פרשת אוהד בוזגלו והחשיפה האישית שלו על כך שהוא מקיים מערכת יחסים במקביל עם שתי נשים העלתה שוב על פני השטח תגובות סוערות לגבי מערכות פתוחות ולא מונוגמיות בהסכמה. למה כל כך הרבה אנשים כל כך נבהלים או נגעלים ממערכות לא מונוגמיות ולמה יש כאלו שמתעקשים להתייחס לסיטואציה הזו כ"מצב לא נורמלי"?
מונוגמיה ממוסגרת על ידי התרבות שלנו כערך. וכמו כל ערך שמושרש בנו - סטייה ממנו מעוררת בהלה וגועל (גועל זו תגובה הישרדותית, תחשבו על גועל סביב מאכלים שעלולים להיות רעילים או מקולקלים). אנשים מגיבים בצורה הישרדותית לפחד משינוי של משהו שהם תמיד התייחסו אליו כמובן מאליו. הרי אם אפשר לערער על מונוגמיה כערך בעצם אפשר לערער על הכול. ואם מערערים על הכול איך שומרים על סדר וביטחון? בצורה לא מודעת הרבה אנשים בעצם מגיבים בחרדה למחשבה על כאוס שערעור כזה עלול לייצר.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
לא נורמלי? תלוי את מי שואלים
עם זאת, למרות שמודל הזוגיות מוצג כערך עוד מימי אדם וחווה, בפועל התרבות היהודית וגם המערבית לא הייתה מונוגמית מאז ומעולם. היא הייתה מונוגמית (בכפייה) באופן חד צדדי לרעת הנשים. בתרבות הפטריארכלית היה צריך לשמור ולהשגיח על הרחם הנשית כדי לאפשר את הידיעה מי האב ולכן זו היתה בפועל תרבות פוליגמית. לגברים היה מותר שיהיו להם כמה נשים ולנשים היה אסור שיהיה להן יותר מגבר אחד. די להיזכר במספר האבות והאימהות שאנחנו מזכירים בפסח או לנסות לספור את סך נשותיו של שלמה המלך.
צניעות נשית תמיד הלכה יד ביד עם דיכוי הנשים ודיכוי המיניות שלהן ואפשרה את השליטה הגברית במיניות הנשית. ולכן עד היום אישה מינית מדי נחשבת זולה וזונה בעוד גבר מיני נתפס כגבר-גבר. המחשבה על נשים שחופשיות עם המיניות שלהם מערערת את היסודות של התרבות השליטה בנשים. ולכן, לעומת פוליגמיה, מערכות פתוחות ופוליאמוריה למעשה מקדמים העצמה נשית ולא במקרה במרבית המקרים אלו שמושכות לפתוח את המערכת מתוך נישואין מונוגמיים אלו נשים ולא גברים.
מעבר לסוגיה התרבותית-ערכית, מדובר במשהו הרבה יותר ראשוני שנוגע בכמיהות אנושיות הכי גדולות: הרצון להיות חופשיים, מיניים, לתת דרור לרגשות אהבה והתאהבות כשהם מתרחשים, לבין הפחדים אנושיים הכי גדולים: להישאר לבד, לחוות נטישה, להפסיד בתחרות מול אחר, להיות לא מספיק טובים, להיכשל. רוב בני האדם היו רוצים לחוות את החופש הזה לעצמם אבל מפחדים פחד מוות לאפשר אותו לבני הזוג שלהם, כי חרדת נטישה והפחד להיות לבד (שבאים לידי ביטוי בקנאה רומנטית) בעצם מתכתבים לבני אדם בצורה לא מודעת עם חווית מוות.
למה אנחנו מחפשים קשר מונוגמי ומתי הוא לא טוב לנו?
כשהחרדה מנהלת את מערכת היחסים
האדם הוא חיה חברתית, שייכות היא הכרחית לבני אדם כדי לשרוד. ופוליאמוריה מערערת גם את השייכות החברתית כי היא הולכת נגד הערך המרכזי של תרבות המערב-מונוגמיה, והיא גם מערערת את הביטחון הזוגי שמושג באופן חיצוני על ידי איסורים להיות מיניים ואינטימיים עם אחרים ועל ידי מוסד החתונה שלכאורה מבטיח שייכות "עד שהמוות יפריד ביננו". כשהחרדה להיות לבד מנהלת את מערכות היחסים אנשים חוששים מחופש של בני הזוג שלהם ולמעשה מעדיפים להשאיר אותם באפלה כך שלא יוכלו לחוות מיניות או אינטימיות עם אחרים ולא יוכלו להשוות, כי חלילה הם יפגשו מישהו שימשכו אליו יותר או יתאהבו בו וירצו ללכת. אם יש שם מישהו שהם נמשכים אליו יותר אז אני לא מספיק, אני לא באמת שווה, אני לא ראוי לאהבה, אני פגום ודפוק. כל מה שאני באמת באמת חושב עמוק בפנים על עצמי מתאמת לכאורה, ברגע שמבט אוהב של בן או בת הזוג מופנה החוצה ממני כלפי אדם אחר.
