יום אחד בשעות הצהריים ניגש דניאל, בנה בן ה-3 של אחווה סיטבון, למיטתה. "הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'אמא, קומי, זה לא לילה, קומי'. זה שבר אותי. זו הייתה אחת הנקודות הכי נמוכות שהגעתי אליהן בחיים. חשבתי, 'מה אני עושה? אני שורטת את הילד שלי'", היא מספרת ממקום מושבה בברצלונה בשיחת וידאו. "הייתי רואה אותו ומתחילה לבכות. הייתי אומרת לבעלי, 'קח אותו, אני לא יכולה לטפל בו'. הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי כמו שצריך".
סיטבון נפגשה עם פסיכיאטרית, שאבחנה אותה כסובלת מדיכאון והמליצה לה על טיפול תרופתי ורגשי במטרה להתאזן. כמה שבועות לאחר מכן פרסמה פוסט חשוף במיוחד, שבו צילמה את עצמה מזילה דמעה ובטקסט המצורף סיפרה על המחלה. "דיכאון זו מחלה שמשפיעה גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רגשית", הסבירה. "התלבטתי הרבה אם לשתף או לא. בסוף הקשבתי לעצמי. אני נאמנה לאותנטיות ודבקה בשיקוף המציאות כפי שהיא, הנעימה והפחות נעימה, הפוטוגנית וגם זו שלא".
בפרק זמן קצר הפכת מאנונימית לאישה מפורסמת, ואז גם עברת לברצלונה. גם אם השינויים היו חיוביים, הם מאתגרים נפשית.
"נכון. כשאומרים לי שאני חיה את החלום, לא יודעים כמה זה עולה לי. עברתי המון כדי להגיע לאיפה שטוב לי, הקרבתי, ויתרתי על מלא. הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש במדינה חדשה, ודיכאון בברצלונה הוא עדיין דיכאון, הוא לא יותר יפה".
יש לי מלא סיבות לא להיות בדיכאון
היא התפרסמה לפני חמש שנים ככלה הראשונה שצעדה אל החופה בעונה הראשונה של הריאליטי "חתונה ממבט ראשון". הזוגיות שלה עם טל כוכבא שרדה שנה שלמה, ובעוד כוכבא חזר לאנונימיות, סיטבון (38) בחרה להישאר באור הזרקורים. היא התפטרה ממשרתה כרואת חשבון והביעה עניין בתעשיית הבידור, אלא שהחיים לקחו אותה דווקא לכיוון אחר כשהתאהבה ביונתן רונן, רווק ישראלי שחי בספרד וחיפש גם הוא אהבה בריאליטי השידוכים "כמה רחוק".
לפני ארבע שנים עברה סיטבון לברצלונה כדי לחיות עם רונן ועם בתו מנישואיו הקודמים, לאיה, ובהמשך גם ילדה את בנם המשותף דניאל; היום היא עובדת בחברה המספקת פתרונות אחסון דיגיטליים, מתחזקת עמוד אינסטגרם עם כמעט 70 אלף עוקבים ומתפרנסת גם משיתופי פעולה מסחריים. מי שעקב אחרי השנים הפתלתלות האחרונות בחייה יודע שהיא מזוהה במיוחד עם חיוך גדול ואופטימיות נצחית, ולכן אולי הופתע לגלות בה צד אחר. "אני יכולה לחייך, אבל דיכאון זה עמוק יותר מעצבות. זו עצבות חודרת עצמות", היא מתארת. "את פשוט מרגישה ששמחת החיים שלך נלקחה ממך. זה כאילו כיבו אותך".
מאיפה האומץ והצורך שלך לשתף?
"מספיק שאני עוזרת למישהו אחד, אני את שלי עשיתי. כולנו יכולות לתת קוד קופון, אבל מה את באמת נותנת לעוקבים שלך? אנשים אמרו לי, 'בזכותך יש שם למה שקורה לי, בזכותך פניתי לטיפול'".
