"צפצוף באוזניים ואני לא שומעת כלום": פסיכולוגית מסבירה על התופעה שחוותה רומי גונן בשבי

בריאיון שקיימה לתוכנית "עובדה" (חמישי), סיפרה רומי גונן על רגעי החטיפה, וגם דיברה בגלוי על החוויות הקשות שעברה בשבי, שכללו גם פגיעות מיניות ממספר שובים. באחד הקטעים היא סיפרה על התופעה הגופנית שאירעה לאחר שהותקפה בשירותים ע"י אחד משוביה: "כשהוא יצא מהשירותים ואני יצאתי אחריו – בשנייה אחת, צפצוף באוזניים ואז אני לא שומעת כלום...אני מרגישה שכל העולם מסתובב סביבי ואני חירשת לחלוטין".

שוחחנו עם מומחית כדי להבין מה בדיוק קורה ברגעים מצמררים כאלה כשהנפש לא יכולה לשאת את מה שקורה לגוף. "קשה מאוד לחסום את חוש השמיעה מבחינה רצונית", אומרת ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב. "אנחנו עוצמים עיניים באופן אינטואיטיבי כשמשהו מפחיד או מרתיע אותנו, אבל כיסוי אוזניים היא כבר פעולה שמחייבת תנועה חופשית של הגפיים, וגם זה לא בהכרח עוזר באופן מלא. ניצולות תקיפה לעיתים חשות שהן עוצמות עיניים ומנסות שלא לחשוב ולא להיות בגוף שלהן במצב כל כך נוראי, עיניים אפשר לעצום אבל שמיעה לא, ולכן הגוף עושה את זה בעצמו".

היא מסבירה כי שמיעה היא חוש מאוד בסיסי שמחבר אותנו לעולם: "בחלל או במצולות למשל אין שמיעה, ואנחנו לבד. כשמדובר בטראומה של יחסים - כשבן אנוש מתעלל בך, הצורך לסגת מהאינטראקציה הוא ברור, ופעולה כזאת עשויה להיות חיונית להישרדות נפשית".

ההיבט הנפשי שמשפיע על חושי הגוף

היא מוסיפה כי מבחינה פיזיולוגית, מה שקורה בגוף במצב כזה הוא שמערכת העצבים למעשה מתקשה לפענח את האיתותים המועברים באמצעות המוח, מה שבפועל בפגיעה חושית.

ד"ר גוטמן מדמה את העניין למורסה שנוצרת בגוף בעת זיהום. "התפקיד של המורסה הוא ללכוד את אותו הפתוגן שתוקף את הגוף, וכך להגן עליו ולאפשר לו לתפקד. זה דומה מאוד גם מבחינה פסיכולוגית במצבים של טראומה כמו זו שחוותה גונן, שבמהלכה הגוף עושה שימוש במנגנון טבעי, אבל לאחר הטראומה יהיה צורך בטיפול נפשי שיעזור לנקז את ה'מורסה' הנפשית הזאת".

בנוסף, היא מציינת שייתכן כי חסימת השמיעה איפשרה לרומי להתמקד בדברים שנתנו לה תקווה באותם רגעים לא אנושיים, כמו למשל להציץ בחלון ולראות שמיים יפים שהזכירו לה שבחוץ יש חיים נורמליים, ושהמשפחה שלה מחכה לה.