שני אמנים קשרו את עצמם זה לזו בחבל - למשך שנה שלמה. וככה זה נגמר

כולנו רוצים להרגיש קרבה ואינטימיות, ובה בעת לשמור על הפרטיות ועל הגבולות שלנו. המתח בין שני הקצוות הוא בדיוק מה ששני האמנים האמיצים האלה החליטו לחקור בעבודתם המשותפת, שזכתה לכותרת ״Art/Life: One Year Performance 1983–1984״, אבל ידועה גם בכינוי ״Rope Piece״. למה, אתם שואלים? כי השניים קשרו את עצמם זה לזה בעזרת חבל - אבל גם נמנעו מלגעת אחד בשנייה, ונשארו ככה שנה שלמה.

אמני המיצג טצ'ינג הסיה ולינדה מונטנו קשרו את עצמם זה לזה במותניים, כשמה שמחבר ביניהם הוא חבל באורך 2.43 מטרים - ונותרו קרובים זה לזו במשך שנה שלמה. למה קרובים ולא צמודים? כי חוקי היצירה הצהירו בבירור שאסור להם לגעת זה בזו. המטרה הייתה לחקור נושאים כמו חופש, פרטיות, שליטה ומחויבות, לצד הדרך בה בני אדם חיים זה לצד זה ומסתמכים זה על זה. שהרי כשאתם קשורים אחד לשנייה, גם פעולות בסיסיות ביותר כמו שינה, בישול או מקלחת הופכות למשא ומתן מתמיד.

היום טצ'ינג הסיה בן 75, ולינדה מונטנו בת 84. מאז שבילו שנה רצופה יחד עברו כבר 43 שנים, אבל הזיכרונות עדיין חיים בקרבם. גם טצ׳ינג וגם לינדה אמרו כי היעדר הפרטיות היה אתגר רציני, והחלק הקשה ביותר היה לבקש רשות זה מזו כדי למלא צרכים ודחפים פתאומיים שצצו לאורך היום - למשל כשמישהו רצה ללכת לשירותים, לשתות מים או לעצור ולהביט מחוץ לחלון.

גם ריבים פיזיים התגלעו בין השניים - אם כי מפני שאסור היה להם לגעת זה בזו, הריבים הסתכמו במשיכה בחבל, מילולית ממש, וגם כמובן בסירוב לדבר. ״הפכנו דומים לחיות - קצת כמו קופים״, אמרה מונטנו. ״התחלנו להצביע ולעשות קולות, נהמות ויללות. הפסקנו לדבר כמעט לחלוטין״.

אחד מחוקי היצירה המקדימים אמר כי לכל אחד מהשניים יש זכות לסרב להצעה של השני - ולהטיל עליה וטו; כלומר, שכל פעולה שהם עושים דורשת הסכמה מלאה משניהם. לינדה אמרה כי לולא החוק שאוסר עליהם לגעת, היא כבר הייתה הורגת את טצ'ינג אלף פעמים. וטצ'ינג זרק במהלך שני ריבים חתיכה מרהיט על הרצפה קרוב ללינדה, אם כי הן לא פגעו בה.

טצ׳ינג אמר כי קיבל את הרעיון ליצירה מבעיות התקשורת שיש לנו כבני אדם: ״בגלל שכל אחד הוא אינדיבידואל, לכל אחד יש רעיון משלו לגבי מה הוא רוצה לעשות. אבל אנחנו יחד. אז אנחנו הופכים להיות הכלוב אחד של השני״. בנוסף, אמר כי לדעתו ״היצירה הזו היא על להיות כמו חיה, עירומים. אנחנו לא יכולים להחביא את הצדדים השליליים שלנו. אנחנו לא יכולים להיות ביישנים״.

לינדה העידה: ״רציתי לחשוף זעם - לא ידעתי זאת באותו זמן. רציתי לצפות באגו... הרגשתי כאילו דליתי כעסים ותסכולים עתיקים. למרות שאני שמחה שעברתי אותם, אני מרגישה עכשיו שהחזקה של מצב רגשי כלשהו למשך זמן רב מדי היא אסטרטגיה מיושנת״.

למרות שהשניים הפסיקו לדבר בשלב כלשהו ועברו לתקשר בנהמות בלבד, לקראת סוף התקופה חל שינוי ביחסים ביניהם. כשמונים יום לפני הסוף, אמרה לינדה, ״התחלנו להתנהג שוב כמו בני אדם. זה היה כאילו עלינו לפני השטח מתוך צוללת״.

טצ׳ינג, אגב, יצר שש עבודות מיצג במהלך חייו - חמש עבודות בנות שנה כל אחת, ועוד אחת בת 13 שנה. כולן היו קיצוניות: הוא נעל את עצמו בכלוב עץ למשל שנה, בלי לקרוא, לכתוב, להקשיב לרדיו או לדבר עם בן אנוש; הוא החתים כרטיס נוכחות בשעון מכני בכל שעה עגולה, 24 שעות ביממה, במשך שנה שלמה; הוא בילה שנה שלמה בניו יורק בחוץ, מבלי להיכנס לשום מבנה; הוא נמנע מליצור, לצרוך או לדבר על אמנות במשך שנה שלמה. יצירתו האחרונה והארוכה ביותר התחילה ב-1986 והסתיימה ב-1999, ובמסגרתה הוא יצר אמנות - אך לא הציג אותה לציבור ולא חשף אותה בשום צורה. ב-31 בדצמבר 199, יום סיום המיצג, פרסם הודעה קצרה שאומרת ״שמרתי על עצמי בחיים״ - ופרש מעשייה אמנותית מקצועית.