מעבר להעלאת המודעות, היה בפרסום ריפוי גם עבור סיטבון עצמה. אנשים הסובלים מדיכאון מתמודדים פעמים רבות גם עם מחשבות אובססיביות המנהלות אותם, ועם תחושות קשות של בושה ובדידות. כשאלה מזינות את אלה, הרגשות השליליים מתנפחים וגדלים כמו כדור שלג דרמטי ומאיים. "את יודעת מה זה היה בשבילי לקבל מאות תגובות ולהבין כמה אני לא לבד, כמה מתמודדות עם מה שאני חווה? כל אדם שלישי שאתן מכירות חווה בעבר, חווה בהווה או יחווה דיכאון. צריך לתת לזה במה ולדבר על זה".
הציבור הכיר אותך בתור רווקה שמחפשת זוגיות ומשפחה. אנשים בטח מתקשים להבין איך דווקא כשכביכול השגת את הכל, התפרץ אצלך דיכאון.
"כאילו שזהו, שם נגמרות הבעיות בחיים. מישהי כתבה לי, 'תראו אותה מנגבת את הדמעות עם טבעת יהלום, קיבלת מה שאת רוצה, מה את בוכה בכלל?'. יש לי מלא סיבות לא להיות בדיכאון, אבל לאנשים אין הבנה שזה משהו פיזיולוגי שאת לא שולטת בו, וזה גם גנטי. חוץ מזה, זה שיש לי טבעת על האצבע וילד לא אומר שאין לי בעיות. אל תראו רק את הטוב והנוצץ. גם אני קמה, לוקחת את הילד לגן, רצה ומחליפה שני מטרו כדי להגיע לעבודה. אני מורידה את הכלב ואוספת חרא מהמדרכה כמו כולם".
עץ אשוח ולצידו חנוכייה
בימים סוערים אלה, שבהם מחפשים ישראלים רבים כרטיס יציאה מהארץ בתקווה למצוא חיים טובים יותר מעבר לים בזמן שאחרים מבקרים את מגמת ההגירה, סיטבון מודעת היטב למשמעות ההימצאות שלה במדינה זרה. "קיבלתי כבר מלא ביקורת, אמרו שאני מעודדת ירידה מהארץ", היא אומרת. "אני שגרירה טובה של ברצלונה, אני מאוהבת בעיר הזאת. זו עובדה שהחיים פה רגועים יותר מהחיים בארץ, אבל כמובן שחסרים פה הרבה דברים אחרים שיש בישראל. אין פה את האחווה שיש בארץ, האחדות, ההירתמות. אני מאוד ישראלית ואני לא הולכת פה בגאווה ברחוב, אבל כרגע נעים וטוב לי כאן. אני לא מעודדת ירידה מהארץ, אני מעודדת כל אחד לעשות מה שטוב לו".
מה את מרגישה כשאת שומעת על המצב בישראל?
"ישראל חווה את אחד המשברים הכי גדולים שלה, אני לא זוכרת שהיה מצב כזה מורכב. זה מדאיג אותי בטירוף. כל החוקים האלה שמנסים להעביר והאנשים שיושבים בממשלה שלנו, אלוהים ישמור. אני מנסה להבין מי בחר בהם ולמה הם מתעסקים בחוקים ובעצמם במקום לדאוג לציבור, והציבור מבעבע, וכל זה ביחד עם הטרור".
סיטבון, במקור מאשדוד, מרגישה בטוחה בברצלונה. "פה אין לי חשש לקבל איזה טיל על הבית. בכל ביקור שלי בארץ אני מפחדת, זאת האמת. אני מפחדת לעלות על אוטובוס, אני מפחדת לשבת בחוץ, ועכשיו כשאני מגיעה עם ילד החרדה מוכפלת, ואני כבר חושבת, 'מה, הוא ילך לצבא?'".
