מחקר: הסיבה המפתיעה שבגללה אנשים מפסיקים להתאמן

את יודעת כמה זה חשוב להתאמן וגם מבינה שבלי פעילות גופנית הגוף מרגיש חלש יותר, מוגבל יותר ויש כאלה שיגידו עצוב יותר. ועדיין, גם אחרי שהבנו, והחלטנו ואפילו התחלנו - משהו כמעט תמיד קורה. אנחנו קובעים את האימון הראשון, בונים תוכנית אימונים מסודרת, ואחרי תקופה קצרה מוצאים את עצמנו מחוץ ללופ, מתוסכלים ואולי אפילו מאוכזבים. התופעה של עצירת האימונים או חוסר היכולת להתמיד בהם באופן קבוע היא דבר נפוץ ואולי אחד הפקטורים החשובים ביותר שנבדקים היום.

צורת המחשבה הדומיננטית "הכל או כלום" שכולנו מכירים מעולם הדיאטה מקבלת עכשיו ביסוס מדעי גם בעולם הספורט, עם מחקר מארה"ב שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי BMC Public Health הקובע שהבעיה של רבים מאיתנו בחוסר היכולת להתמיד לא קשורה לחוסר מוטיבציה או לעצלנות אלה לצורת חשיבה נוקשה של הכל או כלום, כלומר, או שאנחנו עושים את כל תוכנית האימון או שלא עושים כלום, מה שכמובן מהר מאוד מפגיש את רוב האנשים עם קשיים מנטליים ומלכודות חשיבה שמקשות את התהליך או הופכות אותו לבלתי אפשרי.

החוקרים, מאוניברסיטת מישיגן ומכללת Kent State, בדקו קבוצות מתאמנים אשר על אף החוויה הטובה שלהם מהאימונים מצאו את עצמם די מהר מחוץ למעגל ההתמדה ברגע שהתוכנית לא יצאה "מושלמת". על פי המחקר, המשתתפים התנהלו על פי חוקים פנימיים כמו "אם אין לי לפחות 45 דקות, זה לא אימון" או "אם פספסתי יום אחד בתוכנית, אין טעם להמשיך השבוע". וכך קורה שבמקום להתאים את האימון למציאות המשתנה, שכוללת עומס, עייפות והתחייבויות שונות, אנשים מעדיפים לוותר לחלוטין, והאימון הופך מדבר נגיש למשימה מאיימת עם תנאי סף נוקשים. המחקר הזה מלמד אותנו המון ופותח לנו פרספקטיבה רחבה יותר ששוב שמה את הפן המנטלי-רגשי כחלק מרכזי בתהליך.

אז מה עושים?

1. מחליפים את המושלם ב "מספיק טוב" מתוך הבנה בסיסית שכל תנועה עדיפה על אפס עשייה. עשר דקות הליכה עדיפות על כלום ואימון קצר עדיף על ישיבה בכיסא. במקום לברוח לחשיבה דיכוטומית של אפס או מאה, עדיף לבחור ברצף של עשייה. קצרה או ארוכה ככל שתהיה, היא שתוביל להתמדה אמיתית שבה הגוף מתרגל לתנועה והיא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהמהות שלנו.
2. מגדירים מטרות עם המאמן ומשקפים לו את הקשיים שעלולים לצוץ בדרך כדי שתוכנית האימון תמיד תהיה בסיס לשינויים והתייחסות לבלת"מים. תוכנית ריאלית שמביאה בחשבון את המציאות המשתנה ומנרמלת אותה.

   

3. מדברים על הקושי כשהוא מגיע ולא שומרים אותו בבטן. היכולת לשתף מישהו קרוב שמלווה אותנו בתהליך הופכת אותו לדבר טבעי ומוציאה אותנו מהתחרות הפנימית שלנו מול הסביבה. חוסר השיתוף מותיר אותנו לבד במערכה ויוצר ביקורת פנימית ומחשבות שליליות שמובילות אותנו להימנעות מהפעילות במקום להתמודד, כי הרבה יותר קל לסכם את זה לעצמנו במשפט כמו "כשיהיה לי זמן לעשות את זה כמו שצריך, אתחיל שוב".