1. אל תעצרו את הדמעות
את המשפט הזה אמר לי מטפל בדיקור, אליו הגעתי כי אחרי פטירתה של אמא שלי איבדתי את הקול וכמעט שלא יכולתי לדבר למשך חודש בערך. המדקר סיפר לי שלפי הרפואה הסינית לדמעות יש תפקיד פיזי ממש בשיקום המערכת הגופנית-נפשית בזמן האבלות. בתקופת הדעיכה של אמא שלי הרגשתי שאני בוכה חודשים רצוף, ועלה בי הדימוי של ים הדמעות הזה של עליסה בארץ הפלאות, שמציף את העולם כולו עד שכולם שטים בו. כמוה, גם אותי ים הדמעות הזה הציל, והעביר אותי קטנה קטנה בחור המנעול של דלת עצומה ובלתי עבירה, בדרך לחדר הבא, לשלב הבא במסע.
וגם מי מכם שלא בוכים כי זו לא דרכם או כי הדמעות לא באות - תנו לעצב להציף את חייכם, אל תנסו להעמיד פנים, להיות חזקים, לתפקד. "עצרו את כל השעונים" - כמו שכתב וו. אודן. עצרו והתאבלו. עמדו על זכותכם לדעת עוד צער.
המשיכו, לא משנה כמה זמן זה ייקח, אל תפחדו לטבוע. באופן פלאי, ככל שתיתנו לעצב יותר מקום כך יבואו גם הצחוק, השמחה והאהבה.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
2. התאבלו במעשים
הגאונות האנושית שבטקסים, היא באלכימיה של הפיכת מצב לפעולה. ועל כך תודה גדולה ליעל ביגון-ציטרון, שהאירה את עיניי כ"כ בעניין הזה כשליוותה את יצירת המופע שלי, "פעם אני אינני". ולא סתם העיסוק בדרמה בימתית מלמד הרבה על פעולות דווקא.
עצב הוא מצב. טקס ומנהג הם פעולות. טקסים נועדו במובנים מסויימים להיות עצם בגרון - כי הם לא מתחשבים בכל אחד באופן אישי. לא לכולם מתאים לשבת שבעה ימים, או בכלל, ולא כולם בקטע של לעלות לקבר ולקרוא קדיש וכל זה. אבל דווקא העמידה מול ההכרח, המאבק מול זה, הבדיקה, הביצוע (כי לנפטר / לאבא / לילדים זה חשוב) או דווקא השינויים והאדפטציות שנכניס בבחירות האלה - הם פעולות, ופעולות מעבירות אותנו ממצב אמורפי של עצב כללי למצב קונקרטי של חשיבה אל מול משהו, התלבטות משותפת, הקשבה, בחירה, ביצוע.
טקסים תמיד בנויים על סמלים ומטאפורות, ואלה פועלים על הנפש בדרכם המיוחדת, תמיד ברבדים גלויים וסמויים בו זמנית.
ולצד הטקסים הדתיים / האזרחיים, אנחנו יכולים להמציא לנו טקסים אישיים, משפחתיים, יומיומיים, ספונטניים. אני הקמתי לי בבית פינת פולחן קטנה לאבות אבותיי ובעיקר לאמהות אמהותיי, על מדף בספריית הספרים שלי. תמונות של המתים שלי, גולגלות מעיסת נייר, בבושקה פרוסה לדורותיה, שרשרת פעמונים שמאנית ופסל של לב אנושי שהכנתי פעם. שם אני מניחה את ראשי לפני יציאה למופע או לכל דבר חשוב או סתם כשרוצה להתנחם או לאגור כוחות ולהזכר במתים שמשגיחים עליי. זו אינה פינת זכרון, אלא מקום פולחן. יש בו פעולה קטנה, ידועה מראש, משהו לחזור אליו כשצריך.
יש אינסוף פעולות קטנות שאפשר להפוך לטקס פרטי - גם להדפיס תמונה שלו ולתלות בסלון. גם לאכול במסעדה שהיא אהבה. צרו לכם טקסים. התאבלו במעשים.