בחירה מודעת בדרך חיים מונוגמית או לא מונוגמית בהסכמה מצריכה את ההסכמה להתמודד. מונוגמיה מודעת דורשת מהאדם להתמודד עם משיכה והתאהבות באחרים (זה לא באג, זה פיצ'ר אנושי וזה קורה גם לאנשים שמחזיקים מאוד חזק בערכים מונוגמיים), עם פערים בחשק המיני בין בני הזוג, עם פערים באינטימיות רגשית, עם חוסרים שיש בכל זוגיות כך או אחרת ועם הנטייה להפוך ל"ספקי" סקס ואינטימיות של בני זוגם כיוון שאין אלטרנטיבה אחרת.
מונוגמיה מודעת כשנעשית בה עבודה אישית וזוגית מתמדת יכולה להצמיח אנשים אבל מה מעטים האנשים שעושים את העבודה המודעת הזו ומתוך בחירה חופשית ולא מתוך פחד מהשלכות. גם מערכת פתוחה או פוליאמוריה מזמנות הרבה התמודדויות והזדמנויות לצמיחה אישית וזוגית. התמודדות עם חרדת נטישה, טראומות עבר, חוויות של דחיה וחוסר ערך עצמי, התמודדות עם קנאה. כל אלו מאוד לא פשוטים אבל מאוד מצמיחים כשאנשים נכנסים למרחבים הללו מבחירה חופשית ומוכנות להתמודד.
לא לפחד גם להיות לבד
רוב בני האדם לא "מנהלים" לא מונוגמיה מודעת ולא מערכות פתוחות מודעות. הם נגררים למערכות אלו מתוך חרדות, פחדים וחוסר ערך עצמי. הם ניזונים מערך עצמי משוקף מהאחר (במונוגמיה הערך העצמי משוקף דרך בלעדיות על מיניות ואינטימיות ואם הבלעדיות נלקחת הערך העצמי של האדם המונוגמי קורס; במערכות פתוחות הערך העצמי משוקף דרך כיבוש בלתי פוסק של אנשים אחרים והערך העצמי מתערער מחוויות דחיה או מכך שבן או בת הזוג גם רוצים לחוות חוויות עם אנשים אחרים).
כשאנשים לא מצליחים לגדל ערך עצמי פנימי איתן, הם לעד יהיו תלויים בערך עצמי משוקף מהאחר וזה לא בריא לא במונוגמיה ולא במערכות פתוחות. גם במונוגמיה אנשים יצטרכו למצאו את חווית החופש וחווית הבחירה וכבוד עמוק לשונות האנושית ולכך שבני זוג גם במונוגמיה אינם ספקי הצרכים שלהם. גם בפוליאמוריה אנשים יצטרכו למצוא חוויה של ביטחון וייחודיות שאינם תלויים בבלעדיות רגשית או מינית וללמוד לא לפחד מהפוטנציאל של להיות לבד.
בסופו של דבר אנחנו בני האדם זקוקים לגם וגם. גם לביטחון וגם לחופש, גם להרפתקה וגם לוודאות מסוימת, גם לגיוון וגם לשגרה, גם לשייכות וגם לאוטונומיה.
השיח על פוליאמוריה ועל יחסים פתוחים מצריך אנשים להתמודד עם העובדה שיש אפשרויות אחרות שהם אסרו על עצמו ועל בני הזוג שלהם לראות ועם מה זה אומר עליהם, על הזוגיות שלהם, על החוסרים שלהם, על המיניות שלהם ועל הכמיהות שלהם. והרבה פעמים זה מפחיד להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו את השאלה 'האם אני חי כמו שאני רוצה', 'האם טוב לי', 'האם אני מספיק אמיץ לזוז במידה וזה לא המצב'. אבל אם לא תשאלו את זה ולא תבחרו בצורה מודעת, מבחירה חופשית ולא מתוך פחדים, בבני הזוג שלכם ובסוג מערכת היחסים שבה אתם נמצאים, אולי תשרדו, אבל האם תחיו?
מאשה הלוי, מאמנת ומנחה אישית וזוגית, עוסקת בדרכים להכניס יותר חופש לתוך מערכות יחסים רומנטיות