התקפי זעם, חוסר שינה והתנתקות מחברים: המחיר הנפשי הכבד שמשלמים המילואימניקים

השיח על השוויון בנטל מתמקד בשנים האחרונות כמעט אך ורק במספרים: כמה גויסו, כמה לא, כמה התייצבו ללשכת הגיוס, כמה קיבלו פטור, וכמה עוד נצטרך לגייס כדי לעמוד ביעדים. אבל כמעט לא מדברים על המחיר הנפשי שגובה כל סבב כזה ממי שנושא בנטל. מאחורי המספרים שמציגים לכם בוועדות הכנסת, בדיונים ובאולפנים, מסתתרים אנשים – ובגופם ובנפשם משלמים מחירים שלא תמיד רואים, ולא תמיד סופרים. בימים שבהם מדברים שוב על הרחבת התמרון בעזה, על גיוס נוסף של מילואימניקים ועל הארכת שירות, חשוב לדבר על המחיר. לא המחיר הפוליטי, לא המחיר הכספי. המחיר של הנפש.

אני מכיר את המחיר מקרוב. לחמתי יותר מ-300 ימים במילואים, התמודדתי כמפקד עם אובדן חברים ופקודים, עם קושי של חברי הצוות לחזור הביתה, באמת. כמנכ"ל עמותת "בשביל המחר", אני פוגש את המחיר האנושי של המלחמות והסבבים שוב ושוב. ראינו בשנה האחרונה זינוק של 1,000 אלף בביקוש של מפקדים להוציא צוותים שלמים לתהליכי עיבוד לחימה, ורשימות המתנה של קרוב ל-10,000 לוחמי מילואים שמחכים לצאת למסע ולתת לנפש קצת מנוחה. לא מפקד אחד או שניים – אלא יחידות שלמות שעוד בקבלת צו 8 מדווחות על הצורך הדחוף לעצור, לנשום, לעבד את מה שעבר עליהן בלחימה.

אני חווה את זה גם בשיחות האישיות. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל: לוחמים שסובלים מהתקפי זעם, מחוסר שינה, מקושי לחזור לעבודה, מגירושים, מניתוק מחברים – ובעיקר מתחושת בדידות. למי שלא חווה זאת בעצמו קשה להבין: גם חג כמו יום העצמאות, שפעם סימל גאווה, הפך עבור רבים מהם ליום שהם לא יכולים לסבול. ריח המנגל מזכיר להם את ריח השריפה והמוות בשדות הקרב, הזיקוקים מקפיצים אותם ומחזירים אותם לשדה הקרב.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל נרשמה עלייה דרמטית בפגיעות נפשיות. לפי נתוני משרד הביטחון, כ-5,200 פצועים מתמודדים עם תגובות נפשיות, ועל פי הערכות אגף השיקום, עד שנת 2030 האגף צפוי לטפל בכ-5,000 מתמודדים עם פגיעות נפשיות. אבל אלו רק המספרים הרשמיים. במציאות, צריך לשלש את הנתון הזה, כדי לכלול את אלפי הלוחמים שסובלים מתסמינים חלקיים של פציעות בנפש – חרדות, חוסר שינה, התקפי זעם, קשיים בתפקוד יום-יומי – גם אם לא הוגדרו פוסט-טראומטיים רשמית. אלה אנשים שהחיים שלהם השתנו, לעיתים לעד.

הכאב לא נעצר בלוחם

הכאב לא נעצר בלוחם. הוא מחלחל לבת הזוג שמתמודדת עם אדם זר, לילדים שחווים הורה עצבני ומרוחק, לקולגות שלא יודעים איך לדבר עם מי שחזר מהחזית. והשברים האלה לא מתחלקים שווה בשווה במציאות שבה מגזרים שלמים פטורים משירות בשם שיקולים פוליטיים, בזמן שאחרים נקראים שוב ושוב לשדה הקרב. השחיקה היא לא רק נפשית, היא מוסרית. יותר ויותר לוחמים שואלים: למה אני נותן ואחרים לא? האמון במדינה נשחק, ואמון, כמו נפש, ברגע שהוא נסדק, לא תעמולה ולא תגמול כספי ירפאו אותו.

בשדה הקרב אנחנו לא שואלים למי הצבעת. אנחנו נלחמים כתף אל כתף, מתוך אהבה לחיים, לחברים ולמדינה. אבל במסדרונות הפוליטיים, יש מי שמרשה לעצמו – בשם אינטרסים צרים – להחריב את המרקם החברתי, ולפגוע בעקרון הבסיסי שעליו מושתתת החברה הישראלית: ערבות הדדית.

הגיע הזמן לומר את זה בצורה הברורה ביותר: לא ייתכן שקומץ פוליטיקאים, בשם שיקולים ציניים, יקריב את עתידה של החברה הישראלית. לא ייתכן שדור שלם של לוחמים ולוחמות ימשיך לשלם את המחיר הנפשי, הפיזי והמשפחתי – בעוד אחרים זוכים לפטור.

המחיר של אי השוויון בנטל לא נמדד רק במספרי הגיוס, אלא בלבבות פצועים ובנפשות עייפות. בכל משפחה שנושאת בשתיקה את הכאב שבא אחרי הקרב. את השריטות האלה אי אפשר למחוק, ואת המחיר הזה אי אפשר לשלם בכספים קואליציוניים. חברה שלא נושאת יחד את הנטל, תמצא את עצמה מאבדת לא רק לוחמים – אלא את עצמה.