דו"ח מצב בריאות הנפש של ארגון הבריאות העולמי שפורסם בחודש שעבר נפתח בנתון ששיטריד את כולנו: 1 מכל 8 בני אדם מאובחנים במחלה נפשית, ו-71% מהם אינם מטופלים. הממצאים המטרידים מגיעים 9 שנים לאחר ש-194 ממדינות העולם, וישראל ביניהן, חתמו על התכנית העולמית לבריאות הנפש 2013-2030. אנו נמצאים מעט אחרי חצי הדרך, והמציאות העצובה היא שהשינוי אינו מתממש בקצב אליו קיווינו.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
לפי הדו"ח, ממוצע ההשקעה העולמי בבריאות הנפש מתוך תקציבי הבריאות עומד על כ-2%. מדינת ישראל משקיעה כמעט 5% אחוז בבריאות הנפשית - מספר שהוא אמנם גבוה מהממוצע העולמי, אך עגום מאד עבור אזרחי המדינה, שכן הממוצע במדינות ה-OECD עומד על כ-10%. ההשקעה בבריאות הנפש בישראל, העומדת על חצי מהמקובל בעולם המערבי, פוגעת בכולנו וראוי שתשתנה.
מעבר להתמקדות במידת ההשקעה ומדידתה הכמותית, מהדו"ח עולה מסקנה מהותית, התואמת את המצב בפועל – הצורך האקוטי בטרנספורמציה של תפיסת הטיפול. המערכת הציבורית הישראלית מכירה היום בכ-150 אלף מתמודדי נפש, ולצד זאת מעריכה שקיימים כ-300 אלף ישראלים המתמודדים עם מצוקה נפשית. הפער, שעודנו נמוך מהממוצע העולמי, נותר עצום ונובע מסיבות רבות, ובראשן קושי בהנגשת שירותי בריאות הנפש המוצעים כיום, והעובדה שהטיפול המוצע מיושן בתפיסתו לרוב.
אנו מבינים שככל שאדם יבין מוקדם יותר את מצבו ויגיע מהר יותר לבקש עזרה, כך תמנע החמרה ויוענקו לו כלים להתמודדות. אך עדיין, גם בעת הזו, קיים חסם ראשוני בהכרה של האדם במצבו האישי ובצורך בטיפול שנובע ממנו, בין היתר מפאת חסמי בושה וחשש עז מתיוג. כניסתה לחיינו של מגפת הקורונה היוותה זרז 'חיובי' למודעות ולשיח על הזכות לבריאות נפשית. הפנדמיה הראתה שמצבים לא פשוטים המהווים טריגרים למצוקה נפשית יכולים להתרחש בכל בית ולכל אדם. פתאום מבינים את ההשלכות של מתח מצטבר המתבטא בין היתר בדיכאון ובחרדה. זה מתקרב לכולנו, אם לא אנחנו אז מישהו בסביבתנו, כולנו מרגישים את זה.
ה"דור החדש" של מתמודדי הנפש
לפי דו"ח ארגון הבריאות העולמי, אחוז המתמודדים עם דיכאון וחרדה עלה בכ-25% מאז פרוץ הפנדמיה בשנת 2019. מאז אנו חווים עלייה לא רק במספר המאובחנים עם התמודדויות שכאלה, אלא גם בלגיטימציה ונורמליזציה של מצבים נפשיים מורכבים. לפתע מצבי חיים כמו אובדן כושר השתכרות או ריחוק חברתי נוגעים בהרבה מאוד אנשים, ומתמודדי נפש הם אינם רק האנשים שעוברים התפרצות פסיכוטית, אלא כל מי שקרוב אלינו - גם השכן או קרובת המשפחה.
ה"דור החדש" של המתמודדים ואלו שמצבי החיים דחקו אותם למצוקה קשה לא יפנו לאשפוז בבתי החולים. האנשים מחפשים היום מסגרות שיתמכו בהם בשגרת חייהם ויאפשרו להם לחיות כפי שחיו עד כה, לצד בסיס תמיכה טיפולי-שיקומי. גם במדד זה אנו רואים את מדינות ה-OECD נעות בעקביות קדימה, מפנות עורף למודל הרפואי המיושן של טיפול באשפוז ועוברות לחלופות בקהילה ולמהלכי מניעה. ההוצאות על חלקם של שירותי טיפול בקהילה עומדות על כ-78% בממוצע ה-OECD, כשישראל לעומתן, מתקצבת מסגרות בקהילה ב-50% מההוצאה הכוללת לטיפול בבריאות הנפש. ההבדל העצום הזה, משאיר ישראלים רבים ללא מסגרת טיפולית מסייעת, מחכים לתורם ברשימות המתנה מתארכות לחלופות אשפוז ולשירותי שיקום בקהילה, במקום לזכות בטיפול המיידי לו הם זקוקים.
דו"ח הבריאות העולמי מצייר תמונה מורכבת, לפיה מדינות העולם וישראל ביניהן אינן עומדות ביעדים אשר הציבו לעצמן. ועם זאת, הגדלת העוגה התקציבית המוגדרת לבריאות הנפש, לצד טיוב השקעת המשאבים לחלופות אשפוז קהילתיות שצוברות תאוצה, ישפר דרמטית את מצבנו ביחס ליעדים שהצבנו בעבר.
ד"ר הלה הדס היא מנכ"לית 'אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש' ויו"ר משותף בשולחן העגול הבין מגזרי של משרד ראש הממשלה