באוגוסט 2018 ד"ר אורן זוסמן, קרדיולוג וחוקר צעיר ומבטיח נסע לכנס הקרדיולוגים השנתי הגדול. הפעם זה היה במינכן. אלו היו ימי סוף החופש הגדול, אשתו מעיין נשארה בארץ עם שני הבנים הגדולים והתינוקת החדשה שרק נולדה. בשגרה של בית, לא יודעים שבבת אחת הכל יכול להתהפך ושבאוגוסט הבא אורן כבר לא יהיה בין החיים, כועסים על בעל שנוסע להציג את מחקריו בשעה שהקייטנות נגמרו ושתינוקת יונקת בת ארבעה חודשים לא מאפשרת יותר מדי פעילות עם אחיה הגדולים. "התעצבנתי עליו ואז אכלתי את עצמי על זה. כתבתי לו הודעה, 'אני מתה עליך, שתדע. אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים גם עם תורנויות, טיסות אוגוסט. אתה אהבת חיי". אורן ענה לי "אני עלייך, קטנה. את אהבת חיי, מתוקה".

פאסט פורוורד. שנה בדיוק אחרי. אוגוסט האחרון. הכנס השנתי הפעם בפריז. אורן אינו בין החיים כבר שמונה חודשים. המחקרים שהוא סיים זכו להיחשף בכנס. אבל במקום שיעלה לבמה ויציג אותם, זה הוחלף בשקף לזכרו. כששלחו לה תמונות מהכנס, פוסטר גדול שהוצב בכניסה עם שמו והמחקרים שלו, נשברה. "פתחתי את התמונות והתחלתי לבכות. הילדים לידי ואני אומרת להם תוך כדי 'זה בסדר, עוד רגע אירגע. אלה, התינוקת שלנו, רק בת שנה וארבעה חודשים, דידתה לשירותים, חזרה עם נייר טואלט וניגבה לי את הדמעות. היא כבר ראתה אותי בוכה". 

הסיפור על הקרדיולוג בן ה-37, שקיבל התקף לב באמצע משמרת בבית החולים בלינסון ונפטר לאחר שכל המאמצים להצילו עלו בתוהו קיבל תהודה גדולה. זה היה שילוב של סיפור על רופא לב שהציל לבבות של רבים אחרים אך ליבו שלו כשל, יחד עם העובדה שהיה כוכב עולה בשמי הרפואה, חוקר מבריק ומבטיח ועם זאת טוב לב במיוחד, נגיש ואמפתי שהיה חשוב לו המגע האנושי עם החולים. כל המרכיבים האלה עשו לכולנו קווץ' בלב.

מעיין זוסמן
"המחשבה שעוד אדם צעיר ימות ועוד משפחה תעבור את מה שאנחנו עוברים משגעת אותי". זוסמן לצד דפיברילטור | צילום: יונתן בלום

אורן גם היה כוכב עולה בשמי הטוויטר. אלפי העוקבים שלו נחשפו באמצעותו למאחורי הקלעים של המקצוע. הוא הגיש להם את יומו העמוס, את המשמרות הארוכות, ואת המפגש עם המוות בפשטות, ברגישות, בשנינות ועם שמחת חיים. באחד הציוצים בטוויטר סיפר על חולה עם מזל גדול משלו.


בבוקר בו אורן קרס היו סימנים מקדימים. הוא לא הרגיש טוב. הוא הלך לעשות בדיקות במחלקה והמשיך לצנתור חולה שנקבע מראש. אורן לא הספיק לקבל את תוצאות בדיקות הדם. כשנכנס לחדר הרופאים לקחת את התיק לפני שאסף את הבדיקות להבין אם צריך להתאשפז או רק צריך לחתוך הביתה למנוחה, התמוטט. הוא נמצא רק חצי שעה מאוחר יותר על ידי רופאים שנכנסו לחדר. אלה היו דקות ארוכות מדי ויקרות מדי בהן הוא היה ללא דופק וללא נשימה. 

