פסיכולוגיה זה תחום חדש יחסית (קיים רק כמאה שנה) המנסה להבין את נפש האדם ואת התנהגותו, ועל ידי כך לסייע לאנשים לחיות חיים טובים ומספקים יותר. הפסיכולוגיה מניחה שיש מכנה משותף לכל בני האדם, ושיש חוקיות להתנהגותנו, וכך נולד תחום המחקר הפסיכולוגי שניסה לרדת לעומקן של התנהגויות ומחשבות.
הרבה מהמחקרים החשובים ופורצי הדרך שנעשו בתחילת דרכה של הפסיכולוגיה לא פעלו לפי כללי האתיקה, ולמרבה האירוניה אף פגעו נפשית בנבדקים. כיום, למרות שהם נלמדים באקדמיה כאבני דרך בתחום, הניסויים האלה לעולם לא היו מקבלים אישור בוועדות האתיקה.
ניסוי הכלא באוניברסיטת סטנפורד (1971)
הניסוי נוהל על ידי הפסיכולוג החברתי המפורסם, פרופסור פיליפ זימבארדו, שרצה לבחון כיצד חוקים ונורמות משפיעים על התנהגות האדם. לצורך כך הוא בנה בית כלא במרתף האוניברסיטה וחילק סטודנטים שהתנדבו להשתתף בניסוי לאסירים ולשומרים. זימבארדו רצה לשמור על אותנטיות ודאג שהסטודנטים האסירים יעצרו במפתיע על ידי "שוטרים" ויובאו לכלא המאולתר ללא הכנה מוקדמת. בכלא כולם לבשו מדים לפי תפקידם, כשזימבארדו עצמו גילם את תפקיד "מנהל הכלא".
בשלב הראשון הסטודנטים היו מבולבלים ולא ידעו איך להתנהג משום שלא ניתנו להם הוראות אך ביום השני של הניסוי השומרים נכנסו לתפקידם ברצינות והחלו להפגין התנהגות סדיסטית. הם התעללו מילולית באסירים ושלטו בכל מעשיהם, כולל על הפסקות השירותים ועל בגדיהם (על האסירים נאסר ללבוש בגדים תחתונים).
האסירים הפנימו את תפקידם כנחותים, הסתגרו לתוך עצמם והחלו להפגין סימנים של דיכאון ומצוקה רגשית; כשאחד מהם נשאל "מי אתה?", הוא מיהר לדקלם את מספר האסיר שלו ולא הזדהה בשמו. הניסוי הופסק לאחר חמישה ימים בלבד, כשזימבארדו הבין שהלך רחוק מדי.
הניסוי הוכיח שאנשים נורמטיביים במצבים מסוימים יתנהגו לפי הגדרות התפקיד ואף יגלשו להתנהגות קיצונית סדיסטית בהינתן ההזדמנות. בשנת 2004 זימבארדו אף היה עד מטעם ההגנה במשפטו של שומר אמריקני בכלא "אבו-גרייב", בו הסוהרים התעללו באסירים עיראקיים. המסקנה: הכוח משחית - גם אם זו קלישאה חבוטה.
טיפולי סלידה לגמילה מהומוסקסואליות (1980-1960)
טיפולי סלידה (Aversion) או טיפולי התניה כשמם כן הם – מטרתם לגרום לפציינט לחוש סלידה ממשהו שהוא אוהב לעשות. במהלך הטיפול חושפים את המטופל לגירויים "נעימים" ו-"לא נעימים" בהתאם להתניה שרוצים ליצור, כשהלא נעימים כוללים סמים שונים, מוזיקה מחרישת אוזניים ועוד כמה עינויים שהגיעו ישירות מימי הביניים. טיפול שכזה הוצג בסרט "תפוז מכני" שם ניסו לגרום לאלכס להירפא מנטיותיו האלימות. רופאים ופסיכולוגים רבים ניסו את הטיפולים האלה במטרה "לרפא" נטיות הומוסקסואליות.
בשנת 1962, חייל בריטי בשם בילי קלג-היל נידון לטיפול התניה לאחר שנתפס בבר גייז. הוא מת אחרי שלושה ימי טיפול ולמרות שהרשויות ניסו לטייח את מעורבותם, נתיחה לאחר המוות שבוצעה 34 שנים אחרי הוכיחה שמותו נגרם ישירות מטיפולי ההתניה. קלג-היל הוכרח לצפות בתמונות של גברים עירומים בזמן שניתנו לו תרופות חזקות שמטרתן לגרום לבחילה והקאות. המינון של התרופות היה כה גבוה שקלג-היל הקיא למוות. רק בשנת 2006 אסרה התאחדות הפסיכולוגים האמריקנית על השימוש בטיפולי התניה ל"ריפוי" הומוסקסואליות.
