הגופה עם המגפיים הירוקים: האיש שהפך לתמרור האזהרה המפורסם ביותר באוורסט

הוא שוכב מכורבל בתוך מערה קטנה, כאילו עדיין מנסה להסתתר מהרוח. המגפיים הירוקים שעל רגלי הגופה הפכו אותו לאחד הסימנים המוכרים ביותר בדרך לפסגת האוורסט. במשך שנים, מטפסים שעברו במסלול הצפוני נאלצו לצעוד לידו – ולעיתים ממש מעל רגליו.

השם שלו היה טסוואנג פאלג'ור. הוא היה בן 28, שוטר שהוצב בגבול הודו-טיבט, וגדל בכפר סאקטי למרגלות ההימלאיה. כשהתקבל למשלחת הודית שנועדה להגיע לפסגת האוורסט מהצד הצפוני, הוא היה נרגש וגאה. אבל על האוורסט, התרגשות אינה מגינה מפני מוות.

"אזור המוות" בהר הגבוה בעולם מתחיל מעל 26 אלף רגל (7.9 ק"מ). מדובר באזור שבו הגוף האנושי פשוט אינו בנוי לשרוד לאורך זמן. כמות החמצן שם נמוכה כל כך, שתפקוד הגוף והמוח מתחיל להידרדר. הקור, המחסור בחמצן והגובה הקיצוני יכולים לגרום להיפותרמיה, בצקות מוחיות, שבץ והתקפי לב. אבל יש סכנה נוספת, שקטה יותר: בלבול, שיקול דעת פגום ודחף אובססיבי להמשיך לפסגה. בעולם הטיפוס קוראים לזה "קדחת הפסגה".

קדחת הפסגה גורמת למטפסים להתעלם מהגוף שלהם, מהזמן ומהמזג האוויר. הם כבר רואים את הפסגה קרובה, ולכן ממשיכים גם כשהירידה הופכת למסוכנת יותר מהטיפוס. במקרים רבים, ההחלטה הזו היא ההבדל בין לחזור הביתה בשלום לבין להישאר על האוורסט לנצח.

המערה של גרין בוטס: המשלחת שנגמרה בטרגדיה

במאי 1996 יצאה המשלחת של פאלג'ור אל האוורסט. זו הייתה אמורה להיות משימה היסטורית: קבוצה הודית שתכבוש את הפסגה דרך הצד הצפוני. איש מחברי הצוות כמעט לא הבין עד כמה ההר עומד להשתנות סביבם. הצוות התקדם בתנאי מזג אוויר שהלכו והחמירו. הרבחג'אן סינג, הניצול היחיד מהמשלחת, סיפר מאוחר יותר שנאלץ לעצור ולחזור לאחור. לדבריו, הוא ניסה לסמן לאחרים לשוב איתו למחנה. אבל פאלג'ור ושני חבריו המשיכו – החלטה גורלית שבסופו של דבר גבתה את חייהם.

לפי הדיווחים, פאלג'ור וחבריו היו אחוזים בדחף להגיע לפסגה למרות הסופה המתקרבת. הם ככל הנראה הגיעו לפסגה. אבל בדרך חזרה, סופת השלגים הכתה בהם. משם ואילך, הם לא נשמעו שוב ולא נראו עוד בחיים.

מאוחר יותר מצאו מטפסים אחרים גופה בגומחת סלע קטנה על הרכס הצפון-מזרחי. היא הייתה מכורבלת, קפואה, כאילו האדם שבתוכה ניסה להגן על עצמו מהסערה עד הרגע האחרון. המגפיים הירוקים הבוהקים שעל רגליה נתנו לה את הכינוי שיישאר שנים: "גרין בוטס".

הזיהוי של פאלג'ור אינו ודאי לחלוטין. רבים מאמינים שאכן מדובר בשוטר המנוח, אך קיימת מחלוקת אם הגופה היא שלו או של אחד מחבריו לצוות. כך או כך, עבור העולם שמחוץ למשפחתו ולמשלחת, האיש הפך לסמל יותר מאשר לשם.

המקרה של פאלג'ור מדגים את אחת התופעות האכזריות ביותר בהר הגבוה בעולם. בגבהים האלה, גם המתים לא תמיד חוזרים הביתה. חילוץ גופה מאזור המוות מסוכן כל כך, ולעיתים בלתי אפשרי, עד שרבים נותרים בדיוק במקום שבו נפלו. כך הפך חבר המשלחת לציון דרך מצמרר. לא אנדרטה, לא שלט, לא פסל – גוף אדם. מטפסים בדרך לפסגה ראו בו תזכורת לכך שגם כשהיעד קרוב, ההר עדיין חזק יותר.

מה אתה מוכן לסכן כדי להגיע לפסגה?

האוורסט מלא בטרגדיות כמו של פאלג'ור. מאז ניסיונות הטיפוס הראשונים המתועדים בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מאות אנשים מתו על ההר. רבים מהם מעולם לא הורדו ממנו. מטפס ההרים ג'ורג' מאלורי, אחד הראשונים שניסו לכבוש את הפסגה, הפך בעצמו לאחד הקורבנות המפורסמים של ההר. גופתו נמצאה רק ב-1999, עשרות שנים אחרי שנעלם. ההר משמר את קורבנותיו בקור, אבל לא תמיד מספק תשובות.

המקרה של דיוויד שארפ ב-2006 הפך את השאלה המוסרית לחריפה עוד יותר. לפי הדיווחים, עשרות מטפסים עברו לידו בזמן שהיה במצב קשה בדרכם לפסגה. מותו עורר ויכוח עולמי על גבולות האחריות האנושית באזור שבו כל עצירה עלולה להרוג גם את המחלץ. באזור המוות, עזרה לאחר עלולה להפוך מיד לסכנה עצמית. אדם מותש, עם חמצן דל וציוד מוגבל, לא תמיד מסוגל לגרור מטפס אחר למטה. אבל הידיעה הזו אינה הופכת את המראה לפחות קשה.

"גרין בוטס" הפך במשך השנים לאחד הסמלים המוכרים לדילמה הזו. הוא לא היה רק גופה על המסלול. הוא היה שאלה שכל מטפס נאלץ לשאול את עצמו כשעבר לידו: מה אתה מוכן לסכן כדי להגיע לפסגה?

שלושה עשורים אחרי הסופה ההיא, הסיפור של טסוואנג פאלג'ור עדיין מרחף מעל המסלול הצפוני. גם אם הגופה עצמה הוזזה או הוסתרה בתקופות מסוימות, הכינוי "גרין בוטס" נשאר חרוט בזיכרון של ההר. האיש במגפיים הירוקים הפך לאזהרה שקטה: על האוורסט, מי שמגיע רחוק מדי עלול להישאר שם לתמיד.