שעותיו האחרונות של היטלר
לשוכני הבונקר הפרטי של היטלר היו החדשות עגומות ביותר. הצבא הסובייטי מתקדם במהירות רבה ועכשיו הוא במרחק של כמה מאות מטרים בלבד מן הגדר ההיקפית של הבונקר. תחנת הרכבת שלַייזישֶר הסמוכה כבר נכבשה. הטירגארטן היה בידי הסובייטים והמנהרה שברחוב פוֹס גם היא עמדה ליפול לידיהם. בקרוב ייפול גם הבונקר עצמו והפיהרר ייפול בשבי. היטלר ידע היטב שהרייך השלישי שרוי בפרפורי הגסיסה האחרונים שלו.
בשעות הקטנות שבין 28 ל-29 באפריל 1945 הוא זימן אל חדר הישיבות הפרטי שלו את ולטר וגנר, אחד מפקידיו הנאמנים של גבלס. מאחר שהיה חבר מועצת העיר היה וגנר רשאי לערוך טקסי נישואים. היטלר הודיע לו שהוא ופילגשו זה זמן רב, אווה בראון, עומדים להינשא בלי דיחוי. הטקס הרשמי היה קצר כי לא היה זמן לבזבז. בני הזוג הצהירו שהם ממוצא ארי טהור ואינם חולים במחלות תורשתיות. לאחר שנתנו את הסכמתם באמירה פשוטה הוכרז שהם בעל ואשתו.
הזוג הטרי יצא אל הפרוזדור וקיבל את איחוליהן של מזכירותיו הנאמנות של היטלר, גֶרדה כריסטיאן וטרַאוּדל יוּנגֶה. אחר כך ישבו יחד שעות אחדות, שתו שמפניה ושוחחו על ימים יפים יותר. השיחה קיבלה תפנית מדכדכת יותר כשהיטלר דיבר על התאבדותו הממשמשת ובאה. הנציונל-סוציאליזם מת, אמר, ולא ישוב לתחייה לעולם.
החדשות המזעזעות שקיבל למחרת השכם בבוקר, ב-29 באפריל, חיזקו עוד יותר את החלטתו לשים קץ לחייו. נודע לו שמוסוליני ופילגשו, קלרה פֶּטאצ'י, הוצאו להורג בידי פרטיזנים ונתלו ברגליהם בפּיאצלֶה לוֹרֶטו במילאנו. "אני לא אפול לידיו של אויב שזקוק למפגן ראווה חדש כדי לשעשע את ההמונים ההיסטריים שלו!" צעק היטלר.
באותו היום אחר הצהריים חיסל ברעל את כלבו האלזסי האהוב, בּלוֹנדי. שני כלביו האחרים נורו בידי המטפל שלהם. אחר כך חילק היטלר כמוסות ציאניד למזכירותיו, לשימוש בנסיבות קיצוניות. הוא הביע צער על שאין לו מתנת פרידה טובה יותר לתת להן, והוסיף שהלוואי שהגנרלים שלו הנלחמים בסטלין היו נאמנים ואמינים כמוהן.
בשעה שתיים וחצי בלילה נאספו כעשרים משרתים נאמנים כדי לברך את היטלר בשעה שיצא מחדריו הפרטיים. הוא נפרד מהם פרידה סופית וחזר לחדריו. הכול היו בטוחים שהתאבדותו קרובה לבוא.
אבל הוא עדיין היה בחיים כשעלה השחר ביום המחרת, ועדיין קיבל דיווחים על המצב הצבאי ברחבי ברלין. בשתיים אחר הצהריים אפילו ישב לאכול ארוחת צהריים בחברת שתי מזכירותיו. שלישו מטעם האס-אס, שטוּרמבַּנפיהרר גינשֶה, עסק בינתיים במילוי הוראותיו של היטלר להשיג מאתיים ליטרים בנזין.
אחרי הארוחה יצא היטלר מחדריו הפרטיים בלוויית אשתו הטרייה. עוד טקס פרידה התקיים, הפעם עם מרטין בּוֹרמַן, יוזף גבלס ואחרים. אווה חיבקה את טראודל יונגה ואמרה: "קחי את מעיל הפרווה שלי למזכרת. תמיד אהבתי נשים לבושות היטב."
היטלר פנה אל החבורה הקטנה שסביבו בפעם האחרונה. "זה נגמר," אמר להם. "היו שלום."
אחר כך הוליך את אווה בראון בחזרה אל חדרו הפרטי. בתוך זמן קצר נשמעה ירייה אחת יחידה.
החבורה שנאספה להיפרד מהיטלר התמהמהה דקות אחדות בפרוזדור קודם שנכנסה לחדרו. היטלר שכב על הספה, ספוג דם. הוא ירה בעצמו בתוך פיו.
גם אווה בראון הייתה שרועה על הספה. אקדח היה מונח לצדה, אבל היא לא השתמשה בו. במקום זה בלעה רעל.
שני אנשי אס-אס נקראו אל החדר, אחד מהם משרתו הנאמן של היטלר, היינץ לינגֶה. הם עטפו את גופתו של הפיהרר בשמיכה ונשאו אותה אל החצר.
גם גופתה של אווה בראון נלקחה החוצה. אחד האנשים שנשאו את הגופה הבחין שהיא לובשת שמלת קיץ כחולה ממשי אמיתי, ושערה צבוע בבלונד.
שתי הגופות הוספגו בדלק והועלו באש. מעט אבלים עמדו דום, הצדיעו במועל יד ואחר כך חזרו לתוך הבונקר. ממש מחוץ לקירות הבונקר נשמע רעם התותחים הסובייטיים, ששיווה למעמד אווירה תיאטרלית מסתורית.
היה צורך לשפוך עוד דלק על הגופות מפני שהן לא בערו כהלכה. אפילו אחרי שעות רבות, כשרוב הבשר כבר נשרף, עדיין נראו עצמות השוק המושחרות של היטלר.
זמן קצר אחרי חצות, כשחיילים סובייטים כבר נראו בפאתי מתחם הבונקר, הוטלו שתי הגופות המפוחמות אל מכתש של פצצה וכוסו בעפר.
לפי דיווחי הסובייטים הוצאו הגופות מקברן בידי החיילים שכבשו את הבונקר. הן הועברו למַגדֶבּורג שבגרמניה המזרחית, ושם – כך טוענים – הושמדו שרידי גופתו של היטלר באביב 1970.
אבל אפילו זה אינו סוף הסיפור. שני חלקי עצם – עצם הלסת והגולגולת – נשמרו בתור שרידים, ובפעם האחרונה הוצגו בתערוכה בארכיוני הפדרציה של רוסיה במוסקבה, באפריל 2000.
* פרק מתוך הספר "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" מאת ג'יילס מילטון, הוצאת "כתר"
לרכישת הספר לחצו כאן