בחמישה ימים שבהם ד"ר זוסמן היה בין חיים למוות, אשתו מעיין הייתה צמודה למיטתו. בית החולים נתן לה חדר לשהות בו עם בתם התינוקת. "אני אמא טובה אבל אורן היה אבא מדהים. הקדשנו 16 שנה מחיינו למסלול המקצועי של אורן. נשארה רק חצי שנה לתום התת התמחות של אורן בקרדיולוגיה. אתה חי חיים של הקרבה בידיעה שהעתיד יהיה טוב יותר ועכשיו כל זה נעלם. ניהלתי בטיפול נמרץ, ליד המיטה שלו, משא ומתן עם היקום, עם אלוהים שאני לא מאמינה בו. ביקשתי שאני אלך במקום אורן. 'תיקח אותי ותן לו את החיים שלי'. ניסיתי לנשום לתוכו למרות שהיה מונשם. היו שם הרבה רגעים לא רציונליים. זה גם לא רציונלי ללכת לעבודה ולא לחזור".

"מתוך 19 אנשים עם וירוס או חום במיון יש 1 שהוא פצצה רפואית מתקתקת"

שלושה שבועות לפני שהתמוטט על רצפת בית החולים צייץ אורן בטוויטר על מקרה בו טיפל. "אחד המקומות המסוכנים בבית חולים הוא דווקא מיון מהלכים (טריאז'). כשמו כן הוא, החלק במיון שבו מגיעים חולים על הרגליים ולא באמבולנס ומחכים בתור לבדיקות ולרופא, כמו איזה סניף מוגבר של קופת חולים. למה מסוכן?".

בציוץ הבא הסביר: "כי מתוך 19 וירוסים/ מחלות כרוניות/ סתם בני 30 עם חום, יש 1 שהוא, היא, פצצה רפואית מתקתקת".

מעיין זוסמן
"זה היה נכון מהשנייה הראשונה. חסר סיבוכים". אורן ומעיין זוסמן בחתונתם | צילום: באדיבות המשפחה

כזה היה אורן באותו בוקר של ה-24 בינואר. כהרגלו, עלה על אופניים ודיווש מביתו בתל אביב לבית החולים בפתח תקווה. "הוא סימס לי 'היי, מתוקה שלי, איך היו הפיזורים? אולי תנוחי קצת?'. רק אחרי שדאג לי, התפנה לספר שהוא עצמו לא מרגיש טוב".

מה הוא סיפר?
"שהיה לו בוקר קצת קשה. שכבר בדרך, על האופניים, הרגיש לא טוב. כיוון שאורן לא היה אדם מתלונן, נלחצתי. כולנו כבר מבינים בזכותו ברפואה, אז כתבתי לו 'בובי, לא מדובר במשהו של לב?????. אני דורשת שתיבדק'. הוא ענה לי שכך יעשה".

אורן התחיל בירור אבל אז נכנס לבצע צינתור של חולה. הוא לא אחד שיבטל בקלות את המטלות שלו. התחושה הפיזית הרעה לא חלפה והוא המשיך בבדיקות, אקו לב, אק"ג ובדיקות דם. ב-12 בצהרים עוד הספיק ללכת לאכול צהרים בחדר האוכל. כשסיים, חזר למחלקה לאסוף את התיק. "כל הבוקר הסתמסנו", מעיין משחזרת. "אבל לא באמת הבנתי את החומרה. אמרתי לעצמי בראש שאם זה לב, הוא נמצא במקום הכי טוב. ב-12:41 סימסתי לו מה עם בדיקות הדם. הוא כבר לא ראה את הסמס הזה".

המצלמות במסדרון קלטו אותו נכנס לחדר הרופאים ב-12:40. אבל רק ב-13:10 רופאים מצאו אותו. "אם הוא רק היה מתמוטט במסדרון ולא בחדר, לבד, הכל היה שונה. במסדרון היה דפיברילטור. כל מי שעובר היה יכול לפתוח ולתת לו מכת חשמל. הוא היה אדם כל כך בריא שקרדיולוג בכיר אמר לי שאם היו רואים אותו בזמן, הוא היה מטופל וכבר באותו ערב הוא היה משתחרר הביתה. במקום זה, רופאים שעבדו עליו לא הצליחו להחזיר לו דופק ונשימה למרות מאמצים רבים ואז חיברו אותו לאקמו (מכונה שמחליפה את תפקוד הלב והריאות כדי שהגוף לא יקרוס). באותה נקודה, לא ידעו כמה זמן הוא היה מחוסר הכרה, אז התייחסו לזה כאילו מדובר בחלון הזמן של הדקות הראשונות בהן עוד לא נפגעת אספקת החמצן למוח ואפשר להציל את הבנאדם. אני הבנתי שאלו היו דקות ארוכות שהוא שכב שם כי הוא לא ראה את הסמס שלי. כל בית החולים היה על הרגליים. האנטומיה של גריי זה קטן לעומת מה שהיה שם. אורן היה מאוד אהוב. בזמן שהוא עובר החייאה, הגיעו בדיקות הדם שהראו שמדובר בהתקף לב. הוא הובהל לצינתור ושם גילו אוטם קטן שעשה הפרעת קצב. האוטם גרם לו להרגיש לא טוב, אבל הפרעת הקצב הייתה זו שהרגה אותו".

