אחד מכל שישה בוגרים בישראל סובל ממחלת הדיכאון - מחלה שתוקפת את כל שכבות האוכלוסייה. הערכות שונות מדברות על כך שהיא תהפוך עם השנים לראשונה בדירוג המחלות הנפוצות – נפשית ופיזית. רופאים רבים מסכימים היום לגבי הקשר בין דכאון להתפתחות מחלות מסכנות חיים.

הטיפול בדיכאון כולל מרכיב רגשי ולעיתים גם מרכיב פסיכיאטרי - תרופות נוגדות דיכאון. בתהליך זה ממלאת המשפחה תפקיד משמעותי, שכן היא זו שנמצאת עם המטופל או המטופלת, באינטראקציה יומיומית קבועה. השתייכות לקהילה תומכת, שהיא המשפחה, יכולה לספק מסגרת חברתית ורגשית שמפחיתה את הסיכון לדיכאון.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

על פי רוב, כשאדם סובל מדיכאון נוצרים פערים בינו ובין בני המשפחה שנמצאים אתו. לעיתים חלק מהם (בני זוג, הורים, אחים או בנים), ינקטו בגישה ותרנית וסלחנית, לעומת האחרים שמאמינים בגישה קשוחה יותר. כתוצאה מכך מרכיבים דומיננטיים בדינמיקה המשפחתית ימשיכו להזין את הדיכאון. חשיבות תקשורת חיובית, חמה, יציבה ועקבית של בני המשפחה מהווים את המפתח להחלמתו של החולה.  

תפקיד המשפחה אינו להשתכשך עם העצב המתמשך וחוסר האונים של החולה, אלא לחלץ אותו מהמצב הנפשי הקשה בו הוא שרוי. השאלה היא איך עושים את זה?

הקפדה קשוחה על סדר היום

אחד הסימפטומים של מחלת הדיכאון הוא ויסות חושי לא מסונכרן, שגורם לאינטרפרטציות שליליות של החולה, כלפי עצמו וכלפי הסביבה. לכן, כל גישה המאמינה בטיפוח חשיבה ופרשנות חיובית של החולה ומשפחתו היא יעילה לטיפול בדיכאון.

על-פי גישה זו, התשובה לאמונות השליליות שמציפות את האדם עם הדיכאון על עצמו ועל הסביבה, היא דרישה אסרטיבית ועקבית של הסובבים אותו, לביצוע משימות יומיומיות מוגדרות שמקנות לו מסגרת קבועה, מאוזנת ויציבה. אם נוותר לבן המשפחה האהוב ונאפשר לו לישון עם תריסים מוגפים הרמטית, שעות ארוכות, נקבל בהכנעה ורחמים תוצר היכול להגיע להזנחה, חוסר תפקוד והסתגרות עצמית. הדרך הוותרנית עלולה לחזק את החשיבה השלילית של מחלת הדיכאון. בסגנון הוותרני, לא נצליח למגר את האמונות השליליות של החולה על עצמו ועל הסובבים אותו. מן הסתם נעביר לו את המסר שאנחנו, בני משפחתו, מאמינים שהוא אינו מסוגל לתפקד.

לעומת זאת, הקפדה בלתי מתפשרת על עמידה קשוחה במסגרת תבנית יומיומית קבועה תסייע לחולה להצמיח כוחות פנימיים חיוביים. השכמה מוגדרת וקבועה, צחצוח שיניים, הכנת ארוחת בוקר וביצוע מטלות יומיומיות מוגדרות מראש יוכיחו לו שהוא מסוגל לתפקד ושאנחנו, בני משפחתו, מאמינים ביכולות שלו. כאן ייווצר המפתח להחלמה שלו.

