ניסתה לעזוב את המאהב הקנאי – והוא השליך את גופתה לים

ב-27 ביוני 1996 אן מארי פייהי יצאה לארוחת ערב עם גבר שהכירה היטב: תומאס קאפאנו. הוא היה עורך דין מקושר, נשוי ואב לארבע בנות. היא הייתה בת 30, עבדה כמזכירת מושל דלאוור, וניסתה כבר תקופה ארוכה לחתוך ממנו. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותה בחיים.

פייהי גדלה במשפחה אירית, וחייה לא היו קלים. עד גיל 20 היא איבדה את שני הוריה, ונשארה קשורה מאוד לחמשת אחיה ואחיותיה. מי שהכיר אותה תיאר אישה מצחיקה, שנונה, חמה, עם נוכחות שאי אפשר לפספס. היא הייתה דמות מוכרת בעיר ווילמינגטון, ונהגה להגיע לפאב אירי מקומי – שם זכרו אותה כמי שיש לה תשובה להכל וצחוק גדול. אבל מאחורי החיוך הזה, בשנים האחרונות לחייה, הסתתר קשר שהלך והפך מסוכן.

קאפאנו היה מבוגר מפייהי ב-16 שנה. הוא היה איש מקצוע מצליח, עורך דין מוכר, ואדם שידע להציג את עצמו כרך, מקסים ונדיב. לפי הדיווחים, הוא גם ידע בדיוק איך להיכנס לחייה של אישה פגיעה ולשכנע אותה שהוא מבין אותה טוב מכולם.

הרומן בין פייהי וקאפאנו נמשך שלוש שנים. הוא התחיל במחוות רומנטיות, מתנות ומסעדות יקרות. היא סיפרה לו על הפרעת האכילה שלה, והוא מצדו עטף אותה בתשומת לב. לאט-לאט הוא החל להשתלט על סדר יומה, החלטותיה וחייה הרגשיים. בכל פעם שניסתה להתרחק, הוא מצא דרך לחזור. הקשר הפך בהדרגה למערכת יחסים חונקת. ביומנה היא תיארה כיצד הוא שולט בחייה, מקנא לה, ומסרב לקבל את העובדה שהיא רוצה להמשיך הלאה.

ב-1995 קאפאנו נפרד מאשתו והחל לצאת גם עם נשים אחרות. פייהי, מצידה, התחילה לבדוק אפשרות לחיים חדשים משלה. היא הכירה איש עסקים בשם מייקל סקנלן, והקשר ביניהם התחיל להיות רציני. אבל קאפאנו לא היה מוכן לשחרר. בפברואר 1996 כתבה היא לו בהודעת דואר אלקטרוני שהוא הפחיד אותה בסוף השבוע. היא כתבה שהשיחות החוזרות שלו, כל חצי שעה, גורמות לה להתרחק ממנו עוד יותר. כמה חודשים לאחר מכן, ביומנה, היא הייתה חריפה הרבה יותר. "סוף סוף סגרתי את הפרק של תומאס קאפאנו", כתבה. "איזה מטורף שתלטן, מניפולטיבי, חסר ביטחון וקנאי". זו הייתה גם הרשומה האחרונה ביומן.

ב-29 ביוני 1996 פייהי לא הגיעה לארוחת ערב שתוכננה עם בני משפחתה. אחותה, קתלין, נסעה לדירתה וגילתה שמכוניתה וחפציה נמצאים במקום – אך היא איננה. עד מהרה, המשטרה גילתה שהיא יצאה לארוחת ערב עם קאפאנו כמה ימים קודם לכן. מלצרית במסעדה בפילדלפיה סיפרה שהיא נראתה רצינית ועצובה. עורך הדין, לעומת זאת, טען שהיא הייתה מוטרדת רק משום שקיבלה מנה של קלמרי.

קאפאנו הודה שניהל רומן עם פייהי. אבל לדבריו, אחרי הארוחה הוא החזיר אותה הביתה ולא ראה אותה יותר. החוקרים שמעו את גרסתו, אבל ככל שהימים עברו, בני משפחתה של הנעדרת הלכו והשתכנעו שהוא יודע יותר ממה שהוא מוכן לומר. גם אנשים שהכירו את הקשר ביניהם סיפרו דברים מטרידים. מעצבת השיער של פייהי אמרה לחוקרים שפעם, כשאן מארי ניסתה להיפרד ממנו, קאפאנו אחז בצווארה בתוך המכונית. לפי העדות, היא נאלצה לקפוץ החוצה מהרכב כדי להתרחק ממנו. בהיעדר פריצת דרך בתיק, ה-FBI נכנס לחקירה.

