לשלטונות ארה"ב יש היסטוריה ארוכה ואכזרית הנוגעת לניסיונותיה להשמיד את האוכלוסייה הילידית במדינה. במשך מאות שנים, הם התיישבו על אדמותיהם, רצחו אותם והדפו אותם לשמורות מבודדות שמהוות שבריר מהשטחים שהשתייכו להם בעבר. לקראת סוף המאה ה-19, השלטונות האמריקאים היו סבורים שהם הצליחו לדכא את האוכלוסייה הילידית – אך הראיות בשטח העידו על ההפך הגמור. במסמך שפורסם על ידי "הוועדה לפיקוח על האינדיאנים" במרץ של 1881, צוין כי כמות התושבים בשבטים צומחת כנגד כל הסיכויים. על כן, הרשויות נאלצו להגות "פתרון יצירתי יותר": להטמיע אותם בחברה.

זה התחיל בתור ניסוי של הקולונל ריצ'ארד הנרי פראט, אשר החזיק קבוצה של אסירי מלחמה אינדיאניים והחליט לנסות להפוך אותם למערביים יותר. במהלך שהותם במעצר, הוא הלביש אותם בבגדי צבא, לימד אותם אנגלית, קרוא וכתוב ולבצע עבודת כפיים. "הוא בעצם המוח שמאחורי ניסוי ההטמעה", סיפרה כריסטין דינדיסי מקליב, פעילה חברתית ובת שבט האוג'יבווה. "את התוצאות הוא הציג בפני הממשלה הפדרלית ואמר: 'שימו לב, ניתן לשלב אותם בחברה'. כך למעשה, הוא הצליח לקבל את התקציבים לפרויקט הגדול שלו – הפנימיות לחינוך מחדש של ילידים".

 

View this post on Instagram

A post shared by Leah Rose (@leahrosephoto) on

להרוג את האינדיאני – ולהציל את האדם

למעלה מ-350 פנימיות לחינוך מחדש נפתחו ברחבי ארה"ב ומה שהתחולל בפנים תואר על ידי רבים מקהילת הילידים באמריקה בתור רצח עם תחת מסווה של חינוך. ילדים נחטפו בכוח מהשבטים שלהם אל המוסדות הללו, חלקם במרחק של אלפי קילומטרים מביתם. הפשיטו אותם מהבגדים המסורתיים שלהם, גזרו את שיערם, נתנו להם שמות חדשים ואפילו אסרו עליהם לדבר בשפת האם שלהם. המטרה הייתה לגדוע את המסורת והתרבות האינדיאנית מפלח האוכלוסייה הרגיש ביותר, הילדים. "הם לקחו להם את הזהות האינדיאנית בכוונה להטמיע אותם בחברה המערבית", מוסיפה מקליב. "זו ככל הנראה אחת הדרכים האפקטיביות והזדוניות ביותר בה שלטונות ארה"ב פגעו בשבטים הילידים באמריקה – על ידי פגיעה בילדים שלהם".

מעבר לשיטות הפעולה הרשמיות של הפנימיות, היו עדויות נוספות לזוועות שהתרחשו במוסדות הללו. מהתעללות נפשית, להתעללות פיזית ועד להתעללות מינית. היו גם מקרים בהם תלמידים הורעבו, הוכרחו לבצע עבודות כפיים, הוזנחו ובמקרים מסוימים, אפילו נפטרו.

 

הפרויקט של פראט תועד באופן נרחב לאורך השנים ובמיוחד בפנימיית קרלייל, אשר הייתה מוסד הדגל של הקולונל. עד היום ישנן תמונות שמתעדות את המהפך של הילדים האינדיאניים – מצד אחד דימויים של הילדים בבגדים המסורתיים ומצד שני, תמונות שלהם לבושים בחולצות מכופתרות ושמלות. התמונות הללו צולמו באותה תקופה על ידי צלם מקצועי ושימשו בתור כלי תעמולה שנועד לממן את הפרויקט של פראט. כאשר איש הצבא נדרש לתאר את מטרת הפרויקט במילותיו, ענה: "להרוג את האינדיאני – ולהציל את האדם".

הפנימיות לחינוך מחדש פעלו בארה"ב במשך עשרות שנים והפכו יותר-ויותר פופולריות עם הזמן. בתחילת המאה ה-20, כמות הילדים ששהו במוסדות הללו עמדה על כ-20 אלף. בשנת 1925, המספר עמד על כ-60 אלף ילדים. ילידים שסירבו לשלב את הילדים שלהם בפנימיות הסתכנו בסנקציות משפטיות. חלקם הושלכו למאסר בבתי כלא פדרליים כמו אלקטרז, שעה שאחרים איבדו את זכויותיהם לקבל קצבאות מזון. חלק מהילדים ברחו מן המוסדות ומצאו דרכים שונות לשמור על הקשר עם בני משפחותיהם – ואלו שנשארו? רובם איבדו את היכולת לתקשר עם בני השבט שלהם.

