מבקשת סליחה מראש מעמיתים וחברים, אבל אני חייבת לצעוק את האמת שיושבת לי בבטן עמוק... גם אם היא לא בדיוק פוליטיקלי-קורקט... והיא לא.

קמפיינים שיווקיים וסיסמאות חסרות כל כיסוי עושים שימוש בוטה בכמיהה הבסיסית שמשותפת לכולנו – הצלחה ואושר! אנחנו מותקפים בגלוי או בסמוי, ישירות אל הבטן הרכה, במסרים שמבטיחים לנו שאם נעשה מה שהם אומרים אז לבטח נעוף לגבהים שאיננו יכולים אפילו לחלום עליהם, נקטוף את הירח והכוכבים ונגלה שעד היום חיינו חיים מוגבלים. וככל שהם יותר 'מבטיחים' כך אנחנו יותר מתוסכלים, כי אם לא הצלחנו עד עכשיו זה כנראה משום שאנחנו לא מבינים כלום או חמור מכך לא לוקחים אחריות ולא מתאמצים מספיק, או שניהם גם יחד.

לפסוקי ההצלחה והאושר יש תבנית אחידה עד כדי חשד לקונספירציה. הם תמיד כתובים במילים מזוקקות ומעוצבים בשלל פונטים וצבעים על גבי תמונות של אנשים שמניפים ידיים בפרצוף של מי שנגעו באלוהים. וככל שהם יפים יותר ומרשימים יותר, כך הם מייאשים יותר ומרחיקים אתכם מהחיים הטובים שיש לכם, וממה שבאמת חשוב.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם? 

אתם מתבקשים "לצאת מאזור הנוחות"

מרגישים את הסתירה הפנימית? הרי לכם המלצה חסרת אחריות שגובלת בהזיה. למה דוחפים אתכם כל הזמן קדימה כשלעיתים קרובות דווקא הסתכלות נינוחה על מה שיש לכם, על כל מה שהשגתם בעמל רב, מביאה עמה שלמות ושמחה והודיה על כל הטוב שכבר נמצא כאן, מזמן?

בבקשה – אל תצאו מאזור הנוחות! צאו מהמקומות שאינם נוחים לכם, שפוגעים בכם, שמורידים אתכם. וגם זאת משימה לא פשוטה בכלל ובטח שלא קורית ביום אחד רק משום שקיבלתם הוראה לזוז. זה יכול לקחת חודשים ושנים. אל תיפול רוחכם, קחו את הזמן לשנות את חייכם במידה, בזהירות ותוך בחינה מה נכון לכם ומה לא. היו נינוחים עם חייכם.

וייבים חיוביים (צילום: mark-adriane, unsplash)
לא בכוח | צילום: mark-adriane, unsplash

אתם נקראים לתהליכי "העצמה"

כולם מנסים להעצים אתכם. כל הזמן. כאילו אתם חדלי אישים, נטולי יכולות, אנשים חלשים... אתם לא! כל אחד מכם הוא עולם ומלואו, אתם גרסה חד-פעמית על פני הכדור, לא הייתה כמוכם ולעולם לא תהיה. ומה עם כל מה שהשגתם עד היום, לבד? ומה עם כל ההתמודדויות שניהלתם, שיברוני הלב שחוויתם והתקומות שעשיתם?

ומי הם אותם מעצימים? האם הם כל כך עוצמתיים בעצמם? איך נראים החיים האמיתיים שלהם? ומהיכן הם קיבלו כוחות-על? ולמה עוצמה לא יכולה להיות דווקא בשקט, בקטן, בהתכנסות, בחוויה של הכרת תודה על מי שאתם ומה שאתם?

אל תאמינו למראה עיניים, המעצימים הגדולים פשוט זקוקים לבמה. דווקא אלה ששקטים, צנועים, מעניקים יד ומדריכים בשאלות ולא אומרים מה לעשות, הם שיכולים לעזור לכם להתחזק ולהוציא את המיטב – מעצמכם. כי רק אתם יודעים באמת מה נכון לכם. אתם אנשים מיוחדים, זוכרים?

אתם מתבקשים "לשחרר"

לשחרר את מה? את מי שאתם, את מי שהייתם? את כל מה שאתם יודעים? את העבודה שלכם? את הזוגיות שלכם? את המחשבות? ובכלל איך משחררים לכל הרוחות? איך נפטרים מדפוסים מציקים? מחפירות בלתי פוסקות? איך משתחררים ממחויבויות שעליהן אתם חתומים? איך נמנעים ממחירים כבדים? והאם בכלל כדאי לשחרר שהרי כל פרט בחיים שלכם עשה אתכם למי שהנכם?