איך הייתה ההתחלה?
"השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. הייתי מתקשרת למשפחה שלי בכל יום שישי, הם היו עושים קידוש ואני הייתי בוכה ואוכלת את עצמי, 'מה עשיתי? זה שווה את זה?'. הייתי ממש עצובה ולא היו לי חברות. בהתחלה בכלל חשבתי שאני הולכת להחזיר את יונתן לארץ, ואז לפני שנתיים כשהוא התחיל לדבר על זה, אמרתי לו, 'תתקדם, אני רק עכשיו מתחילה ליהנות'. היום אני לא רואה את עצמי חוזרת בקרוב לארץ, או בכלל. ברגע שאת מתקבעת כאן, מתחילה לעבוד, והילד שלך נולד ומתחנך כאן, והחברות שלך כאן, את מכה שורשים במדינה אחרת ולאט-לאט היא הופכת לבית שלך".
אלה מילים שהציבור הישראלי לא יעכל בקלות.
"אנשים כותבים לי, 'אין לך מדינה אחרת', 'חכי שתתקלי באנטישמיות'. או שאומרים לי שאני מתבוללת בגויים ושואלים אם אנחנו אוכלים כשר ואם הילד הולך לחינוך לא יהודי. נכון, אני לא שמה את הילד בחינוך יהודי, כי הוא לא ברמה הכי גבוהה. כשהגעתי לכאן אמרתי ליונתן, 'הילדים שלי יהיו רק בחינוך יהודי'. אמרתי עוד דברים, 'לא יקום ולא יהיה עץ אשוח אצלי בבית, מה זה, סבא שלי יתהפך בקברו'. באתי מבית מאוד מסורתי וסבא וסבתא היו מאוד דתיים, ואת רואה, אחרי חמש שנים נפתח לך הראש. אני מחכה לכריסמס יותר מכולם, זה החג הכי יפה והכי צבעוני וזו סיבה לחגוג. עם הזמן משהו בראייה הצרה מתרחב. דברים שאמרתי שלעולם לא יהיו אצלי בבית קורים אצלי בבית עכשיו ובכיף. אנחנו חיים עם עץ אשוח ולצידו חנוכייה, וזה חנוכריסמס".
איך את מסבירה את השינוי הזה?
"היהדות מאוד מושרשת בי. אני מדליקה בכל שישי נרות ועושים קידוש, ובכל חג אני מעבירה את המסורת בדרך שחשובה לי. הבנתי שאפשר ליהנות מעוד תרבויות. בגן של הבן שלי קוראים לי בחגים היהודיים ושמחים שאני באה ועושה פעילויות. הם נותנים כבוד לתרבות, אפשר ללמוד מהם".
מי זה יונתן רונן ואיך אני מגיעה אליו
הקשר בין שני בוגרי הריאליטי גרם לאנשים לפקפק בכנות אהבתם ולחשוד שהמניע ליחסים הוא הרצון להישאר בתודעת הציבור – אבל סיטבון מוכיחה היום שידעה לזהות מהרגע הראשון שמדובר בדבר האמיתי. "בזכות 'חתונה ממבט ראשון' אני בכלל כאן היום", היא אומרת. "ידעתי שזה יהיה או החתן שישדכו לי בתוכנית, או מי שיבוא בעקבותיו".
את מרגישה שהתהליך של התוכנית עזר לך בזוגיות?
"כן, ללא ספק. עד אז חיפשתי רק טיפוסים כמוני, עם מרץ ושמחת חיים, אמוציונליים וחמים. ואז בא טל, שאני מתה עליו ואנחנו חברים טובים עד היום, והראה לי שאני יכולה להתאהב במישהו שהוא ההפך ממה שחיפשתי, ויונתן הוא המשך מובהק של אותו הדבר, עם שינויים קלים. אם היית מביאה לי את יונתן לפני כמה שנים, הייתי אומרת, 'מה זה-זה? חתיך והכל, אבל לא'. הבנתי שצריך רק אחת כמוני בקשר, וגם זה יותר מדי. צריך גם אחד כמו יונתן, מישהו עם רגליים על הקרקע, פחות משוגע. ככה יוצרים באלאנס וקשר שהולך קדימה להרבה מאוד שנים. זה קשר מאוזן, לא של זיקוקים".
