אודי כגן צודק: ישראל עומדת לפני גל פוסט-טראומה חסר תקדים בהיקפו

בשבוע שעבר שבר את האינטרנט הסרטון החשוף של הקומיקאי אודי כגן, שדיבר על הלם הקרב שממנו הוא סובל מאז היה לוחם במבצע "חומת מגן" (2002). כגן תיאר את ההתקפים שהחלו אחרי שהשתחרר, את הבושה שחש לספר, את ניסיון הבריחה באמצעות התמכרות לסמים ואלכוהול, את המחשבות האובדניות, וגם את תהליך השיקום וההחלמה. "אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני מדבר על דבר כזה במופע סטנד-אפ", הוא פנה לקהל: "כי זה חשוב לי, כל כך חשוב לי. כי הדבר הזה חבר'ה, הוא לא רק שלי. לא יהיה בית בלי הדבר הזה. אנשים שהיו, אנשים שחילצו, אנשים ששמעו, אנשים שאיבדו אנשים".

זו לא הפעם הראשונה שכגן משתף בנושא, אבל כנראה לא במקרה הסרטון הזה התפוצץ ברשת בעוצמה ויראלית כזאת עם מיליוני צפיות ושיתופים דווקא עכשיו, קרוב לשנתיים של מלחמה וערב גיוס מילואים מאסיבי נוסף לצורך תוכנית ממשלת ישראל לכיבוש העיר עזה. מחקרים חדשים מצביעים על עלייה דרמטית במספר נפגעי פוסט-טראומה (PTSD), וישראל, מתריעים גורמי המקצוע, אינה ערוכה להתמודד עם ההיקף - שחיקת הכוחות הלוחמים, האזרחים החשופים והיעדר קונצנזוס ככל שהמלחמה נמשכת, כולם מחמירים את הסיכון לפגיעה נפשית ארוכת טווח.

לפני שלושה חודשים בלבד, במאי האחרון, הציג פרופ' יאיר בר חיים, מנהל המרכז הלאומי לטראומה וחוסן של אוניברסיטת ת"א, נתונים ממחקר מקיף שערך. בר חיים עקב אחר 600 לוחמים מיום גיוסם במרץ 2019 והראה זינוק מבהיל בשיעור הפוסט-טראומטיים מקרבם: מ-4.4% בסוף השירות הסדיר, לכ-8% לאחר כמה חודשים לתוך האזרחות ומפרוץ מלחמת השבעה באוקטובר, הנתון כבר זינק ל-12.2% (למעלה מ-70 לוחמים, כיום צעירים בני 24 פחות או יותר). לשם השוואה, ב"צוק איתן" (2014), מבצע בעזה שנמשך כ-50 ימים, שיעור התחלואה הגיע ל-7.8%.

"בינתיים התווספו עוד מקרים - הלחימה נמשכת, היא מייצרת עוד טראומה", הוא מספר כעת בשיחה עם שומרים ומוסיף אבחנה מדאיגה, כי בפועל המספרים גדולים אף יותר. "ההערכות שנתתי אז הן הערכות לפתולוגיה מלאה (כלומר חיילים שמאובחנים עם PTSD מלא). יש הרבה מאוד אנשים, לוחמים ואחרים, שנמצאים ברמה תת-קלינית, אבל יש להם המון סימפטומים וגם הם יצטרכו טיפול. אז בסוף זה כמויות גדולות מאוד של אנשים שהם מעבר לספיקה של המערכות הקיימות".

עד כמה? "אנחנו לפני הגל", הוא קובע. "יש המון אנשים עם פוסט-טראומה כרגע, אבל זה עוד לא השיא. אחרי ההכרזה על סיום המלחמה, אם תהיה הכרזה כזאת, בערך שנה-שנתיים אחריה נתחיל לראות את כל הגל הזה מגיע. בהתחלה נתתי הערכה של 30 אלף פוסט-טראומטיים. אחר כך שיניתי את ההערכה ל-50 אלף. עכשיו אני חושב שזה אולי אפילו יותר".