3. שחררו את השיפוט העצמי
אף אחד לא נפרד "נכון", גם אם היו לכם שנתיים וחצי לעשות את זה. כולם מסתובבים עם אשמה, עם עניינים לא פתורים ועם דברים שלא נאמרו. אל תצפו מעצמכם לדעת את מה שמעולם לא לימדו אתכם לעשות. אף אחת לא נולדת עם הידיעה של איך להתאבל, ואין דרך אחת נכונה לעשות את זה. גם ההצעות שלי פה - הן הצעותיי ותובנותיי בלבד. אל תשוו את עצמכם לאחרים ואל תחשבו שאחרים מתאבלים יותר טוב מכם. אל תלקו את עצמכם אם אחרי הפטירה נדרתם נדר לעשות ככה וככה ולא עמדתם בו. ככה זה אצל כולם. שחררו את השיפוט העצמי וצללו עמוק יותר אל עבודת האבל עצמה.
עוד ב-mako בריאות:
>> דיכאון תפקודי: "הייתי באירוע מתגלגל של תהומות"
>> הפתרון הכי יצירתי לבדידות
4. התאבלו ביחד
בתוך המשפחה / הקהילה המתאבלת אנשים נוטים לקחת תפקידים שונים, ע"פ יכולות שונות, צרכים שונים ואמונות שונות. לפעמים הכי צפוי מי ייקח איזה תפקיד, ולפעמים מפתיע לגלות שדווקא מי שתמיד הית/ה הכי X פתאום ממקם/ת את עצמו/ה בהכי Y. המיקומים האלה הם שיקוף חזק מאד על מבנה הקבוצה והדינמיקה בתוכה, לטוב ולרע, אבל הם גם הזדמנות לבדוק את עצמי ביחס לאהובים שלי, ביחס למי שהלכ/ה מאיתנו וביחס למי שהייתי עד כה ואולי כבר לא אהיה לעולם.
החלק שכל אחד ואחת לוקחים הם הדרך האישית שלהם להתאבל, וכדאי שחלוקת התפקידים תקח בחשבון את כולם, כל אחת ואחד לפי צרכיהם ומסוגלותם. מה שיפה בטקסים זה שאין בהם צופים מהצד, כולם משתתפים.
בכל מקרה - אל תעשו את זה לבד. האמת היא, שאתם צריכים אחרים, ואחרים צריכים אתכם. גם מי שהכי חזק/ה ודוחפת ולוקחת על עצמה צריכה תמיכה. גם מי שהכי שבור/ה ומפורק/ת יכולה לתמוך אחרים ולצמוח מכך, או יותר טוב - לאפשר לאחרים לתמוך אותה, ובכך להצמיח. גם הילדים הקטנים יכולים להשתתף וצריכים להתאבל.
בעבר הרחוק, אנשים היו מתים בביתם ומטופלים על ידי המשפחה - כולל שטיפה והכנה לקבורה. עשרות ומאות שנים של מדיקליזציה והדחקה עשו את שלהן, וכעת הגיע תורנו לעשות ריקליימינג למוות.
בשנה שחלפה הבנתי שללוות אדם למותו, להתאבל, לקיים טקסים, להשבר לחתיכות ---- וגם למות בעצמך ובעל כורחך להכריח אחרים לטפל בגופך הקורס, בקבורתך ובטקסי הזכרון שלך - אלה הדרכים שבהם קהילה אנושית לומדת ומלמדת את עצמה את דרכי העולם, החיים והמוות והקשר ההדוק כ"כ ביניהם.
היו בזה ביחד. אם אתם לא יודעים איך - התבוננו באחרים, בקשו עזרה, ואפשרו להם לעזור. אם אתם במעגל החיצוני, היו שם בשביל המתאבלים, התעניינו בשלומם, קחו תפקיד - גם אם זה רק להביא תבשיל מנחם לשבעה של אלף עוגות - או הציעו את עזרתכם מרחוק. אם המתאבלים יסכימו להזדקק לכם, זכיתם.
אי אפשר למות לבד, כמו שאומרת אליזבת' קובלר רוס. ככל שנעשה את זה יותר ביחד, ככה יהפוך השבר למקום שממנו נכנס האור, וככה המוות יצמיח חיים וילמד אותנו לאהוב, לגדול, להתכונן למותנו שלנו, ולעבוד את עבודת האדם.
* לאחר מות אמה יצרה נופר סלע את ההצגה החדשה שלה, "פעם אני אינני", שבה היא מנסה לבחון מה צריכים להספיק לעשות ולהגיד לפני שעוזבים את העולם, מה זה אומר "למות כמו שצריך", והאם זה בכלל אפשרי? אל מול עיני הצופים מתרחש על הבמה, בשעה אחת, טקס פרידה אישי מהחיים. לפרטים על ההצגה