רגע אחד היא הייתה במערה יפהפייה – וברגע הבא כולם נסחפו למוות

הם נכנסו למערה עם פנסים ביד ותחושה של הרפתקה. סביבם היו נטיפים, עטלפים, מפלים קטנים ויופי פראי של יער גשם עתיק. אז הגיעו קולות המים, ובתוך רגע החלום הפך לסיוט. הלנה קרול, בת 21 מסוליהול, אנגליה, הייתה בתאילנד עם ארוסה ג'ון קאלן, בן 24. השניים יצאו לחופשה גדולה ועד אותו יום, היא תיארה את הנסיעה כתענוג במקום היפה ביותר שראתה בחייה.

הטיול החל בבוקר שבת וכלל שיט באגם צ'או לאן, הליכה של כשעה בתוך היער, ואז כניסה למערת אבן הגיר תאם נאם טאלו (Tham Nam Thalu) – בפארק הלאומי קאו סוק בדרום תאילנד. עבור בני הזוג, זה היה עוד יום במסע של פעם בחיים. אבל המערה הזו הייתה מסוכנת במיוחד בעונת המונסון.

מפעילי טיולים אחרים באזור אמרו כי אינם מכניסים קבוצות לתאם נאם טאלו בתקופה הרטובה, משום שהמים יכולים לעלות בבת אחת בלי אזהרה. לפי הדיווח, המשטרה אף הציבה שלטים שהזהירו מפני ביקור במקום בזמן העונה הגשומה. הלנה וג'ון לא ידעו את כל זה כשיצאו לדרך. הם היו תיירים צעירים, מאוהבים, שנכנסו למערה עם קבוצה שכללה משפחה שווייצרית, ילד גרמני בן עשר ושני מדריכים תאילנדים. שום דבר לא הכין אותם לרגע שבו המים יגיעו מאחוריהם.

בהתחלה הם שמעו רק רעשים. אחר כך הם ראו את הזרם. בתוך שניות, הילד הגרמני ואחד המדריכים נסחפו, ואחריהם זוג שווייצרי ושתי בנותיהם המתבגרות. הלנה וג'ון התחילו לטפס על דופן המערה כדי לברוח מהמים. בשלב מסוים היא החליקה וכמעט נפלה בחזרה אל הזרם. ג'ון תפס אותה, משך אותה למעלה והציל את חייה. הם הצליחו להגיע למדף סלע גבוה. הפנסים כבר נעלמו, והחושך במערה היה מוחלט. סביבם נשמע רק שאון המים, ומתחתיהם זרם שהפך כל החלטה להימור על החיים.

בשלב הזה הלנה וג'ון היו לבד. היא חשבה שהסיכוי הטוב ביותר שלהם הוא להישאר במקום. ג'ון, לעומת זאת, חשש שאם לא ינסה לצאת ולהזעיק עזרה, הם אבודים. הוא אמר לה שאם יישארו, הם ימותו. היא התחננה שיישאר איתה, משום שלפחות על המדף היו מוגנים יחסית מהזרם. אבל הוא החליט להיכנס למים בתקווה שהזרם יוציא אותו החוצה והוא יוכל להביא כוחות חילוץ. זה היה הרגע האחרון שבו ראתה אותו בחיים.

ג'ון שחרר את אחיזתו, נפל אל תוך המים ונעלם. מאותו רגע, הלנה נשארה לבדה במערה, בחושך, קפואה, רטובה ומוקפת בקול של שיטפון שלא הפסיק. במשך 16 שעות היא נאחזה במדף הסלע. היא איבדה תחושת זמן ולא ידעה אם מישהו בכלל יודע היכן היא. כל תנועה לא נכונה יכלה להפיל אותה אל אותו זרם שכבר לקח את האחרים. בסופו של דבר, מתוך האפלה, הופיע אור.

פנס של מחלצים האיר את החשכה, והיא צעקה כדי שיבחינו בה. רק אז הסתיים המאבק שלה להישאר בחיים. אבל החילוץ לא הביא איתו נחמה. בתחילה נאמר לה רק שאנשים רבים נהרגו ושגופותיהם נמצאו שעות קודם לכן. רק לאחר החילוץ נודע לה שג'ון היה בין ההרוגים, ושהיא היחידה ששרדה את האסון.

לצד גופתו של ג'ון הייתה אחת הילדות השווייצריות שנהרגו. עבור הלנה, הרגע הזה הפך את ההישרדות עצמה למשהו שכמעט אי אפשר לשאת. היא אמרה שאינה מאמינה שהיא היחידה שנותרה בחיים. היא גם אמרה שאינה מצליחה להבין איך ארוסה, האיש שהציל אותה רגעים קודם לכן, איננו. מבחינתה, המעבר בין יופי מוחלט למוות סביב היה חד עד בלתי נתפס.

מספר ההרוגים באסון הגיע לשמונה. הטרגדיה העלתה מיד שאלות קשות על אחריות. אם מפעילי טיולים אחרים באזור נמנעו מהמערה בעונת הגשמים, מדוע הקבוצה הזו נכנסה אליה? ואם היו שלטי אזהרה, איך קרה שתיירים יצאו למסלול מבלי להבין את גודל הסכנה?

הלנה שרדה שיטפון, חושך, בדידות ואובדן. היא חיה בידיעה שהאיש שניסה להציל אותה שילם על כך בחייו. הסיפור שלה הוא לא רק סיפור על נס חילוץ. הוא גם תזכורת לכך שהטבע יכול להיות קטלני. מערה שנראתה כמו יעד מושלם לחופשה הפכה למקום שבו שמונה בני אדם נהרגו.