מדלגים על פחי אשפה, מטפסים על מרזבים, משתחלים מחלונות פתוחים ובוזזים כל מה שהם מצליחים להניח עליו את היד - לכנופיות הבבונים בקייפטאון (דרום אפריקה) יש מטרה ברורה בכל מה שנוגע לפשיטה על בניינים, ושיטות מאוד מתוחכמות להשיג את מה שהם רוצים.
לרוב זה רק מזון אבל לעתים קרובות מדי הם לוקחים גם וילונות או צעצועים במסגרת מלחמות הרחוב המתנהלות בעיר. הם פושטים על בניינים שלמים, כמו יחידה צבאית, במספרים גדולים ומפני שהם מין מוגן, התושבים נאלצים להתגונן עם רובי צבע ותרסיסי פלפל.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים, משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
לפי הדיווחים, זה עובד לזמן קצר אבל הרעב של הבבונים תמיד מחזיר אותם לחלונות השכונות בהן בני האדם והבבונים חולקים מרחב מחייה, לרוב בצורה מאוד לא נוחה. בחצי האי חיים מאז 1999 כ-500 בבונים ב-16 להקות, והם מנותקים יותר ויותר מההרגלים שלהם בשל ההתפשטות האורבנית.
כדי לשרוד, מעבר לפשיטות על הבתים, הם הופכים פחי אשפה, גונבים מחנויות ומבסטות בשווקים, ומשוטטים באתרי הקמפינג. חלקם אוכלים נבלות וחלקם פשוט כבר יודעים בדיוק מתי אוספים את האשפה ומתי מגיעה אשפה טרייה למזבלה.
בעוד תושבים רבים לא ממש מתייחסים אליהם כבעיה, וחלקם אפילו משאירים להם אוכל בחוץ, יש קבוצה של תושבים שהכריזה עליהם מלחמה. "אף אחד לא מבין מה קורה כאן - זה סיוט מוחלט", אומרת אחת מתושבות הפרבר סקארבורו, שקופים חטפו לה את שקית הקניות. "לא בטוח לצאת מהבית ואף אחד לא עושה שום דבר בקשר לזה".
במקרה אחר, להקת בבונים בראשותו של זכר אלפא בשם מובי פשטה על מטבח של מסעדה והותירה אחריה שובל הרס. הם פתחו את כל המנות במקרר, את כל שקיות הלחם, הגבינה, הפסטה, הביצים, הטונה והירקות, למרות שחלק מהם כנראה העדיפו את תוכנו של פח האשפה. אף אחד מהם, אגב, לא טרח להשתמש בשירותים.
דוגמה אחרת, מהכרם "גרוט קונסטנטינה", ממחישה את הפגיעה הישירה בפרנסה של התושבים. המנהל, ז'אן נאוד, איבד את כל הגפנים שלו ל-40 בבונים שהתנחלו אצלו בעסק, והותירו אותו חסר אונים. הוא לא מעוניין להקיף את הכרמים שלו בגדר ואין לו שום דרך להבריח את הפולשים.
"אנחנו יושבים על פצצת זמן - משהו חייב להשתנות", הוא אומר. "באביב הם אוכלים את הענפים הצעירים ובקיץ את הענבים. אם רשות הטבע הייתה מאפשרת זאת, היינו יורים בכולם". אבל יש גם כמה בעלי עסקים שמעריצים את כושר ההמצאה של הבבונים, ומוכנים לוותר ללקוחות שאף פעם לא משלמים.
באחת המכולות בעיר בבון בשם קוונדי מגיע בקביעות פעם או פעמיים בשבוע, "הוא הולך ישר לדוכן הפירות ולוקח כמה קילוגרמים של בננות", מספרת המנהלת. "אז הוא רץ למדפים וחוטף צ'יפס - הוא מעדיף בטעם גבינה ובצל".
אומרים שלצרוח על בבון רק גורם להתנהגות שלו להחמיר, ומתברר שיש בזה הרבה אמת. "בבון מסיק מהיסטריה של אנשים שהוא ממוקם גבוה יותר בהיררכיה", מסבירה רייצ'ל נוסר, מומחית להתנהגות בעלי חיים שלמדה את המושבות בחצי האי במשך 16 חודשים. "הם מאמינים שמגיע להם כל מה שיש לאנשים היסטריים בידיים".
"לבבונים אין שום כוונה לפגוע באנשים", היא מסבירה. "הם רק רוצים למצוא מזון באיכות גבוהה תוך זמן קצר ככל האפשר. אם מישהו שוכח לסגור את הדלת או את החלון הם מריחים את האוכל והולכים פשוט לקחת אותו. זה חוסך להם אנרגיה, שהם לא צריכים ללכת קילומטרים, וגם נהנים מהביטחון שהם לא ייטרפו על ידי נמר או אריה".
העירייה מוציאה מאות אלפי דולרים מדי שנה על תכניות שאמורות לפקח על הבבונים, ולמרות חוליות הפקחים, והחוק שאוסר לפגוע בהם, עשרות קופים נפצעים או נהרגים מדי שנה - חלקם בתאונות ואחרים מהתקפות אכזריות של בני אדם שתופסים אותם על חם גונבים מהם.
"במשך מאות שנים בבונים ובני אדם חיו יחד כאן על חצי האי", אומרת ג'ני טרטהוון, הנלחמת למען שינוי היחס ומתנגדת לניסיון לשלוט בבבונים. "בתמונות משנות החמישים אפשר לראות את התושבים מחייכים לצד הקופים, שיושבים על המכוניות שלהם ואוכלים להם את הכריכים. אז מה השתנה? עכשיו אנחנו חיים בפחד ושוכחים שהתוקפנות שלנו מעודדת עוד תוקפנות, אנחנו שוכחים שהגישה שלנו היא ההשפעה החשובה ביותר ומי שמתייחס לבבונים בכבוד והבנה, עושה את המקסימום למזער את האינטראקציה. מי שמתחיל לירות בוודאי לא פותר שום בעיה".
(מקור)