תנועה היא חמצן, לא מותג

ראיתי לאחרונה פרסומת של אחת מחברות הבנייה הגדולות. המסך נשטף בכחול ים ובגופים חטובים: גבר מזיע בדיוק במידה רץ על הטיילת, נשים מתמסרות ליוגה מול השקיעה, זוג רוכבים מדוושים אל האופק. והכותרת? "סטנדרט חיים חדש". המסר היה ברור: דירה בקו ראשון לים איננה רק נדל"ן אלא כרטיס כניסה לחיים בריאים, מפנקים ויוקרתיים.

אבל הצפייה בפרסומת הזאת גרמה לי לעצור ולשאול את עצמי: איך הצלחנו להפוך פעילות גופנית, צורך ביולוגי בסיסי, לסמל סטטוס? למה תנועה, שהיא כמו מים וחמצן לגוף, מוצגת היום כפריבילגיה השמורה לעשירים?

ההיסטוריה מלמדת אותנו שאידיאל היופי תמיד היה קשור במעמד. פעם עור בהיר סימל עושר כי הוא העיד שאינך עובד בשדות. במאה העשרים שיזוף הפך לאופנתי כי סימן פנאי וחירות כלכלית. היום הגוף האתלטי, החטוב, השזוף, עטוף מותגים, הוא הסטנדרט החדש של הצלחה. אם פעם תיק מעצבים שימש כסמל סטטוס, היום אלה מינוי לסטודיו פילאטיס יוקרתי או טייץ ממותג. הבריאות עצמה הפכה למוצר צריכה: לא רק היכולת לנשום או לזוז, אלא גם היכולת לרכוש לעצמך אורח חיים בריא.

>> מחקר: אנשים שהולכים ברגל יחלו פחות במחלות

כאן נחשף האבסורד. הגוף האנושי לא דורש יוקרה, הוא דורש תנועה. זה איננו פינוק אלא תנאי בסיסי לקיום. כמו שלא היינו מקבלים מצב שבו אוויר או מים זמינים רק לעשירים, כך לא ראוי שפעילות גופנית תוצג כמותרות. כאשר החברה ממתגת את התנועה כפריבילגיה, היא מעמיקה את הפערים: בעלי הזמן והמשאבים יכולים לרוץ מול הים או לעשות יוגה באולמות ממוזגים, בעוד אחרים נשארים תקועים במכוניות, במשרדים ובדירות קטנות. הבריאות, שאמורה להיות זכות של כולם, נמכרת כמו דירה עם נוף לים.

האמת פשוטה הרבה יותר. הגוף לא זקוק למותגי על ולא לסטודיו נוצץ כדי לשמור על חיוניותו. כמו שמים מהברז מרווים לא פחות מבקבוק יוקרה, כך גם תנועה יוo-יומית מספקת את הצורך הבסיסי של הגוף. כאן נכנס המושג NEAT - Non-Exercise Activity Thermogenesis - כלומר תנועות קטנות ויום-יומיות: לעלות במדרגות, ללכת כמה רחובות, לשחק עם הילדים, לרקוד במטבח. זהו החמצן האמיתי של הגוף, לא הפרסומת הנוצצת.

בסופו של דבר, הפרסומת שניסתה למכור דירה חשפה פרדוקס רחב יותר. בעולם שבו בריאות מוצגת כמו תיק מעצבים, אנחנו שוכחים את הפשטות. תנועה איננה מותג. היא חמצן. והיא חייבת להיות נגישה לכל אחד, לא רק למי שגר בקו ראשון לים. 

ד"ר דלית לב ארי היא פסיכולוגית של חינוך גופני, ראש המגמה לפסיכולוגיה של הספורט במכללה האקדמית תל אביב-יפו