את בת 17, ומחר בית ספר. סידרת את התיק, צחצחת שיניים ועכשיו את נכנסת למיטה לישון, כשפתאום מזדחל לו הקול הקטן, המוכר, מירכתי המוח. "נגיד", אומר הקול, "נגיד שתשכחי לקחת איתך מחר את השקית עם מכנסי הספורט. זה אומר שלא תוכלי להיכנס לשיעור התעמלות, המורה תנזוף בך, זה בטח יוריד לך את ממוצע הציונים, לא תקבלי תעודת בגרות ובטח תושלכי לרחוב ותמותי. סתם תרחיש שאני זורק פה כן? הוא לא הכי סביר, אבל היי אם אפשר למנוע אותו – למה לא לעשות כבר את המאמץ?"
למה לא באמת. את קמה ותולשת דף ממחברת, כותבת בראשו "לא לשכוח - לקחת את השקית עם המכנסיים", שמה את הדף על השולחן במקום בולט וחוזרת למיטה, העיניים נעצמות.
"ונגיד", מגרגר שוב הקול, כאילו כלום לא קרה, "שתשכחי להחזיר את הספר ששאלת מהספרייה. נכון שיש עוד שבועיים לדדליין, אבל נגיד שתשכחי במשך כל השבועיים האלה. זה קנס שיכול לגדול ולתפוח ולסבך אותך עם הספרניות ועם חובות, אמנם תרחיש לא הכי סביר אבל אם כבר נזכרת בו עכשיו..." את קמה אל הדף, מוסיפה "להחזיר ספר ספרייה" לרשימה, והקול מחכה עד שתשקעי כולך במיטה כדי לצייץ "הדיסקמן שלך בתיקון, לא? אם תשכחי לצלצל אליהם, מי יודע מה יקרה לו, לא שזה סביר אבל..."
ככה זה התחיל אצלי. רשימות על גבי רשימות, דפים תלושים עם משימות תלושות, הולכים ומתרבים מלילה ללילה, חסרי תוחלת. לא לשכוח למחר, לא לשכוח לשבוע הבא, ובשלבים מתקדמים יכולתי לנקר בשלוש בלילה מעל רשימת משימות לכל השנה הקרובה. וכשכתבתי כבר הכול כדי שחלילה לא אשכח והחיים יהרסו וכו', הקול מחליט להתחכם לי: "כתבת כל כך הרבה סעיפים ברשימה שבטח תפספסי כמה מהם בבוקר, כדאי להכין עוד רשימה רק עם הסעיפים הדחופים". ואחרי שהמטלה הזאת בוצעה: "ומה אם תשכחי להסתכל על הרשימה מלכתחילה? שימי עוד דף על הכיסא, שמזכיר לך להסתכל בדף שעל השולחן". ואז גם דף על המיטה, שמזכיר להסתכל בדף שעל הכיסא.
ועכשיו החדר מלא פתקים, שנועדו "לשמור עליי". שלא אשכח משהו חשוב, שלא אאבד שליטה פתאום בחיי, ששום דבר לא יפתיע אותי פתאום מהצד עם מטלה שלא בוצעה והכול יתמוטט. להישאר תמיד זאת ששולטת בלו"ז, אפילו על חשבון שינה, ואפילו דווקא על חשבון השינה, כי השינה היא סוג של ריסטארט למוח, מי יודע מה יימחק ממנו אם תיכנעי לה, לכן צריך לתעד הכול ולמיין הכול. ואין מנוחה לעולם, כי ה"משימות" האלה הרי לא אמיתיות, הן סתם טריקים אכזריים של המוח להשאיר אותך בכוננות אינסופית. הרי אפילו אם תכתבי את כל המטלות בעולם המוח פשוט ימציא לך תירוצים חדשים, הוא יקים אותך באמצע הלילה כי "היי, נעל אחת שלך מונחת הפוכה על הרצפה, לא שזה משנה כן, אבל אם את כבר ערה, לא עדיף ליישר אותה שתעמוד במקביל לנעל השנייה...?" וכשאת מבלה את הלילה בליישר את כל התמונות בבית את כבר די משוכנעת, כן, כנראה יש לך בעיה.
לופים של המוח, כמו מחט שנתקעה על שריטה בתקליט
קוראים לזה OCD, הפרעה כפייתית טורדנית. היא מופיעה בעיקר בגיל ההתבגרות, ומתאפיינת במחשבות שחוזרות על עצמן ומובילות לביצוע פעולות חסרות טעם כדי להשתיק את אותן מחשבות. וכמו הרבה מההפרעות הנפשיות, לכולנו יש אותה בקטנה. לא צריך להיות מאובחן כדי לחזור הביתה חצי רחוב לוודא שנעלת את הדלת, וכולנו נשארנו ערים חצי לילה בגלל ברז מטפטף שלא באמת הרעיש יותר מדי, פשוט מרגע שהתחלנו לשמוע אותו אי אפשר להפסיק. לופים של המוח, כמו מחט שנתקעה על שריטה בתקליט. וזה בסדר, אבל כמו עם כל מחלה, ברגע שזה משתלט לך על החיים, ברגע שאת מבינה שאם אחת האצבעות נגעה באגודל של אותה יד אז כל שאר האצבעות מוכרחות לגעת גם - זו כבר לא אנקדוטה משעשעת לשיחת "מכירים את זה ש", אלא עניין לרופא.