זה לא רק התדר השקט, יונתן הוא אלמן פלוס ילדה שגר בברצלונה. איך רווקה מצליחה להכיל את זה?
"פעם הייתי פוסלת בחורים כי יש להם חתול. ואז את מגיעה לבחור האחד הזה שאת אומרת, 'פה אני עוצרת'. את מגיעה להבנה שזה לא יהיה מושלם ולא קרוב למה שחשבת, אבל כשזה מרגיש לך מספיק טוב, לא מצוין, מספיק טוב – תעצרי ותעבדי".
מה היה ביונתן, שידעת שהוא האחד?
"ראיתי את הפרק הראשון של התוכנית שלו, ואמרתי, 'או-קיי, מי זה יונתן רונן ואיך אני מגיעה אליו?'. משהו בעיניים שלו, בטוב הלב שלו, ידעתי שזה שלי. שלחתי לו הודעה באינסטגרם והתחלנו לקשקש, זה היה חם-קר כמה חודשים, ואמרנו שכשהוא יגיע לארץ ניפגש. ואז הוא הגיע, ואיך שראיתי אותו בדלת יריתי עם החץ של קופידון וזהו, נגמר לו הסיפור. חברים שלו קראו לי 'המפוקסת', הבחורה שמה לעצמה מטרה, תפסה וזהו, והנה אני חמש שנים אחרי, יש לי את מה שאני רוצה. רציתי אותו ועשיתי חתיכת דרך כדי לקבל אותו".
לא היה בך חשש שזה לא יהיה זה?
"לא. פתחתי לו את הדלת, חיבקתי אותו ואמרתי לו, 'איזה כיף שבאת כבר', וזהו, לא היינו ניתנים להפרדה. באותו שבוע הוא היה כמו ילד קטן ומאוהב, לילות שלמים שרק מתנשקים ומתחבקים. איפה זה היום? הוא בעלי, אבל זה כבר לא הקראש של ההתחלה. היום אני אוהבת אותו ממקום הרבה יותר מבין ובונה וחכם, זו אהבה אחרת, הרבה יותר מתונה".
אני לא היצור הכי אימהי בעולם
רונן התאלמן מסוניה, אשתו, שנה וחצי לפני שנכנסה סיטבון לחייו. לסוניה היו שתי בנות מנישואים קודמים, והיא נפטרה מסרטן כשבתה המשותפת שלה ושל רונן, לאיה, הייתה בת פחות מ-4. "כשאני הגעתי היו לבנות של סוניה חדרים בבית שלי", מספרת סיטבון. "אני הייתי יושבת למעלה בחדר, וכולם – ההורים של סוניה, הבנות שלה, יונתן ולאיה – היו יושבים למטה, בסלון, ומדברים בספרדית. הרגשתי הכי זרה ולא רצויה. כל אחת אחרת הייתה נבהלת וטסה בחזרה לארץ".
אבל נשארת. מה זה דרש ממך?
"לא היה לי אף פעם את יונתן לעצמי. אף פעם לא היינו זוג. זה היה הכי ההיפך מהחלום שלי להתחתן בגיל 27 ולטייל עם העגלה בשדרות רוטשילד. בהתחלה אמרתי, 'מגניב, יש לו ילדה, אני אקנה לה מתנות והיא תאהב אותי', כמו שכל אחת חושבת על לצאת עם גרוש עם ילד. אבל זה לא גרוש, זה אלמן. זה בעצם להיות אמא, ואת כל הזמן נמדדת אם את מספיק טובה בתפקיד שהשאירו לך".