אולי כדאי להחליף את המילה "שחרור", שאינה ניתנת לביצוע (ולו בשל העובדה שכל חוויית חיים חקוקה בזיכרון שלכם לנצח, כי כך עובד המוח), במילה אחרת, יותר אפשרית ומרגיעה ופחות מאיימת. כמו למשל - "להניח". להניח בצד, להזיז את מה שמפריע לכם או לעקוף אותו, ולזכור שתמיד יש תועלת גם במה שלכאורה כרגע אין. שמרו על כל מה שיש לכם. זה אתם, לטוב ולפחות!

אתם מתבקשים "לזרום"

הוראה מעצבנת לכל הדעות. מה זה לזרום? תמיד מציעים לכם לזרום כשאתם תקועים על משהו. האם ייתכן שלתקיעות יש ערך כשלעצמה? מי אמר שזרימה טובה מתנועה איטית מתונה או מהליכה נגד הזרם שגם לה יש יתרונות ייחודיים משלה? הרי עם יד על הלב - גם הצב וגם הארנב מגיעים לסוף הסיפור בסוף.

בקבלה יש מושג שאני מאוד אוהבת - "כניעה" במובנה הטוב והמשלים ולא במובן של חוסר השליטה. לפעמים מבינים שאין מה להילחם, שנכון יותר להמתין. כי אתם יודעים מניסיונכם שבפרספקטיבה של זמן ומרחק תמיד הדברים נראים אחרת ולרוב גם מסתדרים. אז אולי, לפעמים, חשוב פשוט לתת לדברים להיות, לא להילחם ולהמתין בסקרנות לבאות. יש מצבים שבהם דווקא המתנה שפויה ופקוחת-עיניים מניבה תשובות טובות, ועמידה איתנה במים זורמים עושה נפלאות לשרירי הרגליים.

אוכלת מרק (צילום: Aquarius Studio, shutterstock)
פשוט לחיות בהודיה | צילום: Aquarius Studio, shutterstock

אתם נקראים לחיות ב"כאן ועכשיו"

היכן נמצא ה'כאן' ואיך מאתרים את ה'עכשיו'? כשהשנייה שחלפה היא 'עבר' וזו שבפתח היא ה'עתיד'? ואיך זה מסתדר עם המלצות המנטורים הדוחקים בכם לכוון אל הירח ואל הכוכבים כדי להגיע למשהו בחיים, ולתלות על המקרר תמונות של מי שאתם רוצים להיות כדי לזמן לעצמכם חיים אחרים? אז מה יותר נכון - כאן ועכשיו? או שם? תחליטו! שהרי בכל מקרה הזמן חמקמק כזבוב הודי עצבני שמנסים ללכוד בכף היד.

בכל רגע נתון אתם או חופרים בעבר או דואגים לעתיד - וההווה חמקמק ושברירי בתוך מערבולת המחשבות. על כן השהיית 'הרגע הזה' מחייבת תרגול מתמשך שבסופו אולי מצליחים לעצור כמה פעמים ביום את המרוץ לדקה אחת או שתיים, לא יותר. כשאתם מתרגלים נשימה מודעת וסופרים (1,2,3...), הראש שלכם שיכול להיות בכל רגע נתון רק במקום אחד, חווה רגעים של נוכחות מלאה. סיימתם לנשום? לכו לדרככם, ההווה נגמר, זמנית, והעתיד הקרוב כבר מחכה לכם. אל תצפו ליותר. ההווה הוא בסך הכול הניוטרל שבין ההילוכים.

אתם מתבקשים "לחיות באיזון"

איזון בין מה למה? בין טירוף לבין שלווה? בין מחשבות למציאות? בין פרשנויות לבין עובדות? בין מנוחה לעבודה? בין תלות לעצמאות? בין האחר לבין האני? בין הרוח לבין החומר? בין... אין לכם סיכוי. כדי לאזן את כל אלה דרוש לוליין מיומן. נסו לעמוד על כדור עגול ולהתאזן, כשתצליחו להתייצב ולא לזוז, תודיעו לי.

נסו להמיר את השאיפה ל"איזון" במציאת המקום שעושה לכם טוב. חפשו אותו בכל הזדמנות. השתדלו להקטין את נוכחותכם במקומות שפחות מיטיבים אתכם ולהגדיל היכן שיותר. כל רגע שבו הגוף שלכם אינו מוגבל או כואב, יש לכם אוכל במקרר ומים זורמים, קורת גג מעל הראש ואנשים אוהבים ואהובים... הוא רגע טוב מאוד, נכון? איזון הוא פיקציה והשאיפה הנכזבת אליו מסתירה את רגעי שביעות הרצון הקטנים המתוקים שלכם ומרחיקה אתכם מהשלווה המיוחלת שנמצאת בתנועה תמידית שלומדת את עצמה.