מעיין מספרת שאורן היה אדם שחי בריא, שלא עישן, בדיוק כפי שהמליץ למטופליו. "כשהתפרסמו ידיעות על מותו, היו תגובות של 'בטח לקח סמים'. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. אורן היה מציל אנשים כמוהו. צעירים, ספורטאים, בריאים שפתאום קרסו. כששאלתי אותו 'אז למה זה קרה להם?'. הוא היה אומר לי שלפעמים הגנטיקה גוברת על הכל. במשפחה של אורן יש מחלות לב ועדיין הסבא חי עם זה עד גיל 97. אורן היה ספורטאי ושחיין ותמיד שמר על כושר. בגלל שהוא היה כל כך קצר בזמן, הוא היה רץ או רוכב על אופניים מבילינסון לתל אביב. הוא אמר לי שאחרי תורנויות, זה יותר בטוח מלנהוג. הוא גם נבדק באופן קבוע. כשחיים מקצוע כזה ובמיוחד בקרדיולוגיה, ישנה תפיסה חזקה של הזמניות ושל נזילות החיים".

מעיין זוסמן
"כתבתי לו 'בובי, לא מדובר במשהו של לב?????. אני דורשת שתיבדק'". אורן ושלושת הילדים | צילום: באדיבות המשפחה

המתמחים אמרו בשביתות שאורח החיים שלהם כתורנים שעובדים וערים לאורך שעות ארוכות, זה דבר שלא רק מוריד את רמת הרפואה אלא גם הורג אותם.
"לאף אחד לא קל להיות ער שלושים שעות ברצף או להתמודד עם אדם שמת לו בידיים, אבל עדיין, אורן היה אדם נינוח. הוא היה חוזר הביתה מריצה של עשרה קילומטר בכזו שלווה. בלילות, אחרי שהילדים הלכו לישון, הוא היה רואה איתי איזה פרק, היינו מדברים ותוך כדי הלפטופ שלו על הברכיים והוא מתקדם עם המחקר. בשבת בצהריים, היינו יוצאים עם הילדים לפארק. הקטנה ישנה, שמים לגדולים סרט והוא יושב לידם עם הלפטופ ועובד. היו לו יכולות מטורפות, הוא עשה דברים בכזו קלילות".

את זוכרת את הטלפון ביום ההוא?
"באחת וחצי בצהרים התקשרה אלי המזכירה של מנהל המערך הקרדיולוגי. הבנתי בדיעבד שהיא התקשרה כשאורן בהליך של החייאה. התחלתי לשאול כל כך הרבה שאלות שחבר של אורן לקח ממנה את הטלפון. הוא קולגה אבל במסלול כזה כבר הופכים לחברים. זה כנסים בסופי שבוע שהמשפחות מצטרפות והילדים כבר חברים. אני שומעת בקול שלו שזה רע מאוד. 'קרה משהו נורא לאורן. תגיעי כמה שיותר מהר'. הצלחתי לנהוג ברעד היסטרי לאבא שלי שגר לא רחוק מאיתנו והוא הביא את שנינו לבית החולים".

מה את זוכרת מאותם ימים ששהית בבית החולים צמודה למיטתו?
"חמישה ימי הדמדומים היו בשבילי מפגש עולמות מאוד אכזרי. בפעמים הקודמות שהגעתי לשם אורן קיבל אותי עם חלוק וסטטוסקופ, מתרגש שהגעתי ומציג אותי בגאווה לכולם. פתאום לראות אותו שוכב במחלקה. בבוקר הוא צינתר בעצמו, וכמה שעות אחרי כבר מצנתרים אותו. זה היה בלתי נתפס. אלון ויובל, אז בני 6 וחצי ו-4 וחצי, שהם ילדים כל כך עטופים עברו להיות אצל סבא וסבתא שלהם בזמן שאני במחלקה. כל ערב הגעתי אליהם לחצי שעה להיות איתם וחזרתי לבית החולים. יובל אמר לי אז 'אני מתגעגע למשפחה שלנו'".