מה זה אומר?
"להיות אמא משלבת זה לא דבר קל בכלל. אני לא היצור הכי אימהי בעולם, מבחינתי ילדים זה רעש, תביאי אותם לשעה וקחי אותם בחזרה. כשדניאל נולד חשבתי שמשהו ישתנה, אבל זה רק חידד מה הרגשות שיש לך לילד שיצא ממך ומה הרגשות שיש לילד שלא יצא ממך. החיבור עם דניאל היה מידי, התאהבתי בו מהבטן ואני לא צריכה להוכיח את עצמי שם, כי הוא שלי. אימהות משלבת לא ביולוגית היא עבודה קשה יותר. את צריכה להתאמץ כדי שהרגש ייצא והחיבור יקרה. ההורות ללאיה זה תפקיד גדול והיו ימים שלא הייתי בטוחה שיש לי את מה שצריך כדי לעמוד בו".
מה זאת אומרת?
"את לא יכולה למלא את המקום של אמא שלה, לא משנה מה תעשי. בהתחלה כעסתי על עצמי שאני צריכה לתת לה יותר חום, לבלות איתה יותר. ואז הבנתי שאני עושה מה שאני יכולה, ושגם אם אני אעשה הרבה יותר, זה לא ימלא את החסך, זה לא יהיה במקום אמא שלה אף פעם. ואז התחלתי לחיות יותר בשלום עם עצמי".
View this post on Instagram
איך הקשר איתה היום?
"היום הקשר ביני לבין לאיה טוב מאוד, היא אחות של הבן שלי, היא ילדה שלי ואני הורה שלה לכל דבר. מבחינתה אני הדבר הכי קרוב לאמא שהיה לה, היא כבר בת 9, היא מכירה אותי יותר שנים ממה שהכירה את אמא שלה. אבל סוניה תמיד ברקע. הסבים של לאיה ישנים אצלי בבית פעם בשבוע עד היום, הקשר הזה מיטיב וחשוב לכל הצדדים. אני מאוד אוהבת אותם, וגם הם קיבלו אותי מהיום הראשון בחיבוק מאוד גדול וזה לא מובן מאליו".
ההתמודדויות והרגשות מביאים רצון לעוד ילדים?
"בהתחלה רציתי עוד ילד, אבל עם הזמן והמורכבות והתקופה האחרונה שלי הבנתי ששניים זה מספיק לי וזה הזמן שלי להתעסק בעצמי ולבנות את עצמי שוב. לילד שלי יש אחות, והרי כל הפואנטה של שניים זה שיהיה אח, אז נראה לי שאני אקל על עצמי".
תחשוב שאין לי רגליים
התקופה האחרונה שעליה היא מדברת היא זו שבה נכנס הדיכאון לחייה. "בשנה האחרונה משהו התבשל, דכדוך על דכדוך שלא טופל, והמשכתי לרוץ ולא להתייחס. אמרתי 'קטן עליי, קטן עליי, קטן עליי', ואת מנסה כל הזמן לכבות, עד שהגוף אומר, 'לא רצית להקשיב לי עד עכשיו, אז עכשיו בואי תראי אני עושה לך את הקאט הזה ועכשיו את חייבת לעצור".
מתי הבנת שמשהו באמת לא בסדר?
"התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, הייתי מגיעה לישיבות ולא מבינה מילה וזה הביא המון חרדה. בעבודה היו סובלניים כלפיי, אמרו לי שייקח לי שנה ללמוד והכל על פניו היה סבבה, אבל קשה לקבל את זה שאת כבר לא מי שאת חושבת שאת. במשך עשור הייתה לי קריירה ושלטתי בתחום שלי, ופתאום אני כלום ומתחילה מאפס. הייתי צריכה להבין שאני לא אותו אדם שבגיל 27 יכול היה להשקיע 17 שעות ביום ולתת את כולו בעבודה, לקרוע את התחת ולהיות מטאור. אמרתי, 'בסדר, כל התחלה קשה', עד שבחודשיים האחרונים הרגשתי שזה עמוק מזה. היה לי ממש קשה לקום מהמיטה".
