ספק אם ג'פרי לבובסקי, מישהו מחוג מכריו או מי מיוצריו היו חושבים שהבטלן-הסטלן, כבד הדיבור ונטול האמביציות, יהפוך אי פעם לנביא דתי ברמה של משה, ישו ומוחמד. אבל אחרי שהפך לקאלט וסחף גדודי מעריצים מעושנים בכל העולם - זה בדיוק מה שקרה: ג'פרי, המוכר יותר כדוּד (The Dude), גיבור סרטם של האחים כהן "ביג לבובסקי" משנת 1998, הפך בלא ידיעתו לאביה של דת חדשה, עצלנית ותימהונית בצלמו.
זה אולי נשמע לכם כמו בדיחה, אבל יש שורה ארוכה של מאמינים שמוכנים להיהרג בשם הנביא הזה. טוב, אולי לא להיהרג - זו לא דרכם של בטלנים, אבל לפחות להרים כוסית של "רוסי לבן" White Russian) ) לכבודו.
"כנסיית הדוּד בן זמננו" נוסדה בשנת 2005 על ידי העיתונאי אוליבר בנג'מין, החי בצ'נג מאי (תאילנד). הוא מוכר כ"דוּדלי לאמה", חולש על קהילת מאמינים רחבה ומפקח על יותר מ-120,000 כמרים רשומים (לא מסובך להירשם - ההרשמה חינם באינטרנט ונטולת התחייבויות).
הדוּדאיזם מכריזה על עצמה – בגאווה, כמובן – כדת בעלת שיעור הצמיחה הנמוך בעולם, אך בכל זאת, כדרכו של הדוּד, הדת הולכת וצוברת באיטיות תאוצה, בעולם שהופך למהיר, מלחיץ ותובעני יותר ויותר; זה רק טבעי שדת המציעה את ההפך הערכי המוחלט תזכה להצלחה.
כל אחד יכול להיות סטלן מקצועי
וזה בדיוק מה שמציעה הדודאיזם - קצת נינוחות בחיים. הדת משלבת בין תורות עתיקות כמו הטאו של לאו טסו והפילוסופיה של אפיקורוס, לבין הסטלנות של לבובסקי. התוצאה הם שורה של ציוויים דתיים כמו "קח את זה בקלות", "תזרום" ו"תהיה קול". על פניו, לא משימות שקשה לעמוד בהן.
התורה הזו מעוגנת לא רק בתסריט של האחים כהן, אלא גם בספרים שפרסמה הכנסייה. בין כתבי הקודש ראוי לציין את ה"דוּד דה צ'ינג" של בנג'מין, את המגזין "The Dudespaper", ואת ה-"Abide Guide", שמשמש כתנ"ך של הדוּדאיזם. את התנ"ך חיברו בנג'מין ודוויין יוטסי, הארכדוּדשיפ ומייסד מסדר הנזירות הדוּדיאני "אחוות שיימוס".
"יש שתי דרכים לחיות בעולם הזה", מסביר המדריך, "הדרך הלחוצה והדרך של הדוּד". הדרך של הדוד משתרעת, כאמור, מלאו טסו במאה השישית לפני הספירה, דרך דתות ותורות כמו הנצרות והבודהיזם, ועד לתורות מודרניות כמו הג'ון-לנוניזם והפו-שיזל-מא-ניזליזם (או, בתרגום חופשי לעברית: "ברור, אח שלו").
בין נביאי הדת אפשר לציין דוּדים מובהקים כמו בוב מארלי וג'רי גארסיה (הגיטריסט המיתולגי של הגרייטפול-דד); משוררים ברוח הדוּדאיזם כמו וולט וויטמן ואמילי דיקנסון; גיבורי תרבות כמו שרה סילברמן וסנופי, ואפילו גיבורים מדתות אחרות כמו בודהה וישו.
ב"מניפסט ה-קח את זה בקלות" מפרט יוטסי, בדרכו הדוּדאיסטית פזורת הדעת ("איבדתי את חוט המחשבה שלי...", "על מה אני מקשקש פה"), את עקרונות הדת. דברים כמו טקסים ומערכות ערכים שמרניות הוא דוחה בחוסר עניין והדבר הקרוב ביותר לדוקטרינה של הדוּדאיזם הוא לדבריו האמרה "לפעמים אתה אוכל את הדוב ולפעמים הדוב אוכל אותך"; הדבר הקרוב ביותר לטקסים הוא לשחק באולינג ולחטוף פלאשבקים מאל.אס.די.
בסופו של דבר, מהמאמינים נדרשים שני דברים פשוטים: לציית (To Abide, כדברי הדוּד) ולקחת את זה בקלות. השתכנעתם? מצוין. החדשות הטובות הן שלא חייבים להמיר דת כדי להצטרף לדוּדאיזם.
כתנועה רוחנית ופילוסופית (יותר מאשר דת) היא מתיישבת היטב עם דתות אחרות. ה"לזרום", למשל, הולם את הסלחנות של ישו. האופטימיזם הולך טוב עם הסופיזם האסלאמי, המקבל את כל הברואים באהבה, וכמובן שדת המתבססת על כתביהם של שני אחים יהודים לא יכולה להתכחש ליהדות.
ומה עוד שלא מעט מאמינים הם שומר-שאבעס (שומרי שבת בשפת הוולטר). כך שאין שום סיבה שלא תלבשו את חלוק הבית, תעברו לכפכפים, תישענו לאחור בשלווה ותהפכו לדוּדאיסטים מן המניין ברגע זה. במובן מסוים, אתם בטח כבר דוּדאיסטים.