יעל מבולבלת. היא אישה משכילה ועדינה בת 75 , שבחודשים האחרונים נאלצת להתמודד עם בשורה איומה: היא חולה בסרטן. היא כאובה מהניתוח להסרת הגידולים, מדוכדכת וחוששת. היא לא לגמרי מבינה שהסרטן הוא כנראה לא הבעיה היחידה, אולי אפילו לא הגדולה שבבעיות שאיתן היא ומשפחתה יצטרכו להתמודד.

היא בוהה בצוות שלנו בחמ"ל בר גפן, במבט מעט קרוע, ומדי פעם מנדבת פרט מידע שקשור פחות או יותר לשאלות ששאלנו. בכל פעם שהיא נעצרת, כי היא חשה שהלכה לאיבוד במילותיה. אלי, בעלה, ממשיך את הטקסט במקומה, כמו מנסה לחפות על הקושי של בת זוגו להשלים רעיון. עינב, בתה של יעל, נראית כמי שעוצרת את הדמעות. כשיעל פורשת מהשיחה לנוח, עינב מרגישה חופשיה לספר לנו מה באמת יושב על ליבה, ולצערנו היא מספרת לנו את מה שכבר הבנו ממראה העיניים: היא מאבדת את אמא שלה ולא הסרטן הוא זה שלוקח אותה. יעל נמצאת בתהליך דמנטי. היא חוזרת על שאלות, לעיתים לא מבינה היכן היא נמצאת, מתבלבלת ושוכחת. אי אפשר להשאיר אותה לבד ולו לרגע.

אנחנו מטפלים במכלול הזכויות של אנשים במשברים רפואיים, אבל לפני שנפנה לביטוח לאומי ולמשרדי הממשלה, היינו חייבים לעזור לעינב ולאלי להבין מה הם חווים, מהו סוג הצער הזה שאופף אותם, למה הם חשים שיעל איננה כשהיא בעצם עדיין חיה.

אלמנה בוכה לאחר מות בעלה (אילוסטרציה: Photographee.eu, Shutterstock)
אל תהיו לבד עם הכאב - פנו לעזרה נפשית | אילוסטרציה: Photographee.eu, Shutterstock

אבל על מות החיים

"אובדן עמום", בהגדרה פשטנית וקצרה, הוא אבל על מות החיים כפי שהכרנו אותם. כיום הוא מתייחס בעיקר למצבים שבהם יכולותיו של אדם נפגעו, עד כדי כך שליקיריו הוא נדמה כהד רחוק של מי שהיה. החוקרת פאולין בוס הייתה מהראשונות להנכיח ולבסס את המושג הזה, כשהחלו לעסוק בו דווקא בהקשר של חיילים נעדרים שאין לאף אחד מושג אם עודם בחיים, כלומר כשהנוכחות הפיזית איננה אבל אין עדיין יכולת לקבוע סופית שהם אינם. כלומר, כיום ההגדרה הזו מתייחסת לאדם שסופו אינו מוחלט, אך הוא נפקד-נוכח בחיי אהוביו. מצבים כאלה שכיחים אצל משפחות של נפגעי ראש, כמו בשבץ או תאונות, שיכולות החשיבה שלהם ירדו ירידה משמעותית; חולי דמנציה בכלל ואלצהיימר בפרט; חולי סרטן עם גידולים מוחיים שפוגעים פגיעה נוירולוגית אנושה - ולפעמים גם במצבים של פגיעה נפשית קשה כמו אצל הלומי קרב או מתמודדי נפש אחרים.


אוהביו של החולה מתמודדים עם האובדן העמום כסוג אבל שעלול להיות אפילו קשה יותר מאבל על אדם מת. כשאדם הולך לעולמו התרבות הדתית והחברתית שלנו מגויסת להטמעת סופיות המצב בשורה של טקסים ומנהגים: יש לוויה ושבעה ושלושים, יש קבר ומצבה וביקורים, יש לבוש מותאם וקרע בבגד. כל הקבוצה שעוטפת את האבלים מבינה היטב שמן המוות אין דרך חזרה.


סביב אובדן עמום אין טקסים ואין מנהגים. האבלים צריכים להתמודד עם כל שלבי האבל המוכרים – ההכחשה, המיקוח, הכעס, הדיכאון וההשלמה – בתנועה בלתי פוסקת קדימה ואחורה בין השלבים, כשהתרבות שסביבם כלל איננה מאורגנת להבין את עוצמת הקושי בשום טקס או מנהג. למעשה, התרבות שלנו אפילו עלולה להכביד על המתאבלים בתהליך האובדן העמום.


האדם החווה אובדן עמום מתייסר במחשבה שאולי עדיף היה שאהובו החולה ימות ולא יחיה עוד. זו מחשבה כל כך כואבת, כל כך מייסרת מצפונית, עד שלרוב הוא לא יבטא אותה בקול רם. כשאנחנו אומרים במצב כזה למתאבל "אבל העיקר שהוא חי", או אפילו מייעצים איך להאריך את תוחלת החיים שהפכו ריקים מתוכן ומשמעות, אנחנו מפחיתים עוד יותר את הלגיטימציה שלו לחוש את הרגשות המאוד טבעיים האלה, וכך מעצימים את תחושת הבדידות והקושי.


איך לנחם במצבים כאלה?
ברגע שהסברנו לעינב ואלי מהו "אובדן עמום", נתנו שם והגדרה למה שהם מרגישים. הסברנו להם את שלבי האבל: זה בסדר להרגיש כעס, גם על יעל. זה בסדר להרגיש שמשהו נגמר. לא, אתם לא אנשים רעים ולא אוהבים את יעל פחות אם אתם מהרהרים האם עדיף מותה מחייה, ככה בדיוק נראה תהליך פרידה. זה בסדר להיפרד בלב לפני שהפרידה הופכת לסופית גם פיזית. הלגיטימציה האישית שאנחנו נותנים לעצמנו לחוות במלואן את התחושות הקשות היא השלב הראשון, אבל השלב הזה יהיה מורכב יותר אם לא נקבל גם לגיטימציה חברתית לכך. לכן, אם אתם חברים או בני משפחה של מי שמתמודד עם אובדן עמום, אנא: המנעו מלנחם דרך הדגשת העובדה שהחולה עודו בחיים. זה לא עוזר. "אז מה כן נגיד?", בטח תשאלו. תעודדו את המתמודד לדבר ולפרוק, תקשיבו בלי שיפוטיות ותציעו גם לפנות לטיפול רגשי אצל פסיכותרפיסטים/ות עם מומחיות בחוויות של אובדן וטראומה (אנחנו, למשל, אוהבים לעבוד עם אלה של "מרכז אלה") . והכי חשוב: דברו פחות.