מתי הבנת שהמצב הולך לכיוון אחד?
"מצד אחד, הבנתי ישר שהמצב מאוד מאוד רע. לא היו לי אשליות. מצד שני, עוד התפללתי שהוא יתעורר, ישתקם ובסופו של דבר יהיה רופא בקליניקה בתוך הבית. הבנתי שהוא לא יחזור להיות מה שהיה. תראי מה זה, בחמישי הוא התמוטט ואני דאגתי שמי יחליף אותו בשבת שאז הוא אמור להיות תורן. אמרו לי אל תדאגי לזה. הוא היה אמור לצאת למילואים כמה ימים אחרי. גם להם ניסיתי להודיע שהוא לא יבוא. זה ניסיון להיאחז בחיים, בדברים המוכרים".

מעיין מראה לי תצלום של התמונה שצייר אז אלון. בני המשפחה מצוירים עומדים צפופים זה ליד זה, כמעט מחזיקים ידיים, כמו המשפחה המאושרת שהיו עד לאותו רגע. מעל מרחף סטטוסקופ ובצד כתב אלון באותיות גדולות "לאבא, מה קרה?". אות לבלבול הגדול, האופן בו בבת אחת, נקרע אבא מחייהם. "באותם ימים, הצוות של אורן מהצבא, חברים ובני משפחה, עמדו מחוץ לטיפול נמרץ. שלושה חברים עלו על מטוס באותו היום כדי להיות איתנו. אם אורן רק היה יכול לראות את כמות האהבה והתמיכה שקיבלנו. שעות על גבי שעות החברים היו במסדרון עד שמותו נקבע סופית".

מעיין זוסמן
"היה חשוב לו להיות נוכח בחייהם, לא להפסיד את האבהות". אורן ובתו התינוקת | צילום: באדיבות המשפחה

"בן דודו של אורן, טל היקר, נפטר בפתאומיות. גם הוא בן 37 בלבד"

"הימים האלה שאורן שכב מחוסר הכרה היו ימי המוות של החיים שלנו, כמו שהכרנו אותם. מאז, כל חודש, בין ה-24-29 אני חוזרת לימים האלה שבין החיים למוות".

מתי החלטתם שדי, שצריך לשחרר אותו?
"הבנו שאין פעילות מוחית ואין פעילות לבבית. אורן ואני דיברנו על זה לא מעט בהקשר לחולים שלו. ידעתי בדיוק מה הוא היה רוצה. מבחינתי, שישכב שלושים שנה באמצעות טיפול שמחזיק אותו בחיים, העיקר שאוכל לנשק אותו. אני לא יכולה לשלוח לו תמונה של ילד או ציטוט של משהו מצחיק שמישהו מהם אמר. אין יותר שערות שלו מהגילוח בכיור. אין את הבגדים שלו בסל כביסה. אין לקחת מהמדף בסופר דברים שאהב. האין לא נתפס. עד היום אני עוד לומדת את השכול. עדיין מקווה להתעורר מהסיוט הזה. את זה שפתאום אני פותחת מגירה ונתקלת בדיסקים של אורן או בפנקסים שלו עם חישובי נוסחאות ויש מכתבי אהבה ויש חיים שלמים של בנאדם".

מעיין בת 36. את כל חייה הבוגרים העבירה בזוג, עם אורן. "הכרתי אותו בגיל 19, הייתי עוד בצבא. אורן היה חייל משוחרר ממגלן. כל דבר שעשה, עשה עד הסוף. הוא הלך ליחידה מובחרת כי רצה להיות במקום התורם ביותר. הוא היה הבנאדם הכי נטול אגו שהכרתי. גדלתי בחו"ל וכשחזרנו לארץ, השתקענו באשקלון. גם אורן גדל שם. אחותו למדה איתי בשכבה כך שידעתי מי הוא. אבל הכרנו ממש בגלידריה. כל אחד הגיע לשם עם החברים שלו. זה היה נכון מהשנייה הראשונה. חסר סיבוכים".

