היא זייפה היריון במשך חודשים – ורצחה אישה כדי לגנוב את התינוקת שלה
טיילור פארקר שכנעה את בן זוגה, משפחתה וחבריה שהיא עומדת ללדת. כשהשקר התקרב לרגע שבו כבר אי אפשר היה להסתיר אותו, היא נסעה לבית של רייגן סימונס-הנקוק, אישה בהיריון מתקדם שהכירה. משם התחיל אחד ממקרי הרצח המזעזעים בארצות הברית

היא בדתה היריון שלא היה קיים. במשך חודשים טיילור פארקר לבשה אביזרים שנועדו לגרום לה להיראות בשבועות מתקדמים, פרסמה עדכונים ברשת, זייפה בדיקות אולטרסאונד ואפילו ערכה מסיבת גילוי מין לתינוקת שלא הייתה. הכל, לפי התביעה, כדי לשכנע את בן זוגה ווייד גריפין שהיא עומדת ללדת את הילדה שלהם. הבעיה הייתה שפארקר לא יכלה להרות.
פארקר עברה כריתת רחם, אבל לא סיפרה זאת לגריפין. על פי הדיווחים, היא חששה שיתרחק ממנה אם יבין שאין תינוקת בדרך. ככל שהתאריך שיצרה לעצמה התקרב, השקר הפך למלכודת שהיא עצמה בנתה.
ב-9 באוקטובר 2020 היא נסעה לביתה של רייגן מישל סימונס-הנקוק בניו בוסטון, טקסס. רייגן הייתה בת 21, אם לילדה קטנה ובהיריון מתקדם עם בתה השנייה, ברקסלין סייג' הנקוק. פארקר הכירה אותה, ולפי הדיווחים התקרבה אליה דווקא משום שהייתה בהיריון. מה שקרה בבית הזה היה כל כך קשה, שגם שנים לאחר מכן תיאורי המשפט ממשיכים לזעזע.
פארקר תקפה את רייגן באכזריות, ולאחר מכן קרעה את התינוקת מגופה בניסיון להציג אותה כבתה שלה. רייגן מתה בבית, וברקסלין מתה זמן קצר לאחר מכן. בתה הבכורה של רייגן, בת שלוש בלבד, הייתה בבית בזמן ההתקפה. לפי הדיווחים, פארקר הותירה את הילדה הקטנה לצד אמה הגוססת וברחה עם התינוקת. דקות אחר כך כבר ניסתה להפוך את הזוועה לסיפור אחר לגמרי.
פארקר נמלטה מהבית עם התינוקת וטענה בהמשך כי ילדה בצד הדרך. שוטר בטקסס עצר אותה באזור דה קאלב (De Kalb), לא רחוק מזירת הרצח, לאחר שנראתה נוהגת במהירות מופרזת. משם הועברה לבית חולים באיידבל, אוקלהומה, שם הצוות הרפואי קבע במהירות שהיא לא ילדה את התינוקת. השקרים שלה התחילו להתפרק כמעט מיד.
גורמים המעורים בפרטי המקרה ציינו שהתינוקת לא נשמה, והרופאים לא מצאו אצל פארקר סימני לידה. במקביל, הרשויות כבר החלו להבין שהסיפור שלה לא מסתדר עם הזירה בניו בוסטון. בחקירה, פארקר ניסתה בהתחלה להציג גרסאות סותרות. לפי תיעוד שפורסם בהמשך, היא טענה בשלב מסוים שרייגן פגעה בעצמה בניסיון להפליל אותה, ואף אמרה שהתינוקת "נפלה" מגופה של רייגן. ככל שהשוטרים לחצו, הגרסאות הללו נשמעו בלתי אפשריות יותר ויותר. בסוף היא נשברה מול המציאות.
"אני לא יודעת למה עשיתי את זה", אמרה פארקר בחקירה. "אני לא אדם רע". המשפט הזה הפך לאחד הרגעים המצמררים בתיק, דווקא משום שהגיע אחרי חודשים של תכנון ושקר. במשפט, התביעה הציגה את פארקר כאישה שחיה בתוך מערכת מתמשכת של הונאה. היא לא רק שיקרה על היריון, אלא גם חקרה כיצד לזייף אותו, איך תיראה לידה מוקדמת ואיך לטפל בתינוקת שנולדת לפני הזמן. לפי הדיווחים, ביום הרצח היא כבר סיפרה לגריפין שתעבור זירוז לידה.
החוקרים תיארו דפוס של הכנות והתחזות מתמשכת. פארקר העלתה פוסטים, ניהלה שיחות והשתמשה בסיפור ההיריון כדי לתחזק את חייה הרומנטיים והחברתיים. ואז, כשהשקר עמד לקרוס, היא חיפשה תינוקת אמיתית שתוכל להכניס לתוך הסיפור.
במהלך המשפט של פארקר, משפחתה של רייגן נאלצה לשבת באולם ולשמוע את הפרטים. אחותה אמילי סימונס אמרה לרוצחת: "היא הייתה אחותי הביולוגית היחידה. את צריכה להבין מה לקחת ממני ומהמשפחה שלי. אין יותר חגיגות יום הולדת בשבילה". ג'סיקה ברוקס, אמה של הקורבן, דיברה בכאב קשה עוד יותר. היא כינתה את פארקר "יצור מרושע בשר ודם" ואמרה: "התינוקת שלי עדיין הייתה בחיים, עדיין נלחמה בשביל הילדים שלה, כשקרעת אותה ולקחת את התינוקת מהבטן שלה".
ב-2022, חבר מושבעים במחוז בואי (Bowie) הרשיע את פארקר ברצח בנסיבות מחמירות. באותו תיק נקבע כי היא רצחה את רייגן והוציאה את ברקסלין מגופה במהלך ביצוע או ניסיון ביצוע חטיפה. לאחר דיון קצר יחסית, היא נידונה למוות. ההחלטה הפכה אותה לאחת הנשים הבודדות שממתינות להוצאה להורג בטקסס. לפי מחלקת המשפט הפלילי של טקסס, פארקר נמצאת באגף הנידונים למוות מאז 9 בנובמבר 2022. בתיאור הרשמי של המקרה נכתב בקצרה כי ב-9 באוקטובר 2020 היא הרגה אישה הריונית בת 21 כדי לקחת את ילדה שטרם נולד.
פארקר ערערה על ההרשעה ועל העונש. בנובמבר 2025, בית המשפט הפלילי לערעורים בטקסס דחה את טענותיה ואישר את גזר הדין. לפי דיווחים מאוחרים יותר, גם הניסיון להגיע לבית המשפט העליון בארצות הברית לא שינה את מצבה, והיא נותרה באגף הנידונות למוות.
בשנת 2026 חזר התיק לכותרות בעקבות הסרט התיעודי Maternal Instinct של נטפליקס. הבמאית ג'סיקה דימוק סיפרה כי בחרה שלא לראיין את פארקר, כדי לא לתת לה במה ולהתמקד בקורבנות והאנשים שנפגעו מהשקרים שלה. בעיניה, הסיפור אינו צריך להיבנות סביב ההסברים של מי שהורשעה, אלא סביב ההרס שהשאירה אחריה.
זהו גם מה שהפך את הפרשה לקשה כל כך לעיכול. לא רק האלימות עצמה, אלא הפער בין ההצגה המתמשכת של היריון לבין האמת מאחוריה. פארקר בנתה דמות, שכנעה אנשים, משכה אותם אל תוך סיפור שקרי – ואז ניסתה לסיים אותו באמצעות תינוקת של מישהי אחרת.
