חוכמת השש-בש: מה שהקוביות מלמדות על פחד, אהבה וקבלת החלטות

דוד מתיישב מולי בדוכן שפתחתי בפסטיבל wellfest. "בוא, אני אקרע אותך", הוא אומר לי. "אתה יודע, זאת לא תחרות", אני אומר לו, "זה אימון. אימון בקבלת החלטות ובהרחבת חופש בחירה".

"כן כן, הבנתי, יאללה, תתחיל לשחק".

דוד בערך בן 70, חובש כיפה, עוד מעט הוא יספר לי שהוא קבלן תשתיות גדול ושהוא גר בנתניה. לא מסוג האנשים שהייתי מצפה לפגוש בדוכן טיפולי. אבל זה הכוח של השש-בש, הוא מושך אליו את כל מי שאוהב את המשחק.

המשחק מתחיל ודוד מגיע למצב מצוין: הבית שלו סגור כמעט לגמרי עם בתים שבנה, ואני תקוע שם עם חייל בודד חשוף לאכילה. אני, לעומתו, לא הצלחתי לעשות כמעט כלום במשחק. הוא באמת הולך לקרוע אותי.

ואז מגיע הרגע. הוא זורק 6-3, ויכול לאכול את החייל הבודד שלי שנשאר מאחור. לאכול, אבל לא לעשות עליו בית - לאכול ולהשאיר פתוח. זה מהלך התקפי עם הזדמנות גדולה למארס, וסיכון קטן. באמת קטן, כי גם אם אני אוכל אותו בחזרה - הוא עדיין יהיה במצב מצוין. אבל דוד לא עושה את המהלך ההתקפי המתבקש. במקום זה הוא עושה מהלך זהיר, שמרני, הססני.

"למה אתה לא אוכל אותי?" אני שואל אותו. דוד מתחיל להסביר, אבל גם הוא יודע שההסברים שלו נשמעים יותר כמו תירוצים. אני לא מוותר לו: "אמרת שאתה הולך לקרוע אותי. הנה ההזדמנות שלך לעשות לי מארס, ואתה לא עושה את זה. למה? ממה אתה מפחד, דוד?"

ברגע הזה העיניים של דוד מתמלאות לחלוחית. "עלית על הנקודה", הוא אומר לי בהתרגשות. "אני מפחד. ממה אני מפחד?! זה באמת לא הגיוני".

"בוא ניקח את זה לחיים שלך", אני מציע. "הסיטואציה הזאת דומה למשהו בחיים שלך? זה מזכיר לך משהו?"

"בטח", הוא אומר לי, ומספר לי על קבלן משנה שכבר תקופה ארוכה מבריז לו, תוקע לו פרויקטים ופוגע במוניטין שלו, "והבן שלי אומר לי, 'אבא – תיכנס בו! ממה אתה מפחד?' ואני מפחד, ולא עושה כלום". והלחלוחית הופכת לדמעות שזולגות מעצמן, ודוד מחייך ואומר "תראה איך אני מתרגש מהמשחק הזה. כמו ילד".

לא סתם משחק

שש-בש הוא מטאפורה מצוינת לחיים. המשחק משלב בין "מזל" ו"שכל", בין דברים שהם לא בשליטתנו (הקוביות) - לבין דברים שהם בשליטתנו (הבחירות שלנו, המהלכים שלנו על הלוח), ממש כמו בחיים. לכן האופן שבו אדם משחק שש-בש משקף במידה רבה את האופן שבו הוא מתנהל בחיים. הדמיון הזה מאפשר לזהות על הלוח דפוסי חשיבה, נטיות אופי והרגלים שמשפיעים על קבלת ההחלטות שלנו ועל חופש הבחירה שלנו.

רינת מתלבטת כרונית

רינת מתקשה להחליט. מתלבטת כרונית. גם החלטות גדולות – כמו מקום עבודה חדש, גם החלטות קטנות – כמו צבע הסווטשירט שהיא רוצה לקנות: אפור, או אפור כהה?

