"שרק לא אצא כמו אימא שלי", "שרק לא אעשה עם ילדיי את השגיאות שאמי עשתה איתי", "שרק לא אעביר את החרדות שלי לילדים שלי" - אמירות אלו ואחרות, הן מפי הורים והן מפי צאצאיהם, הן שכיחות בכל חדר טיפולים ומחוצה לו. לא למותר לציין שהדאגה של ההורים שמא חרדותיהם תועברנה לילדיהם מוסיפה חרדה, המגבירה את הסיכון לכך שמדובר בנבואה המגשימה את עצמה. באופן כללי, ברוב ההפרעות הנפשיות, השורה התחתונה של החוקרים והמטפלים היא שמדובר ביחסי גומלין בין גורמים גנטיים, גם אם לא ניתן להצביע על פגם בגן או בגנים ספציפיים כאלה או אחרים, ובין גורמים סביבתיים. עם זאת, כשאנו אומרים על משהו שהוא "תורשתי" הכוונה לכך שהוא עובר מדור לדור בתוך המשפחה, כאשר האסוציאציות שלנו קשורות יותר לכיוון הגנטי מאשר לכיוון הסביבתי.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

כאשר אנחנו עדים לכך שתופעה מסוימת שכיחה יותר בקרב תאומים זהים (החולקים 100 אחוז מהמטען הגנטי), פחות אצל תאומים שאינם זהים (החולקים כ-50 אחוז מהמטען הגנטי) ועוד פחות מכך אצל אחאים שאינם תאומים – וכולם גדלו באותה סביבה – ההשערה היא שהגנטיקה מסבירה יותר מהסביבה הדומה, כאמור גם אם לא ניתן להצביע על ליקוי בגן כזה או אחר.

במחקר שנערך לאחרונה הועברו שאלונים הבודקים חרדה ונוירוטיות (תכונת אישיות המצביעה על חוסר יציבות רגשית ונטייה לחרדה ודיכאון) ל-385 זוגות תאומים זהים ו-486 תאומים לא זהים וכן לבני ובנות הזוג שלהם ולילדיהם. בניגוד למקובל במחקרים בפסיכולוגיה, המצביעים כמעט תמיד על שילוב של השפעות גנטיות וסביבתיות, תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות באופן מובהק על כך שדפוסי ההורות הדומים הם אלה שאחראים לרמות החרדה והנוירוטיות של הצאצאים, בעוד תרומת המטען הגנטי הייתה זניחה מבחינה סטטיסטית.

אבא ותינוק
חרדה הורית טבועה עמוק בהורים שאישיותם עוצבה זה מכבר | צילום: Thinkstock, getty images

עוד ב-mako בריאות:
>> מה ישיבה ממושכת עושה לישבן שלנו?
>> לא רק מחלת נפש: מתי צריך ללכת לפסיכולוג?
>> למה לא כדאי לכם להתקלח לפני העבודה?

התנאים הסביבתיים

מהם אותם דפוסי הורות שבאמצעותם עוברת החרדה מההורים לילדיהם? החוקרים גייסו תיאוריות התפתחותיות שונות והצביעו על שלושה גורמים:

א. החרדה ההורית עצמה – רמת החרדה הגבוהה של ההורים בתגובה לגירויים שאינם חייבים לעורר חרדה באופן חד-משמעי (בניגוד למצב של מלחמה, למשל), או גירויים המעוררים אצל רוב האנשים חרדה מתונה בלבד גורמת לכך שהילד ילמד שהעולם אינו מקום בטוח. לא רק החרדה ההורית עצמה גורמת לחרדה אצל הצאצאים, אלא גם ההסברים והפרשנויות של ההורים (כמו אזהרות חמורות, למשל) מהווים בעצם "שיעור בחרדה".

ב. שליטת-יתר – אנשים הסובלים מחרדה מאופיינים ע"י צורך עז בשליטה גם על דברים שאינם יכולים לשלוט בהם. כלומר, קשה להם להבדיל בין מה שנמצא בשליטתם ומה שאינו נמצא בשליטתם ולהכיל בתוכם את אי-הוודאות שטומנים בחובם העתיד והחיים בכלל (יש לזכור שחרדה מכוונת כמעט תמיד לעתיד והעתיד מושפע גם ע"י גורמים שאינם ניתנים לניבוי ולפיקוח). הורה כזה מעביר לילד מסר שהכול בשליטתו ולכן אם דברים משתבשים, גם בגלל גורמים שאינם בשליטתו, הרי הוא עצמו אחראי לתוצאות. בכך יש ביקורתיות-יתר של ההורים על הילדים, שהיא בפני עצמה עשויה, אולי, במקרה הטוב לדרבן את הילד להישגים, אך בו זמנית מעוררת בו דאגנות וחרדה "על לא עוול בכפו", כלומר, על דברים שאינו יכול לשלוט בהם.

ג. השפעת חרדת הילד על ההורה – לאחר שהילד למד מן ההורה להיות חרד, חרדתו של הילד מגבירה עוד יותר את החרדה של ההורה וחוזר חלילה. ניסיונות ההורה להרגיע את הילד מלאכותיים, אינם אמינים ולא משכנעים ולעיתים קרובות התוכן של המסר המרגיע לכאורה עומד בסתירה לצורה בה הוא מועבר. כך נוצר תא משפחתי בעל רמות לחץ ודאגנות גבוהות, המהווה חממה לפיתוח חרדה אצל הצאצאים.

אז מה עושים?

קיימת נטייה לחשוב שאם לתופעה מסוימת יש בסיס גנטי אי אפשר לשנותה, בעוד שכאשר מדובר בהשפעות סביבתיות, הדבר קל יותר. לא תמיד כך הדבר כשמדובר בתופעות פסיכולוגיות. למשל, חלק מתכונות האישיות המולדות, כמו למשל מופנמות, ניתנות לשינוי הן ע"י החיים עצמם והן ע"י סדנאות לתקשורת בין-אישית ולהתמודדות עם חרדה חברתית. לעומת זאת, חרדה הורית טבועה עמוק בהורים שאישיותם עוצבה זה מכבר. ברגע שהורה מבחין בכך שהוא חרדתי, טוב יעשה אם יפנה לטיפול, בין אם עבור עצמו ובין אם להדרכת הורים. נושא מרכזי בהדרכה כזו יכול להיות טיפול בצורך העצום של ההורה בשליטה, כולל על דברים שאינו יכול לשלוט בהם, כמו מרכיב אי-הוודאות שטמון בחיים ובעתיד.

במסגרת זו טוב יהיה להעביר להורים מסר שאין, ולא רצוי שתהיה להם גם שליטה מוחלטת על ילדיהם, ולהאמין בכוחותיו של הילד לצמוח בעצמו, ללא התערבות-יתר, אם כי תוך שמירה על הסמכות ההורית. לשם כך יש לפתח מודעות להבחנה בין דברים שניתנים לשינוי ודברים שאינם ניתנים לשינוי, שכן חלק גדול מחרדת ההורה העוברת לילד נובע מניסיון לשלוט בדברים שאינם ניתנים לשינוי, כולל אישיות הילד עצמו. מותר לילד לטעות ולעיתים קרובות עדיף שילמד משגיאותיו, בתחום הסביר, כמובן.

* פרופ' גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה בתל אביב ויועץ אקדמי בביה"ס למדעי ההתנהגות של המכללה האקדמית נתניה.

>> האם מדיטציה עוזרת להפרעת קשב?