מה עשית?
"לקחתי חופש מהעבודה. מכירים פה בחולי רגשי, יש פה גם חופש מחלה לימי מחזור, הרווחה של האזרחים גבוהה מאוד. אני כבר שלושה שבועות לא עובדת, החלפתי כדורים שהתחילו לעבוד ואני מרגישה הטבה. חורה לי שב-2023 יש עדיין הרבה חוסר ידע לגבי דיכאון. אם הייתה לך בעיה בבלוטת התריס, שזה גם חוסר איזון הורמונלי, כנראה שהיית משתפת בזה, אבל חוסר איזון הורמונלי במוח נחשב לבושה ואנשים מסתירים את זה".
איך הדיכאון משפיע על הזוגיות?
"דיכאון זה משהו שיכול לפרק את המשפחה. זה משפיע עלייך, על בן הזוג, על האינטימיות שלכם, על הילדים, על הדינמיקה. יונתן מעולם לא חווה חרדה או דיכאון, ולא משנה כמה אני אנסה לתאר לו, הוא לא כל כך מבין. אבל הוא תומך ויודע לתפקד כאמא וכאבא בזמנים שאני לא מתפקדת".
מי שלא חווה דיכאון יכול להסתכל עלייך מהצד ולחשוב ש"סתם לא בא לך".
"ברור. אמרתי ליונתן, 'אם עכשיו הייתי מאבדת את שתי הרגליים שלי, היית מבקש ממני ללכת להביא את לאיה? אז אני בדיוק באותו המצב, אני לא מוצאת את הכוח לקום מהמיטה'".
זה נשמע לא פשוט. אתם נעזרים באיש מקצוע?
"אנחנו כבר שלוש שנים בטיפול זוגי. לא עוזבים חבר שנפצע או חלה, שם אנשים נמדדים. הרי כשאת שמחה לכולם נעים להיות לידך, ואני בטוחה שיונתן בחר בי כי הכנסתי שמחת חיים לחיים שלו, אבל הצמיחה האמיתית לא מגיעה מתוך אזור הנוחות. פעם הייתי מצפה שיידע לבד מה לעשות, היום אני מפרטת לו לפרטי פרטים מה אני צריכה שהוא יעשה כדי שאני ארגיש יותר טוב. אני אומרת לו, 'אני צריכה יותר חיבוקים, אני צריכה שתשב ותשאל אותי מה העניינים'. מי שלא עבר את זה לא יודע".
איך הסביבה יכולה לעזור?
"בסופו של דבר זו את עם עצמך. לא משנה כמה בעלך תומך, כמה החברות שלך עוזרות לך, כמה המשפחה שלך תטוס מהארץ לעזור לך, את במלחמה הזאת עם עצמך. אני קמה מהמיטה, עושה הליכה בשמש, עושה ספורט, מדברת עם עצמי, קוראת ספרים, עושה רפלקסולוגיה, לוקחת טיפות הומאופתיות, מנסה דברים שקשורים לתזונה, מקשיבה לפודקאסטים. אני עושה כל מה שאני יכולה. יונתן רואה את החברה הכי טובה שלו נלחמת והוא אומר לי, 'מתי את חוזרת אלינו, מאמי?'. אני אומרת לו שזה בעבודה, זו המלחמה שלי ואני אנצח אותה. אני אחזור לעצמי, אני אחזור לשמחת החיים שלי. יהיה לזה סוף טוב, אין לי ספק".
צילום: Mertxe Alarcon | סטיילינג: אוסף פרטי | איפור: מיכל אחדות | הפקה: דנה מן כהן וטל פוליטי