התלבטות כרונית היא חוויה מתישה. כדי להקל אותה אנחנו לומדים להבחין בין החלטות משמעותיות להחלטות שוליות. על המשמעותיות נלמד איך להתלבט, אבל על השוליות נלמד לא להתלבט בכלל. כמו ב-5-1 שהיא זרקה עכשיו: ה-5 הוא החלטה משמעותית, שכדאי להשקיע בה התלבטות, אבל ה-1? זה לא ממש משנה אם היא תלך 1 כאן או כאן או כאן. כשאנחנו מבחינים בהחלטה שולית, אנחנו מתאמנים להחליט אותה מהר, אפילו בשרירותיות, העיקר לא לבזבז עליה אנרגיה. יאללה, סווטשירט אפור כהה, שיהיה.

ליאור מתקשה לשמוח

ליאור, שרק השתחרר מהסיירת, מגלה תוך כדי המשחק איתי שהוא מתקשה לשמוח. הוא מחכה בסבלנות עד שאני אפתח והוא יוכל לאכול אותי, וכשזה סוף-סוף קורה, והוא מקבל בדיוק את המספר שהוא צריך כדי לאכול אותי, הוא לא שמח!

"למה אתה לא שמח?" אני שואל אותו, "קרה בדיוק מה שקיווית שיקרה, ואתה לא שמח. גם בחיים אתה ככה?"

"אתה יודע", הוא משתף אותי בכנות, "גם כשנסעתי לתאילנד לחודש וחצי עם החבר'ה, אחרי שיצאנו מעזה, לא הצלחתי לשמוח. אני על החוף הכי יפה בעולם, עם החברים הכי טובים שלי ושייק אננס-מנגו ביד, ואני לא מצליח לשמוח. אני חושב על כל מה שמחכה לי בארץ – עבודה, לימודים, מילואים... – ואני לא מצליח לשמוח שאני כאן, שאני לא בעזה, שאני חי".

אני מכיר היטב את הנטייה הזאת, להיות עסוק בדאגה על העתיד במקום לשמוח ממה שיש. בחיים יש סיבות טובות להיות מודאג, אבל כשזה קורה לנו בשש-בש זה שיקוף חזק, שיקוף של נטייה שאיננה תלויה בנסיבות החיים - מוצדקות יותר או פחות. עובדה: היא נוכחת אפילו בשש-בש, ואם היא קיימת בשש-בש – אי אפשר לברוח ממנה, אפילו לא לתאילנד.

החדשות הטובות הן שאם היא קיימת בשש-בש אפשר להתחיל לשנות אותה בשש-בש. "אתה תתאמן על זה כל החיים", אני אומר לליאור, "אבל אתה מתחיל ממש עכשיו. עכשיו - תשמח שהצלחת לאכול אותי".

וליאור מצליח איכשהו להגיד "יש!" ביישני, ושנינו צוחקים.

תאיר ויובל והדינמיקה הזוגית

תאיר ויובל משחקים, ואני מסתכל מהצד. תאיר מוותרת ליובל על השחורים, למרות שלו בכלל לא אכפת אם להיות בשחור או בלבן. תאיר אומרת לו שהוא יבחר באיזה צד הבית, למרות שהוא אמר לה שתבחר בעצמה. תאיר אומרת שהיא רוצה לנצח, אבל לוקחת סיכון מיותר לגמרי, כזה שנותן ליובל צ'אנס לחזור למשחק, ובעצם – בלי להודות בזה כמובן - מוותרת ליובל גם במשחק. ואפילו כשהיא מנצחת, נדמה לי שבפנים-בפנים היא היתה מעדיפה שיובל ינצח.

בסוף המשחק אני משקף להם מה ראיתי, וזאת הזדמנות נהדרת ליובל להגיד לתאיר שהיא מוותרת על עצמה יותר מדי, שיש לה נטייה לשים את עצמה אחרונה, שזה צורם לו לראות את זה, זה צרם לו אפילו כשהיא ויתרה לו על הכיסא מול הנוף כשהם רק התיישבו לשחק. והוא יודע שהיא עושה את זה מאהבה. אבל בכל זאת.

כל אחד מקבל את השיעור שלו

כל מפגש אימון אני מגלה עוד ועוד דברים ששש-בש יכול ללמד אותנו. זה עולם אינסופי של תובנות. כל אחד שבא להתאמן איתי מגלה לי – דרך המשחק – עוד שיעור שאפשר ללמוד מהשש-בש. וכל אחד מקבל ממנו את השיעור שהוא צריך לקבל, שיעור לחיים.

 *רומם סרנגה הוא מאמן אישי בשיטת "חוכמת השש-בש"