הדחק והדוחק: מרפאות חדשות ורשימות המתנה

בניסיון לשרטט תמונת מצב עדכנית, שוחחנו עם מומחים משלושת מרכזי המחקר והטיפול המרכזיים בישראל: המרכז הארצי לטראומה נפשית בשיבא, המרכז הרפואי לטיפול בטראומה נפשית באיכילוב והמרכז הלאומי לטראומה וחוסן של אוניברסיטת ת"א. בכל שלושת המרכזים הללו מטפלים באלפים רבים של נפגעי פוסט-טראומה, ומאז שבעה באוקטובר הם מתארים זרם פונים שלא פוסק לרגע.

"המרפאה בשיבא קיימת כמעט 30 שנה. כל שנה המספר היה סטטי ועמד על 1,500 מטופלים בשנה שהמרפאה מחזיקה. מאז פרוץ המלחמה המספר הוכפל והגיע ל-3,000 מטופלים בשנה", מספר ד"ר ולאד סבטליצקי, מנהל הרשת הארצית לטיפול בטראומה נפשית של שיבא. כדי להתמודד עם העומס פתח בית החולים עם ארגון נכי צה"ל וארגון ידידי צה"ל, שש מרפאות נוספות בפריסה ארצית שמתמקדות באנשי ונשות כוחות הביטחון ובני משפחותיהם. "את המרפאות החדשות הקמנו רק בחודש ינואר וכבר כמעט הגענו שם לאלף מטופלים", אומר סבטליצקי ומספר כי בשיבא זמני ההמתנה יכולים להגיע לחודש-חודשיים.

"אנחנו מבינים שמגיע גל", הוא מחזק את הערכתו של בר חיים מקודם לכן. "אני רואה את המטופלים שלי, אני רואה באיזה שלב הם מתחילים להתפרק: זה השלב שבו אתה עוזב את המסגרת - כשהמילואים הסתיימו ואתה חוזר הביתה. שם היית צריך להיות בדריכות, ופה זה לא פונקציונלי יותר. אין לך את היחידה ואת החבר'ה, התמיכה כבר לא כמו זו שהייתה ביחידה. ולצערי רואים גירושים, חבר'ה שמתדרדרים בעבודה, בלימודים, ובסוף כשיורד האסימון באים אלינו. וזה ימשיך לצערנו".

ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי והאחראי על אסיף - המרכז הרפואי לטיפול בטראומה נפשית בבית החולים איכילוב - מתאר גם הוא "גידול של מאות אחוזים ביחס לתקופה שלפני המלחמה. מרכז אסיף ראה קרוב לאלף מטופלים חדשים ב-2025. קלטנו עוד כוח אדם וכך הגדלנו את השירות, אבל כרגע אנחנו באיזשהו 'פלטו' ורשימת ההמתנה מתארכת. אנחנו משתדלים שרשימת המתנה לקליטה לא תעלה על חודש-חודשיים, משתדלים מאוד".

לא רק ההמתנה מתארכת, גם המלחמה, ולהגדרה הסטטיסטית "המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל", יש השלכה על מספר הנפגעים בגוף ובנפש ולא פחות מטריד - השפעה ישירה על סיכויי הצלחת הטיפול. "מה שמייחד את התקופה הזאת ואת הפונים לטיפול זה שהם לא היו לרגע מנותקים מגורם הדחק", מסביר ד"ר אופיר לוי, מנהל הקליניקה במרכז הלאומי לטראומה וחוסן. "אנחנו תחת מלחמה כבר שנתיים, רוב האוכלוסייה שפונה אלינו משרתת או שנמצאת תחת גורם הדחק, וכתוצאה מהדבר הזה, היכולת של הטיפול להשפיע במלוא עוצמתו פוחתת.