אישה עצובה
לא לתת להם להסתגר | צילום: joshua-rawson-harris-unsplash

שילוב תכנית כושר

בניית סדר היום של החולה דורשת שימת לב רצינית ותכנון קפדני. בהדרגה ניצק תכנים ומשימות נוספות לסדר יומו, שידרשו ממנו עליה עקבית ומאוזנת במאמץ, שמטבע הדברים מטפחים את החשיבה החיובית שלו על עצמו. שילוב תכנית פעילות גופנית תאפשר שחרור אנדורפינים, שישפרו את מצב רוחו. נתחיל ביציאה להליכה למשך 5 או 10 דקות, כאשר משך הזמן יוגדר מראש ויכלול עלייה הדרגתית על בסיס יומיומי, בהתאם ליכולותיו.

כשנראה צמיחה פנימית של הנאה אישית, מעצם העשייה והעמידה בזמנים, נוכל להגביר את הפעילות הגופנית ואף נשלב מאמן אישי.

הפעילות הספורטיבית היא בעלת חשיבות טיפולית, שתאפשר לחולה להרגיש טוב יותר ולקדם חשיבה חיובית ודימוי עצמי: אני יכול, מסוגל ועושה. לכן, אסור לוותר ו"להיכנע" לניסיונות שלו להתחמק מתבנית פעילה בתחילת הדרך.

עוד ב-mako בריאות:
>> מבחן הסוכר: אלו הפירות הכי משמינים
>> מדהים: זה מה שגווינת' פאלטרו אוכלת ביום
>> האם הבליטות הקטנות על הפנים מסוכנות לנו?

עקרונות מנחים בשיח המשפחתי

השילוב הנכון בין אסרטיביות ואמפתיה. כדי להבטיח שהחולה יתפקד על-פי התכנית שבנינו לו, עלינו לדבר אליו בדרך שתעביר מסר חד משמעי באשר לדרישות שלנו ממנו. השיח עם החולה ילווה בחיוך, בטונים נעימים ובהבעת אמפתיה למצבו, יחד עם אינטונציה ותבנית בעלת מסר אסרטיבי ובלתי מתפשר לעשייה ועמידה בלוח הזמנים שנקבע מראש.

לדוגמה: כשאדם הסובל מדיכאון לא מוכן לקום בבוקר, ניתן להביע אמפתיה לקושי, אבל עדיין לעמוד על כך שיקום: "אני יודעת שקשה לך מאד, אבל עכשיו אתה קם, כי יש לנו תכנית שהסכמנו עליה מראש ואתה מחויב". לכל פעילות מסוכמת ומוסכמת יש לעשות שיחה מקדימה קצרה ותמציתית, המלווה באותם מסרים המכילים בו זמנית נחישות ואמפתיה. בערב אפשר לדבר על ההשכמה בבוקר. בצהריים אפשר להזכיר את היציאה להליכה שתיעשה אחה"צ וכך הלאה. המסר הוא: "אני סומכת עליך שתצליח לעשות את מה שהסכמנו עליו מראש". סגנון התנהלות שכזה מעגן תבניות לשגרה יומיומית המאפשר צמיחה היכולות חדשות.

החמיאו לחולה – אבל אל תגזימו. הפידבק החיובי והאמונה שלנו בהצלחות של בן המשפחה החולה חשובים ומעצימים אותו ואותנו. באמצעות תקשורת חיובית ומחמאות מאוזנות אנחנו נחזק את הביטחון העצמי של המטופל ושל עצמנו. מחשבות שליליות נלוות לדיכאון, כמו: "אני אפס", "אני לא מסוגל", "אני לא שווה"', יתחלפו במחשבות כמו "אני יכול", "אני מסוגל", "אני שווה"

