הבוקר של העשרה בינואר היה מבלבל מאד בשביל הרבה אנשים. לקח זמן עד שהגיעו ידיעות רשמיות שאימתו שאכן, דיוויד בואי הלך לעולמו, אך בזמן שעבר עד לאישור הסופי, הפיד שלי התמלא בציוצים ופוסטים של אנשים שסירבו להאמין שבואי מת והיו משוכנעים שזו מתיחה. ברגע שהתברר שזו לא מתיחת רשת, רבים החלו לזעוק את כאבם בשלל פוסטים, ציוצים וכתבות. אני מאמין שאם באותו בוקר היה מגיע לכדור הארץ איש שנפל מכוכב אחר ורואה את ההתרחשות הזו, סביר להניח שהיה שואל את עצמו מה לעזאזל קורה כאן, ואיך ייתכן שכל כך הרבה אנשים מתאבלים בצורה כל כך כנה וכואבת על אדם שמעולם לא פגשו ולא הכירו באמת, אדם שלא היה מזהה אותם ברחוב.

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

בואי, כמובן, הוא רק דוגמה אחת מני רבות לתופעה הזו, שניתן לצפות בה בכל פעם שאדם מפורסם ומוערך נפטר. באופן אישי אני זוכר את הלילה שבו החלו דיווחים שאריק איינשטיין הובהל לבית החולים וכשנפטר, ואת תחושת האובדן העמוקה שהופיעה בחלל הבטן והיתה מאוד אמיתית, אפילו שלא פגשתי את איינשטיין מימי ולא היה לי קשר איתו. אז מה קורה כאן בעצם?

קשה להבין איך אפשר להתאבל על אדם שלא הכרנו, אולם ההסבר נעוץ בהנחה הזו בדיוק - שלא היה לנו קשר עם בואי או עם איינשטיין או עם כל אדם מפורסם אחר שהערצנו ונפטר. כי למען האמת, היה לנו קשר עמוק עם אותם אנשים – כל אדם עם הדמויות הנערצות והאהובות בחייו – ולכן זה יכול לכאוב כל כך.

גיל ההתבגרות הוא התקופה שבה אנחנו לרוב מתחילים להעריץ דמויות אחרות, בדרך כלל מעולם התרבות הפופולרית (כולל עולם הספורט), אך לעתים גם מעולמות אחרים. אמנם, ילדים צעירים יותר מפגינים לעתים הערצה לדמויות, אך זהו בדרך כלל סוג אחר של הערצה המופנית כלפי דמויות בדיוניות (צבי הנינג'ה בתקופתי, למשל) והיא מבוססת על הזדהות עם הדמות ומשחק בדמיון כאילו הילד הוא הוא הדמות. נערים ונערות בגיל ההתבגרות נוטים יותר להעריץ דמויות אמיתיות – כאמור, מוזיקאים, שחקנים ועוד. גם כאן ההערצה מבוססת על הזדהות – אנחנו מאוד רוצים להיות דומים לאותה דמות, אולם מקור ההזדהות שונה ועל מנת להבין אותו צריך להבין מה קורה לנו במהלך ההתבגרות.

מתבגרת עצובה נערה בוכה (צילום: Thinkstock)
אנחנו מזדהים עם הדמות, והיא חלק מהחיים שלנו גם אם איננו מכירים | צילום: Thinkstock

עוד ב-mako בריאות:
>> מתאפקים לפיפי: האם השלפוחית שלכם בסכנת התפוצצות?
>> פירות יבשים זה בריא? לא תמיד. המדריך השלם
>> שוקולד עושה לכם חצ'קונים? יש עוד כמה דברים שאתם צריכים להכיר

נפרדים מההורים ומזדהים עם דמויות מחוץ למשפחה

תינוק נולד להוריו ותלוי בהם מאוד. בראשית חייו הוא לא מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אולם עם התפתחותו המנטלית והפיזית הוא לומד לזהות את קווי הגבול בינו לבין האנשים האחרים ומפתח מערכת יחסים מורכבת עם הסביבה. הפסיכולוגית מרגרט מאהלר תיארה את התהליך המכונה ספרציה-אינדיבידואציה שמתרחש עד גיל 3, בו הילד נפרד – מנטלית ורגשית – מהוריו ויוצר זהות מגובשת משלו ביחס אליהם. הפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס תיאר כיצד בגיל ההתבגרות עובר הילד תהליך אינדיבידואציה שני שבמהלכו הוא נפרד מהתלות וההזדהות עם הוריו, ומתחיל לגבש את האישיות העצמית שלו מחדש.

בתקופה זו הילד-שהופך-לנער מברר מיהו, מחפש את הזהות שלו, ואך טבעי שבמצב זה הוא יתחיל להתקשר ולהזדהות עם דמויות אחרות מחוץ למשפחתו (זה הגיל שבו קבוצת החברים הופכת להיות משמעותית במיוחד) – וגם להעריץ דמויות רחוקות. הדמויות שאנחנו מעריצים הן בדרך כלל מי שנגעו בנו באותה תקופה מבלבלת וסוערת, כיוון שהן ייצגו עבורנו משהו עמוק שהתחולל בנו.

לא פלא שנערים ונערות מעריצים אמנים ויוצרים שמצליחים לתפוס במילים או במוזיקה שלהם משהו מהחוויה הרגשית של אותן נפשות צעירות ומבולבלות. האמנים האלו הופכים להיות מאוד חשובים עבורנו באותו גיל, כי באותה תקופה הם פורטים על המיתרים הכי עדינים שלנו ועוזרים לנו להרגיש מובנים, שאנחנו לא לבד, שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שיש שם בחוץ מישהו שיכול להבין אותנו, ויש לזה ערך עצום באותה תקופה לא פשוטה של בניית העצמי מחדש.

לא פלא, אם כך, שלכתו של דיוויד בואי מן העולם הכתה אנשים רבים כל כך בתדהמה ובאבל. כי עבור כל אחד ואחד מהם, דיוויד בואי לא היה רק מוזיקאי בריטי מוערך, אלא דמות עמה יש להם קשר אישי, גם אם חד-צדדי. עבורם הוא חלק מהמשפחה הפנימית ולאבד אותו זה לאבד חלק מעצמך, חלק שהיתה לו משמעות אישית שמילאה אותם בתחושת הכרה והכלה, בתקופה שבה היה זה מצרך נדיר. 

* הכותב הוא ערן כ"ץ, פסיכולוג קליני

>> "זה הדבר היחיד בחיי שאני מצטערת עליו": חיסון הפפילומה, הנשים הנפגעות מדברות