בחיפוש בביתו של קאפאנו נמצאו כתמי דם, ובהמשך הכתמים הותאמו לפרופיל ה-DNA של פייהי. ובכל זאת, במשך יותר משנה לא הייתה לרשויות ראיה מספיקה כדי לעצור עורך הדין. הגופה לא נמצאה. לא הייתה זירת רצח ברורה, לא כלי נשק, ולא עד ראייה שראה את הרגע שבו נרצחה. קאפאנו, עורך דין מתוחכם ומנוסה, המשיך להכחיש כל קשר להיעלמותה. הכל השתנה בסתיו 1997.

ה-FBI עצר את אחיו של קאפאנו, גרי, בחשד לעבירות סמים ונשק. בזמן מעצרו, גרי החל לשתף פעולה עם חקירת היעלמותה של אן מארי פייהי – והסיפור שסיפר היה כמעט בלתי נתפס. לדבריו, תומאס הגיע אליו בבוקר ה-28 ביוני וטען שזוג לא מזוהה סוחט אותו ומאיים על בנותיו. גרי שאל אותו אם "עשה את זה", ותומאס הנהן. אחר כך, יצאו השניים בסירה של גרי אל אזור באוקיינוס האטלנטי מול חופי ניו ג'רזי, שמוכר בקרב דייגים בשם "מאקו אלי" (Mako Alley). מדובר באזור שנמצא כ–112 קילומטרים מקו החוף, ומקום פופולרי לדיג כרישי מאקו. שם, לפי גרי, אחיו השליך למים צידנית גדולה. אבל הצידנית לא שקעה. היא פשוט צפה על פני המים. גרי ירה בה בתקווה שהחורים יגרמו לה להיעלם למצולות. גם זה לא עזר. לפי עדותו, תומאס פתח את הצידנית, קשר עוגן למה שהיה בתוכה והשליך את התכולה לים. גרי סיפר שראה "כף רגל אנושית וחלק משוק".

כשבוע לאחר מותה של פייהי מצאו דייגים את הצידנית צפה בים. הם סתמו את החורים והשתמשו בה לאחסון דגים, ורק יותר משנה לאחר מכן, כשסיפור הצידנית פורסם, הבינו מה עשוי להיות בידיהם ומסרו אותה ל-FBI. הצידנית הייתה הראיה שחיברה את הסיפור. גם בלי גופה, היא נתנה לתביעה משהו מוחשי להציג. יחד עם עדות האח, היומן, הדם והעדויות על הקשר האלים, התיק נגד קאפאנו התחזק.

קאפאנו נעצר ב-12 בנובמבר 1997. המשפט שלו נפתח באוקטובר 1998, והפך במהירות לאחד המשפטים המתוקשרים בדלאוור. לא רק משום שאישה צעירה נרצחה, אלא משום שהנאשם היה אדם מוכר, מקושר ומלא ביטחון. במהלך המשפט העידה גם דבי מקינטייר, אחת ממאהבותיו של קאפאנו. היא סיפרה שהוא ביקש ממנה לקנות עבורו אקדח כמה שבועות לפני שאן מארי נעלמה. העדות הזו הוסיפה עוד שכבה לסיפור של גבר שניהל כמה מערכות יחסים במקביל, ובתוך כל אחת מהן השאיר פחד ובלבול.

כשהיה תורו של קאפאנו לעלות אל דוכן העדים, הוא ניסה לשנות את הסיפור. הוא טען תחילה שאינו יודע מה קרה לפייהי, ואז אמר בבית המשפט שהיא נורתה בטעות. לדבריו, מקינטייר גילתה על הרומן עם מזכירת המושל ואיימה לשים קץ לחייה. לטענתו, במהלך ניסיון לקחת ממנה את האקדח נפלט כדור שפגע בפייהי.

קאפאנו טען בהמשך שהוא הסתיר את גופתה של פייהי בניסיון להגן על מקינטייר. אלא שחבר המושבעים לא השתכנע. גרסתו להשתלשלות האירועים נשמעה מאוחרת מדי, נוחה מדי, ובעיקר רחוקה מדי מהתמונה שנבנתה במשך חודשים של עדויות. בינואר 1999 תומאס קאפאנו הורשע ברצח ונידון למוות. עונשו הומר בהמשך למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

קאפאנו מת בכלא בשנת 2011, כשהיה בן 61. אן מארי פייהי מעולם לא נמצאה. גם אחרי ההרשעה, גם אחרי העדויות, גם אחרי הצידנית והאח והיומן, משפחתה לא קיבלה את הדבר הבסיסי ביותר: מקום שבו תוכל לקבור אותה.