ניסוי המפלצת (1939)
בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת ניסו חוקרים מאיווה (ארה"ב) להבין מה גורם לגמגום ובעיות דיבור בקרב ילדים. את הניסוי ערך וונדל ג'ונסון בבית יתומים, שם הוא חילק את הילדים היתומים לשתי קבוצות. אחת הקבוצות קיבלה תרפיית דיבור חיובית – כלומר, עודדו ושיבחו את הילד על רהיטות ודיבור ברור; הקבוצה השנייה עברה תרפיית דיבור שלילית, במהלכה השפילו את הילד ולעגו לו על כל טעות בדיבור שעשה, ולא פספסו אף הזדמנות להשפיל ולהטיח האשמות.
הרבה מהילדים שדיברו רגיל עד הטיפול השלילי, החלו לגמגם ולסבול מבעיות דיבור וכן מבעיות פסיכולוגיות אחרות כמו דימוי עצמי נמוך, חרדה ודיכאון. הקולגות של ג'ונסון העניקו לניסוי את השם "ניסוי המפלצת" מאחר והוא גרם לנזק פסיכולוגי בלתי הפיך לילדים יתומים. יש משהו מפלצתי מזה?
אלברט הקטן (1920)
ג'ון ווטסון, שנחשב בעיני רבים לאבי הפסיכולוגיה הביהביוריסטית, רצה לבחון האם פחד הוא תגובה מותנית או מולדת. לצורך הניסוי "אימץ" ווטסון תינוק בן 9 חודשים שננטש על ידי הוריו ונתן לו לשחק עם חיות (ארנב, עכבר וקוף), מסכות, צמר, כותנה ועוד כמה חפצים. אלברט הקטן שיחק עם החפצים במשך כחודשיים ללא הפרעה.
אחרי חודשיים הוכנס אלברט לחדר עם עכבר לבן ושיחק איתו כמו תמיד, ללא פחד. אלא שהפעם בכל פעם שאלברט נגע בעכבר, הושמע קול חזק מאוד. בכל פעם שהרעש הושמע, אלברט החל לבכות ולפחד. אחרי שהניסוי בוצע כמה פעמים ונוצרה אסוציאציה בין העכבר ובין הרעש המפחיד, אלברט החל לפחד מאוד מהעכבר והראה סימני מצוקה בכל פעם שהעכבר נכנס לחדר. לבסוף, אלברט עשה הכללה והחל לפחד מכל דבר לבן או בעל פרווה ואפילו הראה סימני פחד בנוכחות מסכת סנטה קלאוס עם זקן לבן.
ווטסון התכוון להפוך את תוצאות הניסוי על ידי ביצוע "דה-סנטיזציה" לילד ובכך לגרום לו להפסיק לפחד, אך הילד שוחרר מבית החולים בו נערך הניסוי לפני שווטסון הספיק לבצע את זאת. כמה חוקרים ניסו ללא הצלחה לאתר את אלברט הקטן ולברר מה עלה בגורלו.
הניסוי של מילגרם (1974)
הניסוי של סטנלי מילגרם, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת ייל, הוא אחד המפורסמים בפסיכולוגיה. מיליגרם רצה לבחון מה גורם לאנשים לציית לסמכות ולפעול בקונפורמיות. את הרעיון לניסוי הוא שאב ממשפט אייכמן, שטען "רק צייתתי לפקודות".
לניסוי גויסו כמה מתנדבים נורמטיביים, להם נאמר שמדובר בניסוי למידה, ותפקידם להיות "המורה". לתפקיד "התלמיד" הביאו שחקן שישב בחדר אחר, אותו ניתן לשמוע מחדרו של המורה. המשתתפים בניסוי התבקשו לשאול את התלמיד שאלות, ובכל פעם שהוא טעה בשאלה, היה על המורה לתת לו שוק חשמלי.
עוצמת המכה החשמלית עלתה בכל טעות - מ-15 וולט ל-450 וולט. במציאות אף אחד לא חושמל אבל בכל פעם שהמורה חשב שהוא מעניש את התלמיד, צרחות וצעקות נשמעו מהחדר. בעוצמה מסוימת הצרחות פסקו לגמרי ושרר שקט בחדר השני. בשלב זה חלק מהנבדקים החלו לחוש אי-נוחות מהניסוי ושאלו האם הנבדק השני בסדר.
בכל פעם שהנבדקים העלו ספקות לגבי האתיות של כל העסק, מארגני הניסוי עודדו אותם להמשיך ואמרו להם שהם לא יהיו אחראים לתוצאות הניסוי. רק אם הנבדק סירב להמשיך ארבע פעמים הניסוי הופסק. אחרת הניסוי נמשך עד שהנבדק הגיעו ל-450 וולט - המקסימום הקטלני של מכת חשמל.
התוצאות היו מפחידות והדהימו אפילו את מילגרם עצמו: 26 מתוך 40 הנבדקים הגיעו עד למקסימום השוק החשמלי, ולמעשה הרגו את התלמיד שלהם. 14 הנותרים הפסיקו רק לאחר שעינו אותו קשות ב- 300 וולט. תוצאות הניסוי ומהלך הניסוי עצמו עוררו ביקורת רבה וחלק מהנבדקים פיתחו בעיות פסיכולוגיות כגון חרדה ודיכאון לאחר שגילו כי הם למעשה הסכימו לרצוח אדם אחר.