ועליי היא השתלטה, לאט לאט, מסווה את עצמה כפרפקציוניזם ישן וטוב: לבדוק כל דבר שוב, ושוב, ושוב. להדפיס את העבודה ללימודים כמעט 20 פעם, כשבכל פעם אני מוסיפה פסיק או מוחקת פסיק כדי להשיג את הדיוק המוחלט. לא להתיישב לאכול לפני שהצלחת מונחת בזווית ישרה לסכו"ם, והכול ערוך לפי סדר מסוים, ועד שהרשיתי לעצמי לאכול סוף סוף, האוכל התקרר והכול התחיל מהתחלה. טקסים לריצויה של מפלצת בלתי נראית, שמטרתה אחת: לוודא שלעולם לא אוכל לנוח.
אז את לא נחה. ההורים עוזרים, הם משיגים לך פסיכולוג לדבר על הדיכאונות, אבל ההתנהגות הכפייתית לא ממש משתלבת בשיחות האלה, היא יותר טיק מעצבן מאשר נושא לשיחת נפש, מנהג טיפשי בינך לבינך, אז היא נשארת לא מטופלת. מי חושב בכלל על פתרונות רפואיים במצב כזה? קשה לחשוב על התנהגות כפייתית במושגים של מחלה ותרופות. המפלצת היא הרי חלק ממך, ואת משכנעת את עצמך שאין מה לעשות: את "פשוט כזאת". יש אנשים שפוחדים מנחשים, יש אנשים שאוהבים באנג'י, ואת צריכה למשש מחברת חמש פעמים ברצף כדי להיות בטוחה שזכרת להכניס אותה לתיק, אחרת יפטרו אותך מהעבודה ותושלכי לרחוב ותמותי, לגיטימי. את גם דתייה, וזה משתלב לא רע עם הקונספט של לזכור לברך לפני האוכל ולספור דקות לצאת שבת, כך שקשה להפריד את המחלה מסגנון החיים הרגיל שלך. ובכלל מי יודע – אם האובססיה הזאת לעשות דברים "כמו שצריך" תדעך, האם עדיין תהיי תלמידה מצטיינת או עובדת מוצלחת? אולי רק ככה מגיעים לשלמות, וצריך לקבל את העוקץ עם הדבש?
אבל ככל שהשנים עוברות והמצב מייאש, את זונחת את רומנטיקת ה"אני והפאק הקסום". כי ה-OCD לא באמת עוזר לך להצטיין, להפך: פספסת פרק שלם בפסיכומטרי כי התעכבת על להשחיר את עיגולי התשובות במדויק בלי לצאת מהקווים, הגעת עייפה למבחן כי כל הלילה דאגת שתשכחי את הקלמר, והראש שלך דחוס בכל כך הרבה מחשבות מיותרות שאין בו מקום ליצירה ואמנות. הטפל הופך לעיקר, הכול סובב סביב כלום, התרוצצויות חסרות תכלית כדי לספק את המפלצת שרק ממציאה עוד ועוד כללים. כשהבנתי את זה, הגעתי סוף סוף לידי החלטה: אני לא רוצה להיות כזאת. אם יש תרופה לכל הרעש הזה, אני אקח אותה.
זה לא היה מהפך של רגע. התחלתי לקחת סרוקסט, בעיקר כדי לטפל בדיכאון של אותן שנים, אבל למזלי הוא השפיע גם על התנהגות כפייתית. כעבור חודשים ספורים, הסערה שככה.
בהתחלה עוד מילאתי פתקים, אבל הדחיפות שלהם החלה פוחתת. לכתוב רק משימות כלליות, אין צורך לרדת לפרטים. לכתוב רק משימות למחר, מחרתיים כבר נסתדר. והיום המתוק הזה שבו נכנסתי למיטה, נזכרתי ששכחתי לגמרי לכתוב משימות למחר, ואז אמרתי לעצמי את המשפט הנפלא מכול: "לא נורא, מקסימום נשכח". גיליתי שהחיים לא זקוקים כלל למסגרת הדמיונית שבראתי להם, שהם מסתדרים יפה מאוד גם בלי כוננות מתמדת, שהנפש לא מתפזרת בלי שריון הכללים הנוקשה אלא להפך, היא מתרחבת. מהטקסים נותרו שרידים סמליים, אבל שוב לא היו עניין של חיים ומוות. סוף סוף שרר שקט.
מדהים שזה לפעמים כל כך פשוט, זז לך איזה חוט במערכת, ואת רק צריכה כדור שיזיז בחזרה, בלי הדרמה של הו נפשי הדפוקה לנצח. יש לך בעיה בטחול, קחי תרופה לטחול. יש לך בעיה בחלק במוח שאמור לעשות וי על משימות, קחי תרופה לחלק הוואטאבר. אני כבר שנים "נקייה" מרשימות, משוחררת מטקסים, חופשייה לטעות בלי שיתמוטט עליי העולם. למה התלבטתי בכלל? מי קבע שסבל מעניק משמעות? למה הייתי בטוחה כל כך שלשרת את השריטה שלי יעצים אותי?
המפלצת לא עזבה לגמרי, כמובן. היא כנראה תמיד תהיה חלק ממני, ועד היום כשאני מכינה כתוביות תרגום לסרטון שערכתי אני מוצאת עצמי נאבקת פתאום להדביק את הטקסט על אלפית השנייה המדויקת, הדדליין עבר מזמן אבל אני עוד מזיזה את הציור פיקסל אחד שמאלה, פיקסל אחד ימינה, אם זה לא יהיה בול על המילימטר הכול ייהרס ואין טור השבוע, פוקד הקול. אבל אחר כך הוא נעלם, והטור קצת באיחור, אבל לא נורא, זה לא כאילו אני אהפוך להומלסית גוססת ברחוב. לקחת את החיים בפרופורציות זה לא רק סלוגן ניו-אייג'י על פוסטר. לפעמים זו פשוט קטגוריה של מדף בסופר-פארם, בין טיפות העיניים לסירופ נגד שיעול.