"אתן לך דוגמה - אם אתה פונה אליי אחרי ששוחררת מסבב והתחלנו איתך טיפול ופתאום באמצע הטיפול קוראים לך לסבב נוסף ואתה הולך, זה כמובן פוגע במהלך. גם אם סיימת את הטיפול ודקה אחרי זה קראו לך לסבב נוסף, יש לזה בדרך כלל השפעה שלילית, כי אחד הדברים הכי חשובים בטיפול בפוסט-טראומה זה קודם כל לנתק את האדם מגורם הדחק".

כמו הקולגות שלו, גם טנא מוטרד מגובה הגל הצפוי, ומצביע על היבט שעלול להשפיע על חומרת הפגיעה, והוא שחיקת הקונצנזוס הציבורי סביב המלחמה ומטרותיה. "יש מלחמות בקונצנזוס – המלחמה הייתה בהתחלה מאוד בקונצנזוס - וכשאתה חדור תחושת מטרה, משמעות וערך, הולך עם גב איתן של המשפחה ושל הקהילה לתוך מסע, אתה הרבה יותר מחוסן מפני הנזקים הנפשיים שעלולים להיגרם בתוך זה. כשאתה הולך מעורער עם תחושה של חוסר אונים, תסכול וכעס, יש לכך השלכות מסוכנות. האופן שבו חווים את האירוע הטראומטי קריטי לאיך שהמוח או הנפש יפרשו אותו אחרי זה. אנחנו בעצם שולחים חיילים שמועדים לפתח פוסט-טראומה. אז הלוואי שהיה אפשר לומר שאנחנו בשיאו של הגל".

החשיפה הממושכת לגורם הדחק שוחקת את מנגנוני ההגנה הטבעיים, מוסיף בר חיים: "זה משהו רע מאוד שמוסיף ממד קשה לבריאות הנפש של האוכלוסייה, והשחיקה היא גדולה וגם מגיעה להרבה אנשים שבמצבים חד-פעמיים אולי לא היו מגיעים לרמה הקשה של הסימפטומים, ועכשיו יותר ויותר מגיעים אליה".

הניסיון האמריקאי והמבחן הישראלי: 1 מכל 5 לוחמים

קשה לחזות או לכמת את נזקי הנפש כתוצאה מהתמשכות המלחמה, אבל אפשר ללמוד משהו מהניסיון שנצבר בעולם. "לכוחות האמריקאים באפגניסטן ועיראק הייתה שהות ארוכה ומרובת סבבים, בדומה למה שקורה אצלנו", אומר בר חיים. "בפיק שלהם הם הגיעו ל-15 ואפילו 19 אחוזים מהכוחות שסבלו מפוסט-טראומה. אלה הנתונים שיש לנו על לחימה ממושכת, ומאחורי האחוזים הללו עומדים לוחמים שיש להם PTSD מלא. הם לא ישנים, הם על הקצה, הם נמנעים מכל דבר שיכול להזכיר להם את הטראומה, יש להם חלומות בלהה, יש להם פלשבקים, זיכרונות חודרניים, הם רואים את העולם כמקום מסוכן, זו הפרעה קשה".

בוועידת ת"א לעתיד ישראל שקיימה אוניברסיטת ת"א בתחילת חודש מאי, הציגה ראשת אגף השיקום במשרד הביטחון לימור לוריא נתון חסר תקדים שלפיו 47 אחוז מקרב פצועי מלחמת שבעה באוקטובר, שפנו לאגף השיקום, סובלים מבעיות נפשיות ו-PTSD. היא תיארה את מאמצי אגף השיקום לסיוע לאותם נפגעים ואת ההערכות לאתגרים הצפויים. מומחים שעלו אחריה תיארו תמונה פחות מחמיאה למערכת הצבאית ולפיה לוחמים עם פוסט-טראומה ממשיכים לקבל זימון להתייצבות וצווי שמונה למרות שהם מטופלים.