חשוב להקפיד על מחמאות מדודות שאינן מלוות בהתלהבות יתר. חוסר האיזון בוויסות החושי כתוצאה ממחלת הדיכאון, גורם לאי יכולת להכיל ריגושים בומבסטיים. מקרים כאלה עלולים להיתפס אצל אדם הסובל ממחלת הדיכאון, כחוסר אמינות. לדוגמה: החולה הצליח לצאת ברצף במשך 3 ימים להליכה של 5 דקות. תגובה כמו: "וואו, אתה ממש ספורטאי!", עלולה להתפרש בעיניו כלגלוג וזלזול כלפיו. שהרי החולה יודע שהוא בתחילת הדרך ורחוק מלהיות ספורטאי. דפוסי תקשורת כאלה עלולים להוביל להתנגדות ולעצירת שיתוף הפעולה עימו. לעומת זאת, תגובה מאוזנת, כמו: "אתה יודע, 3 ימים אתה מצליח לצאת באופן קבוע למשימה שקבענו. אני מאמינה בך" נתפסת כשיקוף מציאות נכונה ואמיתית.

דיכאון
תקשורת אסרטיבית המלווה במילות חיבה, הומור וחיבוק חם | צילום: AnnaStills, shutterstock

איסור על התפרצויות כעס. כיוון שסף התסכול ורמות ההכלה הרגשית של אדם החולה בדיכאון נמוכות יותר, קיימת נטייה לתגובות כעוסות המלוות בהתפרצויות זעם לאירועים הנחווים כפעוטים. במקרים כאלה עלינו לעצור את ההתפרצויות כבר בתחילתן, ולהבהיר באופן בהיר, ברור, קצר וחד משמעי, המשדר שליטה אוהבת: "אצלנו בבית אין התפרצויות. אני קשוב לך. אם תסביר לי את סיבת הכעס ולא תכעס את הכעס, אני אוכל להקשיב יותר טוב ולהבין יותר בקלות. בוא שנינו נוריד את הטונים".

יצירת תקשורת חיובית. המענה שלנו, כבני משפחה, לחשיבה השלילית של אדם עם דיכאון תלווה במשפטים חיוביים. לדוגמה: החולה מגיב לתכנית יציאה קבועה מהבית באור יום, באומרו: "אני לא סובל את השמש הזו, היא מסנוורת אותי ואני לא אצא". כאופציה לתגובה שלנו לאמירה שכזו, תהיה: "אוקי, אז בוא נצא ביחד מוקדם בבוקר, כדי לפתור את בעיית הסנוור. אתה יודע שבארצות סקנדינביה שבהן אחוז הדיכאון גבוה מאד, אחת מדרכי הטיפול, היא להסתכל על לוח מואר במשך 20 דקות רצופות ביום, כי אור יום עושה לנו דווקא הרגשה טובה". כלל חשוב להאזנה אמפטית הוא: תקשיבו לחולה! אל תתווכחו על הצדק והחשיבה השלילית, כיון שהתחושה שלהם היא "לא מוכנים להבין אותי! והנה ההוכחה שלא מבינים אותי". ביצירת תקשורת חיובית התגובה המנצחת לחוסר יכולת התפקוד של החולה היא להראות לו שאתם מגייסים את עצמכם למטרת הריפוי הפיזי והרגשי כשאתם פועלים יחדיו בכדי להשיג את המטרות שהצבתם לכם.

הטיפול בבן או בבת משפחה שסובלים ממחלת הדיכאון הוא מאתגר. אנחנו נדרשים לגייס כוחות, לגלות אסרטיביות ולעיתים קשיחות בדרישות שאנחנו מציבים בפניו,  אל מול התחושה הטבעית שלנו להכיל, לחמול, לרחם ולוותר. חשוב לזכור שגישת דפוסי התקשורת האסרטיביים המלווה במילות חיבה, הומור וחיבוק חם, יעילים ומטפחים גם אתכם וגם את האדם החולה. שלבו את הדברים יחד ובסופו של דבר תצליחו לסייע לחולה בתהליך ההחלמה על-מנת לשוב לשגרת חיים פעילה ומהנה.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית, ד"ר לטיפול משפחתי וזוגי, מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת ב-ME - מרכזי מומחים לטיפול רגשי ונפשי