנה אחרי הרציחות שזיעזעו את לונדון. התיקים, שעשויים לשפוך אור על התעלומה העתיקה, לא משוחררים לציבור, בהוראה יוצאת דופן של בית המשפט, בטענה שפרסומם מסכן את הביטחון הלאומי.
מסמכי המשטרה הרשמיים, המכילים 900 עמודים על רציחות ווייטצ'אפל, נשמרים נעולים למרות שהתיק עדיין מעורר עניין רב. אם הם אי פעם יפורסמו לציבור, ייחשפו לראשונה ראיות משנת 1888 על חמשת הרציחות האכזריות של זונות במזרח לונדון, ולדברי המשטרה גם שמותיהם של מודיעים משטרתיים מהתקופה הוויקטוריאנית.
למרות שהמודיעים כבר מתו מזמן, לדברי ראש מחלקת מבצעים מיוחדים במשטרת לונדון, התיקים חייבים להישאר מאחורי בריח כי אם שמותיהם של המודיעים אי פעם ייחשפו, צאצאי החשודים והמודיעים שכן בחיים יהיו בסכנה ויהיה קשה יותר לגייס מודיעים משטרתיים מעכשיו.
לדבריו, אם מודיעים פוטנציאליים ידעו שמשפחותיהם יהיו בסכנה בעתיד זה יפגע במאמצי סיכול טרור המתנהלים כיום. השאלה העולה היא האם אסור לפרסם שמות מודיעים אף פעם כמדיניות או שהשמות הספציפיים שמופיעים בתיקי החקירה פשוט רגישים מדי גם היום? נגיד, מישהו ממשפחת המלוכה או קרוב משפחה של דמות מוכרת?
הבלש בדימוס והסופר, טרבור מריוט, החל במאבק משפטי לכפות על המשטרה לשחרר את התיקים ועד כה כבר בוזבזו אלפי פאונדים מכיסו של משלם המסים הבריטי על שימועים וביקורים בבתי משפט כדי למנוע זאת. "המידע הזה צריך להתפרסם לאלתר", דורש מריוט. "זה אחד התיעודים הכי מעניינים שיש".
טרבור, שכתב בעבר שני ספרים על ג'ק המרטש, גילה את התיקים החסויים במהלך התחקיר שערך. כשביקש לראות את התיקים הוא קיבל גרסה ערוכה, שהשמות בה מחוקים, והדמיון שלו רק החל להשתולל יותר. "חלק מהמודיעים מתו לפני יותר ממאה שנה ואבסורדי להמשיך להסתיר את זהותם", הוא מסכם ומקווה שטיעוניו לא ייפלו על אוזניים ערלות.