"מאז הייתה איזושהי התפתחות, שאני עדיין לא יודע אם היא מיושמת בצורה יעילה בשטח", מתייחס בר חיים. "משרד הביטחון מעביר לצבא דיווח על מי שנמצא בתהליכי תביעה על פוסט-טראומה, כדי שלא יזמנו אותו בצו שמונה. לא לזמן מישהו שהוא כרגע סימפטומטי נשמע לי הגיוני, אבל הצבא בלחצים שלו והלוחמים עצמם הרבה פעמים מרגישים חובה כלפי החברים שלהם, כלפי המפקדים שלהם והם מוכנים ללכת, למרות שהם לא אמורים".

"היה אצלי לא מזמן בקליניקה קצין בשריון", מתאר לוי מקרוב את הדילמה. "התחלנו טיפול והוא קיבל צו. הוא כמובן הכניס את כל הדילמה הפיקודית שלו ושאלתי אותו, 'תגיד לי, במצבך היום, אתה מסוגל לממש את האחריות הפיקודית שלך?' הוא אמר לי, 'אני לא חושב'. אמרתי לו, 'מכאן תסיק את המסקנות', ואז הוא חזר אליי בשבוע שלאחר מכן ואמר, 'אתה יודע מה, הפעם אני לא הולך', והוא פנה לקצינת הקישור והיא אמרה לו שאין בעיה, רק תוציא אישור, והוא שוחרר. אז כן זה קורה. יש נכונות מצד הצבא והבנה".

לדברי לוי, הצבא משקיע מאמצים רבים בלמידה ועד כמה שניתן גם במניעה. "שירתתי במדור חירום בצבא שתפקידו היה לעסוק במניעה של התפתחות פוסט-טראומה", הוא מספר. "יש סט פעולות לפני מבצע או מלחמה ובטח לאחריהם - מהרצאות להגברת המודעות לנושא בשגרה ועד להושבה של הכוחות לשיחת עיבוד אחרי אירוע. נוסף לכך, מאתרים חיילים שאולי זקוקים ליותר ומציידים אותם בכתובת לפנייה. נפתחו הרבה מיני מרפאות לטיפול בשלבים הראשונים של הפוסט-טראומה, כי פוסט-טראומה מתפתחת בשלבים".

"בהתחלה כשפתחנו זה הגיע ל-60 פניות בשבוע", לוי חוזר לנתוני ינואר 2024. "עכשיו אנחנו עומדים על 30-20 פניות חדשות בשבוע, ובכל זמן נתון יש לנו בין 70 ל-80 מטופלים, זאת היכולת שלנו, המטפלים לא עובדים במשרות מלאות, אבל אנחנו צומחים עם הביקוש. אם התחלנו עם צוות של שמונה, כיום אנחנו כבר עשרה במשרות. השאר אלה הפרופסורים מהאוניברסיטה שעוסקים בעיקר במחקר וסטודנטים לפסיכולוגיה שעושים את תהליך האינטק הראשוני".

יעילות הטיפול: כרגע 50 אחוז הצלחה

להצפה של מרכזי הטיפול בנפגעי פוסט-טראומה יש השפעות גם על הצוות המטפל. "בשבוע שעבר באה אלי מתמחה ואמרה לי, 'אני לא מסוגלת להמשיך. אתה חייב להוריד לי את העומס של המטופלים, אני לא יכולה. אני רואה אחד אחרי השני, עשרה ביום, אני חוזרת הביתה ולא מצליחה לישון'. זה ברמה כזאת", מתאר טנא. לדבריו, הוא נענה לבקשתה והפחית את מספר המטופלים היומי לחמישה. בין השאר, הוא מודה, כי מצבת כוח האדם לא מאפשרת לו לאבד אנשי מקצוע טובים. "המגבלה הכי משמעותית, אפילו יותר מהכסף, זה נושא כוח האדם המיומן והשחיקה שלו".