אורן, בנו של רופא שיניים ובכיר במשרד הבריאות, התלבט בין מדעי המוח לרפואה. "הוא היה גאון. הוא למד לפסיכומטרי בכוחות עצמו. בוקר אחד התעוררתי אחרי שכבר הלך. סימסתי לו 'איפה אתה'. אה, אני נכנס למבחן. עד כדי כך זה היה על הדרך. כמובן שקיבל יותר מ-750. הוא רצה ללמוד בבן גוריון רפואה ששם שמו דגש על ראיית החולה, רפואה אנושית".

אורן ומעיין עברו לגור בבאר שבע. מעיין למדה מנהל עסקים והתחילה לעבוד באינטל. "המקצוע שלו והבחירות שלו היו משהו שבנינו ביחד מהיום הראשון. הוא ישב ולימד את עצמו לתכנת בכמה וכמה שפות ובמקביל ללימודי הרפואה עבד בבניית אתרים. עם סיום הסטאז', פנו אליו מחברת גדולות עם הצעות עבודה. הם אהבו את השילוב של רופא ומתכנת, אבל הוא בחר להמשיך בבית החולים עם שכר המינימום והתורנויות. הוא היה במסלול הכשרה מאוד תובעני ולמרות שאני לא האשה הקטנה, כשהבכור נולד, עשיתי שינוי מסלול, כדי להיות יותר נוכחת בבית. עברתי לתחום של עיצוב פנים ויצאתי לפגישות שלי כשהוא חזר הביתה מהתורנות ולקח את ההגה על הבית. אלון היה פותח עיניים בבוקר ושאלה ראשונה זה 'אבא תורן היום?'. כשהיה חוזר הביתה, היה לוקח ממני את הילדים. היה חשוב לו להיות נוכח בחייהם, לא להפסיד את האבהות".

מעיין זוסמן
"היינו סימביוטיים לחלוטין. עכשיו אני אמורה ללמוד לאהוב את עצמי". משפחת זוסמן | צילום: באדיבות המשפחה

"מערכת היחסים בינינו הייתה כזו שאני ראיתי בו את החצי היותר מוצלח והוא ראה בי את אותו דבר. הוא לא רק היה בן זוג ואבא של הילדים, הוא היה שותף אמת שלי. היינו סימביוטיים לחלוטין. עכשיו אני אמורה ללמוד לאהוב את עצמי אחרי כל כך הרבה שנים שאהבו אותי כל כך, עד שלא הייתי צריכה לאהוב את עצמי".

ואם זה לא מספיק, ארבע חודשים לתוך האבל על המוות הטראגי של אורן, נפטר במפתיע, בנסיבות דומות, בן דודו מדרגה שניה, טל, גם הוא רק בן 37. הלך לישון ולא קם. מעיין אז פרסמה פוסט: "בכי מתערבב עם בכי מתערבב עם בכי. מתערבב. בן דודו של אורן, טל היקר, נפטר בפתאומיות. גם הוא בן 37 בלבד. גם הוא אב ל-3 קטנטנים .העולם השתגע ואז השתגע עוד יותר".

אין לתאר.
"להרבה אנשים נורא קל להגיד שמשהו כנראה לא בסדר עם המשפחה. אבל הדור של הסבים והסבתות שלהם האריך ימים. אבל ברגע שאתה אומר אה, זה גנטי, זה מרגיע אותך. זה אומר שזה רחוק ממך, לא יכול גם לקרות לך או למישהו שאתה אוהב. העניין הוא שזה פשוט צירוף מקרים נוראי. הזדעזעתי שאשתו של טל מצטרפת לכאב הזה, שהילדים שלהם חווים אותו גם. לכל אחת יש התמודדות דומה ושונה. יש דבר אחד אולי שאני יכולה להגיד לה ולנשים שזה קורה להן והוא שאת לומדת לנשום בתוך הגלים הבלתי נסבלים של הכאב. אם בהתחלה התחושה היא שאת מתחת למים ואין איך לקחת אוויר, עם הזמן, אפשר קצת להרים את הראש ולקחת יותר ויותר נשימה. אבל זה לא מפחית מהגעגוע מהכאב ומהאובדן, רק לומדים להתנהל בתוכו".