אתם נקראים "להתחבר לעצמכם"

לאן להתחבר? היכן השקע והתקע? בפנים או בחוץ? איך נראה ומרגיש הגנרטור שאמור להטעין אתכם? ובכלל חיבור הוא מצב שתוקע במקום, ואתם לפני רגע קיבלתם הוראה לזרום. אפשר להשתגע, מה נכון?

להתחבר זה לא קל. נדרשים שקט וריכוז פנימי שנדירים כל כך ברעש האינטנסיבי של העולם המערבי. במקום לחפש חיבורים, מה דעתכם לשקול עשייה של ממש? נראה אתכם במעשים ולא במילים - צאו ללמוד ולשחק, הכירו עוד ועוד מיומנויות חיים, התנסו ביכולות המיוחדות שלכם, הרחיבו אופקים, סקרנו את המוח, הלהיבו את הרוח, שתפו חברים בתובנות שאתם מגלים, הקשיבו להם בחזרה ותגלו עולמות חדשים. ככל שתחשפו ליותר כך תשתכללו יותר ואולי אז, מי יודע? תפגשו את סוד הקיום הפרטי שלכם.

אמא מחבקת את בתה אחרי בית ספר (אילוסטרציה: Mariia Boiko, shutterstock)
כל רגע שבו אתם אהובים ואוהבים הוא רגע טוב | אילוסטרציה: Mariia Boiko, shutterstock

אתם נקראים "לפרוץ גבולות/לשבור תקרות זכוכית"

למה לשבור? למה באלימות? גבולות ותקרות הם חלק מתפריט חייכם ואינם דבר רע בהכרח. יש להם תפקיד חשוב בשמירה, בביטחון, בהתוויה של דרך, בהסתכלות רחבה של "עד לאן?" ו"בשביל מה?" גבולות מזכירים לכם להעשיר ולהעמיק את הקיים שבכם לפני שאתם יוצאים לרעות בשדות חדשים – שלעתים קרובות ומרחוק רק נראים מפתים.

תסתכלו מתחת לאף, אתם עשויים לגלות שרוב הטוב שבחייכם כבר נמצא אצלכם, דווקא בתוך הגבולות, ואז במקום לפרוץ אותם (ואחרי המבול...) פיתחו אשנב זהיר והציצו. שימרו על עצמכם, צאו לנסות ולחוות וחיזרו. לאט-לאט תגלו מה נכון וטוב לכם. הגבולות יתרחבו מעצמם לממדים חדשים, ואתם תהיו שמורים ומוגנים.

אתם מגויסים "להרים אנרגיות"

שיגעון הרמת האנרגיה שוטף את העולם כאופיום סינתטי להמונים דרך סמינרים מהפנטים וסדנאות המוניות עם מוזיקה מטורפת שמקפיצה אתכם לרקוד, לשאוג, לצרוח סיסמאות, לבכות, להתחבק, להשתנק ולשנות חיים ברגע. זה הזמן לקבל החלטות חשובות? ועוד בלחץ של קהל משולהב כמוכם? עוד לפני שהזיעה מתנדפת הכול נראה אפשרי אבל כמה זמן משתמרת האנרגיה הזאת אחרי שהאורות כבים והרמקולים דוממים? ואיך אתם מרגישים למחרת בבוקר כשאתם מתעוררים לאותם פקקים, לאותה עבודה, לאותה אישה/בעל ולאותם ילדים? פוטנציאל ההתרסקות אחרי הרמת אנרגיה כזו הוא קטלני במיוחד, אבל את המתרסקים אתם לא רואים, כי התרסקויות לא מעלים לסטורי ולא מרטשים לאינסטוש. הן לא תורמות למפלס הלייקים.

ייתכן שכדאי לכם לטפל במחלה ולא בסימפטום, כלומר להתעסק ב"זוללי האנרגיה" שבחייכם ולהרים אותה באמצעים קונבנציונליים כמו ללמוד מחדש ליהנות ממה שיש, לתרגל מיומנויות של 'תודעת אושר', הוקרה עצמית והכרת תודה. וגם לצעוד יותר, לנשום מלוא הריאות, לפנות לעצמכם זמן, להתפעל מהטבע. לאכול ארטיק שוקו-שוקו ולרקוד בבית מול המראה... קוראים לזה לחיות בשפיות ובשמחה.

אתם מתבקשים "להבין את השיעור"

למה נראה כי לא יכול להיות שמשהו קורה סתם ככה, רק כי הוא צריך לקרות? לא תמיד יש שיעור, ובטח שלא בכל דבר.

לפעמים – כמו בשיעור חופשי – קורים דברים גם ללא סיבה מיוחדת. כך למשל כשהזרת השמאלית של הרגל שלכם פוגשת בכאב את רגל השולחן בפינת האוכל, זה יכול להיות Wake Up Call שראוי להתייחס אליו, אך באותה המידה ייתכן כי סתם חלמתם בהקיץ בדרככם ליישר את עוגת השוקולד שמחכה במקרר. אם לא הצלחתם למצוא שיעור, אפשר להניח שאין כזה. בכלל אפשר להניח.

