אריה לויט, אבי טכניקת השפכטליזם, לא מעגל פינות בכל מה שנוגע ליצירות שלו. הוא חושף את מחשבותיו ורגשותיו בעזרת טיח ושפכטל, וקורא לכולם לבוא לגלריה החדשה שפתח בתל אביב ולגעת (בציורים, לא בו). "כשאנשים נוגעים באומנות שלי, האומנות שלי נוגעת בהם", הוא מצהיר.
לויט לא סתם נמשך לשפכטל - לפני שפנה לעולם האמנות הוא הוא היה פועל בניין אך למרות שתמיד נמשך לציור, הוא גדל בתחושה שלהתפרנס מציור הוא לא יצליח. הוא למד את כל מקצועות הבניה והוציא תואר בהנדסה אבל בגיל 31, אחרי שהתגרש מאישתו, הוא החליט השאיר הכול מאחור - כולל את בתו בת השש - ונסע לאוסטרליה להגשים את החלום.
שם לויט פגש את אישתו השנייה והחל לצייר. אחרי שהצליח להפיץ את אמנותו ביבשת הדרומית, והיה הבעלים של שתי גלריות בסידני, לויט חזר לישראל עם השפכטל.
"אמנות מודרנית זה כלום! זו קליפה של שום, על קופסאות קרטון בצבע חום", לויט אומר בזלזול. "אמן יחזיק אותה קצת על הצד - זה כבר 'מייצג'. בתכלס אמנות מודרנית זה תוצאה של 'אין מושג'. אם לאמנות אין הגדרה, כמו שמלמדים כל המורים, לא חשוב מבחן התוצאה וגם לא צריך שום הכשרה - זה בא כאילו מבפנים, אז גבירותיי ורבותי על מה פה משלמים? הדבר היחידי שכל אדם מבין זו מיומנות שנרכשה באימונים. האומנות האמיתית שבאה ממיומנות, מודרכת מהמוח ולא סתם מהיצירתיות - אותה אני מבין, מעריך וגם מוקיר".
לעזוב בת מאחור זה לא פשוט. כמה זמן לא התראיתם?
"לא ראיתי אותה שלוש שנים, ובשאר השנים שהייתי באוסטרליה באתי כל שנה לחודש ביום הולדתה, שבסיומו הפרידה הייתה שוברת לי את הלב וגם לה. שמרתי על קשר, הייתי בוכה בלילות ובין מילות השירים שכתבתי לה, בין שיחת טלפון אחת לשנייה בהן כל דקה שבה דיברנו נראתה רק כשנייה. חזרתי בזמן וכל דקה שאנו יחד מפצה על עוד דמעה".
מה ההשפעה העיקרית שלך?
"את ההשראה אני לוקח מהחיים", מצהיר לויט. "מה שקורה ומצדיק התייחסות שלי מקבל את תשומת ליבי והופך לציור שבו אני מספר למתבונן את מה שרציתי להגיד או לספר או לשיר עליו. כל מה שמתחשק לי הופך לסיפור שמצויר במיומנות שמעלה חיוך".
ולסיום, מה פסגת הקריירה מבחינתך?
"למכור ציור במיליון דולר. כל השאר עוד רק בתוכניות".