במה זה שונה ממתמודדי נפש אחרים?

"יש משהו בלשמוע סיפורי אסון, שחלקם מאוד-מאוד קשים, מאוד מזעזעים, סיפורים על גופות מרוטשות ועל ריחות שמייצר טראומה משנית שפחות קיימת בתחומים אחרים".

"העבודה קשה, התפוקות גבוהות", אומר סבטליצקי משיבא. "כשיש לך יותר משמונה-עשרה מטופלים ביום זה נטל, זה יכול להגיע למצבים שזה משפיע עליך רגשית. אנחנו חייבים הדרכות וישיבות צוות כדי לאפשר להם התאווררות". מה גם שלדבריו, שמונה-עשרה זה מינימום, יש כאלה שמגיעים ל-14 מטופלים ביום.

"מה שחסר זה מטפלים", מאשר בר חיים. "אמנם מבחינת ה-OECD ישראל נמצאת במקום די טוב במספר הפסיכולוגים לנפש, אבל המדינה ייבשה את השירות הציבורי שלה ובגדול רוב המטפלים מוצאים את דרכם לשירות הפרטי. וצריך לזכור שהשירות הציבורי מתמודד עם כל סוגי הפתולוגיות. במחלקה פסיכיאטרית צריכים לטפל גם בסכיזופרניה, דיכאון, בחרדה, בהפרעות אכילה, כל הדברים האלה".

"הצריכה של שירותי בריאות הנפש צפויה לעלות על פני כל הספקטרום", אומר טנא, "אנחנו יודעים שהאלפים הראשונים שהגיעו לזירת הפיגוע בתאומים, שהם האוכלוסייה הכי מועדת, רובם פיתחו באיזשהו שלב, שנים אחר כך, דיכאון ולא פוסט-טראומה. אנחנו באיזשהו בור גדול בהקשר הזה. התקציבים זורמים למרכזים לטיפול בטראומה, ומנהל מרכז כזה מתקשר אליי ואומר לי, 'למה הפנת לי מישהו בדיכאון - שילך למרפאת דיכאון', אבל מרפאת דיכאון לא קיבלה תוספת תקציב, לא קיבלה תרומות, ושם הוא ימתין בתור שנה".

,מערך הנפש קרס עוד לפני המלחמה והתורים לא ריאליים", אומר סבטליצקי ומדגים את משמעות השמיכה הקצרה: "זה משחק סכום אפס. אתה מושך את אנשי המקצוע מארגון לארגון. קיימים כ-400 ארגונים שנותנים מענה לטראומה, והם מושכים את אנשי המקצוע ממקום למקום, יש תחרות מטורפת על אנשי המקצוע".

כל המומחים שעמם שוחחנו מסכימים שהנושא ילווה אותנו עוד שנים ארוכות, ו"צריך להיערך שניים-שלושה עשורים קדימה". בשלושת המרכזים הללו מקיימים הדרכות ומחקרים כדי להגדיל את מאגר המטפלים ולשפר את יעילות הטיפול, שעומדת כיום על כמחצית מהמטופלים. "ל-50 אחוז מהאנשים זה עוזר באופן משמעותי, לעומת הפרעות אחרות כמו דיכאון וחרדה, שם היעילות היא 80-75 אחוז", אומר בר חיים. "והכוונה שלנו באמצעות מחקר אינטנסיבי בעשר שנים הקרובות היא לצמצם את הפער הזה ולהגיע למצב שיש לנו גם יעילות גבוהה יותר של הטיפולים הקיימים וגם טיפולים חדשים".

ורגע לפני סיום, נחזור שוב לאודי כגן והמונולוג המהדהד שלו. "אני רוצה להגיד משהו טוב", הוא סיכם את דבריו לקהל. "הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה. כשלא מדברים עליו הוא מתרבה, אבל הוא מת מהר מאוד באור - והאור זה אנחנו". צודק.