חגי תשרי היו עוד סימן דרך באבל. "החגים מסמלים את שיא המשפחתיות והמשפחה שלי נחרבה. אהבתי את החגים ועכשיו אני בחרדות חגים. אלון שאל אותי 'מי ירכב איתי ביום כיפור הזה על אופניים?' אמרתי לו שלא ידאג, הוא ירכב על האופניים כמו בכל שנה. אני מזייפת, אבל עד גבול מסוים. לוקחת את הילדים לקנות בגדים לחג ובוכה. הילדים בדיוק כמוני. הם יודעים שמותר להיות עצובים וגם לצחוק ולהיות שמחים. מותר לנו להמשיך לרקוד. הם מתרוצצים כמו ילדים בריאים ונורמליים, אבל אז יש לילות שהם בוכים שאבא יבוא להחזיק להם את היד או שיקריא להם סיפור. רק לילה קודם צילמתי אותם ואותו שוכבים ביחד במיטה שלנו כשהוא מקריא להם את "הנסיכה והדרקון". יומיים לפני עוד הספקתי להניח עליו את הראש בלילה ולומר לו שהוא הבסיס לכל הטוב בחיים שלי".

מעיין זוסמן
"לאף אחד לא קל להיות ער שלושים שעות ברצף, אבל עדיין, אורן היה אדם נינוח". ד"ר אורן ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

ויש את העניין הכלכלי. שנים של הסתפקות במועט, מגורים בדירה קטנה בתל אביב בציפייה לעתיד המזהיר שמחכה להם. אורן, כמטאור שהיה, היה צפוי להיות פרופסור בעוד כשלוש שנים בלבד, לפתוח קליניקה משגשגת, לנהל מחלקה ביום מן המים. "אתה מקריב הרבה מאוד בשביל העתיד. מה שכל הורה פולני אומר. ללמוד, לעבוד קשה, להיות בנאדם טוב וזה ישתלם. חיכינו לנובמבר האחרון שאז אורן היה אמור לסיים את ההתמחות והתורנות. להתחיל לנשום. כל הדבר הזה של אלמנות שהיא לא אלמנות צה"ל או פעולות איבה משאירה אותך בלי שום הטבה. את מגיעה הביתה, לארבע קירות וצריכה להתמודד. אין שירות פסיכולוגי שמלווה ועוטף, למרות שאורן היה עובד בית חולים. עוד אין לי תשובות איך עושים את זה כלכלית. זו עוד זירה להתמודד איתה. אורן היה אמור לצאת למילואים ימים ספורים אחרי שהתמוטט, וזה משהו שעובר בראש בהקשר הכלכלי".

פרויקט לזכרו: מאה דפיברילטורים במרחב הציבורי בישראל

מעיין שהרגישה בחודשים האחרונים שהיא לא מוכנה של ההשקעה של אורן תרד לטמיון חיפשה ומצאה את הדרך לעשות את זה. "חודש לפני שנפטר, הייתי לקראת סוף שיפוץ של משרדי חברת "wix" בנמל תל אביב", היא מספרת. "עיצבנו חלל יפה ועל אחד הקירות הותקן מכשיר דפיברילטור. צילמתי לאורן ושאלתי אותו מה זה עושה. דאגתי שזה הורס לי את האסתטיקה. הוא ענה לי שזה נותן מענה במקרים של הפרעת קצב מסכנת חיים. בעקבות הסמס ממני, הוא פתח שרשור בטוויטר בו צילם דפיברילטורים במרחב הציבורי והסביר עליהם כדי לעורר מודעות. כבר בחודש למותו התחלתי לגלגל את הרעיון של להציב דפיברילטורים לזכרו במרחבים ציבוריים בכל הארץ. זה עצוב, אבל זו הדרך שלי לאפשר לאורן להמשיך להציל חיים. אני מרגישה שאני חייבת לעזור לאורן להמשיך לעשות את מה שעשה. אני לא יכולה לצנתר או לחקור במקומו. זה גם אותו מכשיר שהיה מציל אותו".

איך לקחת את הרעיון קדימה? 
"פניתי למד"א והחלטנו ביחד על מטרה ראשונית של הצבת מאה קופסאות דפיברילטורים ברחבי הארץ בעלות של מיליון שקל. על העמדות תהיה תמונתו של אורן עם משפט לזכרו. משהו שהילדים יוכלו לראות ולהיות גאים".