הזוועות שהתחוללו במוסדות הללו לאורך השנים נחשפו במרוצת הזמן והרשויות כבר לא יכלו להתעלם מהן. פנימיות רבות נסגרו בתקופת המאה ה-20 ואלו שממשיכות לפעול עוד בימינו, עברו תחת הנהלה של בני השבטים המקומיים. למרות התיקון הזה, היה ברור שהתוכנית של הממשל האמריקאי הצליחה והנזק כבר נעשה. על ידי הטמעתם של הילדים האינדיאניים בחברה האמריקאית, השלטונות הפשיטו את הקשר שלהם לאדמותיהם. בתוך תקופה של כחמישה עשורים, מה שנותר מן האדמות של הילידים הצטמק ביותר מ-60% ממה שהיה בסוף המאה ה-19. מעבר לזה, בדיוק כשתקופת הפנימיות הסתיימה, עידן חדש החל: עידן האימוץ.

"אמי המאמצת הייתה אישה מופרעת"

שיטת האימוץ, אשר התפשטה בסביבות תחילת שנות ה-30, הייתה המשך ישיר של הפנימיות לחינוך מחדש. למעשה, זה היה אפילו זול יותר ועל כן מועדף בעיני הממשל. הבעיה העיקרית עם השיטה הזו הייתה שרוב המשפחות בכלל לא רצו למסור את הילדים שלהם לאימוץ ובמקרים רבים, פקידים נאלצו לקרוע אותם מידי הוריהם באמצעות עובדים מרשויות הרווחה.

"עוד היום אני שומעת סיפורים על אנשים שהיו מחביאים את הילדים שלהם בכל פעם שהיו מגיעים עובדים סוציאליים", מספרת טרי ילוהאמר, פסיכולוגית ילדים ובת שבט הסו. "הם נהגו לקבוע כי הורים מזניחים את ילדיהם ומכריחים אותם לגור בבתים עם יותר מדי בני משפחה – למרות שלפי המסורת שלנו מדובר בתופעה מקובלת. הסטנדרט תמיד היה האופן שבו לבנים חיים וכל שאר לא היה רלוונטי". בשיא תקופת האימוץ, 1 מכל 4 ילדים אינדיאניים הורחק מבני משפחתו. חלקם גרו עם משפחות לבנות ואחרים הועברו למוסדות דתיים אחרים.

סנדי ווייט הוק, אישה שעברה את תהליך האימוץ ובת שבט הסו, תיארה את החיים עם האם המאמצת שלה – אשר נהגה להתעלל בה. "אמי המאמצת הייתה אישה מופרעת", היא מספרת. "היא נהגה להתעלל בי פיזית, מילולית, מינית ורוחנית. זה היה נורא כל כך, שכשהגעתי לגיל 14 התחלתי לשתות אלכוהול. שנה מאוחר יותר, כבר התחלתי לצרוך סמים ואז הפכתי לנרקומנית. באותה תקופה לא הבנתי את זה, אבל היום אני יודעת שניסיתי להקהות את הכאב שלי".

האנשים שעמדו מאחורי שיטת האימוץ היו מרוצים מאוד מתוצאותיה ואף סברו כי התהליך אכן מוביל להטמעה מוצלחת של אוכלוסיית הילידים בחברה האמריקאית – אך בסופו של דבר, האמת יצאה לאור. 

בשנת 1974, הסנאט האמריקאי ערך שימוע שבו עשרות אימהות וילדים שנמסרו לאימוץ נתנו הצצה אל הזוועות שהתחוללו באותם שנים. מפקידים שלוקחים את ילדיהם תחת איומי סנקציות ועד להתעללות בקרב המשפחות המאמצות. 3 שנים מאוחר יותר, הקונגרס העביר את החוק לרווחת הילד האינדיאני (ICWA). החוק מקנה יותר זכויות לתא המשפחתי הילידי במקרה שגורמים מן המדינה סבורים שיש להרחיקו. במידה ואכן נדרש להרחיק אותו ממשפחתו הגרעינית, פקידים נדרשו להעביר אותו לבני משפחה רחוקים או להעביר את הילד למשפחה אינדיאנית אחרת.

למרות השינויים והחוקים שנועדו לסייע לאוכלוסייה האינדיאנית, הסבירות שילדים משבטים ילידים בארה"ב ישלחו לאימוץ עדיין גבוהה פי 4 מזו של ילדים לבנים. מעבר לזה, ארגונים שמרנים נוהגים לנסות לבטל את ICWA בטענה כי מדובר בחוק גזעני שנוגד את החוקה האמריקאית. רבים בקהילה הילידית סבורים כי זוהי הוכחה לכך שגורמים מסוימים עדיין מנסים לנשל את האוכלוסייה האינדיאנית מהזהות שלה.

"אנחנו נמצאים תחת מתקפה ואנחנו נמשיך להיות תחת מתקפה, ככה זה אצלנו", מספרת סנדי ווייט הוק. "אנחנו אומה שהקדימה את ההגעה של האירופאים ליבשת הזו ואנחנו עדיין כאן".