אתם נדחפים "למגנט" ו"לשנות את התדר"

כאן כבר ממש אפשר ללכת לאיבוד. אתם מתבקשים להתמחות בפיזיקה קוונטית ובגלי רדיו כדי שתוכלו להשיג כל דבר שתרצו. מגנטים נסתרים יביאו לפתחכם כל חלום שעולה בכם אם רק תתרכזו מספיק ותתלו תמונה על המקרר, ומעברים בין תדרים ישנו את מצב הרוח ואת מצב הצבירה ואת מצב העולם והמציאות שתוקפים אתכם, אם רק תחליטו לג'נגל את עצמכם מתדר לתדר. גם פיזיקאים מדופלמים יודעים שכדי למגנט צריך לעשות פעולה, ולכוון את המינוס והפלוס וחייבים את החומר הנכון שיאפשר את ההידבקות המיוחלת, וכך גם בשינוי תדרים.

אלה נפלאים כדי לעודד את רוחכם ועל מנת שתדעו שאתם יכולים. אך אל תצפו לשינויים המונעים רק בכוח המחשבה והרצון. כל מטרה וחלום חייבים להיות מלווים בעשייה עיקשת ובהתמדה, בעליות ובירידות, בניסוי וטעייה. המאושרים והמצליחים באמת לעולם לא מסתפקים בדיבורים ובהתכוונות אלא פועלים נמרצות להשגתם.

עוד ב-mako בריאות:
>> מבחן הסוכר: אלו הפירות הכי משמינים
>> מדהים: זה מה שגווינת' פאלטרו אוכלת ביום
>> האם הבליטות הקטנות על הפנים מסוכנות לנו?

ביטויים אלה ודומיהם, מעידים שעידן המודעות המופלא שלנו שכח לעצור בזמן!

מילים גבוהות, וסיסמאות מתקתקות לא רק שאינן מקרבות אתכם לעצמכם, אלא מרחיקות אתכם מהיכולת להגיע להצלחה, לחוש אושר, לחיות בהודיה, להיות בנתינה ולעשות את המיטב בכל רגע נתון... בצניעות!

בכל תהליך של שינוי, המטוטלת נעה אל עבר הקצה השני רק כדי לחזור ולהתייצב בשפיות במרכז הסקלה. עולם הניו-אייג' הרחיק לכת וחצה מזמן את קו האמצע. הגיע הזמן לתיקון מגמה בכוונון עדין. מ'אני' – ל'אנחנו', מרוחניקי תלוש שממלמל סיסמאות – לארצי שעושה יותר ומדבר פחות. מניסיון לסחוף ולתקן אחרים – לשיפור עצמי ושכלול מיומנויות חיים. מאגואיזם שלא יודע גבול – למינימליזם מספק. ממגיע לי! הכול וכמה שיותר – למגיע לי! לא במקום אף אחד, לא על חשבון האחר ובלי לפגוע באף אדם. ממה העולם יכול לתת לי – למה אני יכול לתת לעולם!_OBJ

>> טוני רובינס: לי יש משהו ללמד אותך

התנועה הנכונה בחיים מחייבת זהירות ותבונה. אל תלכו רחוק מעצמכם, אל תיסחפו בניסיון להגשים סיסמאות של אחרים, אל תוותרו על היפה והטוב שבכם בשם מיסיונריות ניו-אייג'ית ששולחת אתכם כל יום מחדש לפקפק בעצמכם, במה שהשגתם, בפשטות, במינימליזם האנושי המיטיב, בביחד, במשפחה, בנתינה, וממריצה אתכם להשיג "עוד-יותר-הכי" שלעולם אינם נגמרים. אתם לא שמים לב, זה מעייף אתכם, מסיט אתכם מהעיקר, ומרחיק אתכם משתי הכמיהות הגדולות שבעטיין יצאתם בכלל לדרך – להיות מאושרים ולחוות הצלחה!

אם גם אתם התעייפתם, אם גם לכם נמאס שאומרים לכם שאתם לא מספיק, שאתם יכולים יותר, שהשמים והכוכבים מחכים לכם, שאתם לא מחוברים-מאוזנים-מודעים-מועצמים, שאתם לא מבינים ולא מתאמצים מספיק ולא מממשים את הפוטנציאל... יש לי הרגשה שאתם בשלים לעידן החדש, הלוא הוא עידן הפוסט ניו אייג' שממתין לכם ולי ממש מעבר לפינה... קצת כמו פעם, אבל הרבה יותר משוכלל.

* אורלי אדלר – חוקרת, כותבת ומרצה, מייסדת ובעלים של מותג  My Blue Bird