בימים אלה, מעיין ומד"א יצאו בפרויקט מימון המונים. בדף הפרויקט נכתב: מה יכול לגרום לאיש צעיר ובריא לא לקום יום אחד? כך צייץ ד"ר אורן זוסמן, מתמחה בקרדיולוגיה, לעוקביו בטוויטר, במרץ 2018, כשנודע דבר מותו של כדורגלן מפורסם בשנתו. בציוץ נוסף, גם נתן את התשובה: "כמעט כל האנשים מתים מדום לב". לסיום, כך הזהיר, "אם ידוע לכם על אירוע של מוות פתאומי במשפחה, במיוחד בגיל צעיר, ספרו לרופא המשפחה שלכם". בינואר 2019, פחות משנה לאחר מכן, נפטר אורן מדום לב.

מעיין זוסמן
"אני מזייפת, אבל עד גבול מסוים. לוקחת את הילדים לקנות בגדים לחג ובוכה". משפחת זוסמן | צילום: באדיבות המשפחה

מדובר בפרויקט שאפתני ומציל חיים הכולל עמדות החייאה חכמות בהן דפיברילטורים בארון אלקטרוני. כך, שכשאדם רואה מישהו מתמוטט לידו ומתקשר למד"א, במוקד יכוונו אותו לארון הקרוב ביותר המצויד ב-GPS, יפתחו אותו בשליטה מרחוק וינחו את עובר האורח להשתמש במכשיר. גם הדפיברילטור עצמו משמיע הוראות כך שאפשר בקלות להשתמש בו ולהציל חיים. "מיליון שקל זו המטרה הראשונית", מסבירה מעיין. "מאז שפירסמתי את הפרויקט, אני מקבלת אין סוף הודעות בפרטי, 'גם אח שלי נפטר בגיל 19 מדום לב. גם אחותי, אבא שלי בגיל 32'. אנחנו במאבק נגד הסרטן או נגד תאונות הדרכים,וטוב שכך, אבל מתעלמים מזה שכל שנה 10 אלפים אנשים בישראל עוברים דום לב ורק שישה אחוז ניצלים. שלושה אחוז מתוכם יישארו עם נזק מוחי. טיפול ראשוני בשטח באמצעות דפיברילטור מעלה את סיכויי ההישרדות מ-6 אחוז ל-60 אחוז ויותר. ככל שנגייס יותר כסף, כך נציב יותר מכשירים מצילי חיים. אנחנו מעוניינים שגם תורמים גדולים, אנשים בעלי אמצעים יתגייסו למטרה. מיד לאחר סוכות יותקנו כבר עשרים עמדות כאלה מהכספים שכבר נתרמו. החלום שלי זה מכשירים כאלה גם בכל ישוב קטן, בכמה שיותר רחובות ובמסלולי טיולים. אני ממש קוראת לאנשים לעשות מעשה טוב בתחילת השנה החדשה ולתמוך בפרויקט החשוב הזה. המחשבה שעוד אדם צעיר ימות ועוד משפחה תעבור את מה שאנחנו עוברים משגעת אותי".

החוק מחייב על הצבת מכשירים כאלה במרחב אבל לא תיקצב את זה. לשאלתי אם זה לא מכעיס, ששוב אנשים פרטיים צריכים להחליף את תפקיד המדינה, היא עונה. "אף פעם לא היינו אנשים מתלהמים".

את מסוגלת כבר לראות קדימה, לתכנן תכניות?
"אני עדיין עוסקת בהישרדות ובשיקום שלי ושל הילדים. אני מודעת לזה שאני עוד לא יכולה לקבל החלטות ארוכות טווח. ממסלול חיים שהסתכל עשרים שנה קדימה עברתי להסתכל על הכאן ועכשיו. זה סוויצ'. מישהו שעבר גם אובדן משמעותי אמר לי בהתחלה תחתכי את החיים לפרוסות דקיקות. זה לעבור את הדקה ואולי אפילו את השנייה. לא מעבר לזה. לאט לאט הדקות מתחברות להן. יש ימים שאני אומרת שאני לא יודעת איך אשרוד את השעה הקרובה מרוב שהכאב עוצמתי ובלתי נסבל ויש ימים שאני יכולה לראות קדימה. החלומות גם הם השתנו. כבר לא חושבת על חופשה או על פיקניק עם חברים, חולמת לכאוב כמה שפחות".