הפרעת אישיות גבולית

רכבת הרים רגשית שמקשה על האדם ופוגעת במערכות היחסים בחייו.

מה זה: הפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder - BPD) מאופיינת בדפוסים של חוסר יציבות במצב רוח, בתחושת העצמי, בדימוי עצמי וביחסים בין אישיים. הסובלים מהפרעת אישיות גבולית נוטים לקיים קשרים אינטנסיביים ולא יציבים שמשתנים באופן לא צפוי - מקרבה עזה, אהבה והאדרה לשנאה, כעס ודמוניזציה. הם מפחדים פחד קיצוני מאפשרות (אמיתית או מדומיינת) של נטישה ומשקיעים מאמצים רבים בניסיון למנוע אותה.

לפי ה-DSM-5, מדריך סיווג האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, כ-2% מהאוכלוסיה סובלים מההפרעה, מהם פי 3 יותר נשים מגברים, ולרוב היא מופיעה בבגרות המוקדמת. להפרעה עלולות להתלוות התנהגויות עם פוטנציאל למסוכנות כמו פזרנות, שימוש בסמים, אכילת בולמוס, מין לא מוגן, נהיגה פרועה וניסיונות לפגיעה עצמית. 8-10% מהסובלים מהפרעת אישיות גבולית מתאבדים ורבים נוספים מבצעים ניסיון אובדני או פגיעה עצמית.

borderline
איור: פייר קליינהאוז

איך זה מרגיש: מאבק פנימי מתמיד בניסיון להבין מי אני באמת, תחושה מתסכלת ולפעמים מפחידה של חוסר שליטה, קושי להסביר לעצמי ולסובבים אותי איך אני מרגיש, למה אני מתנהג כפי שאני מתנהג, חשש שאני כמו סופת טורנדו רגשית שהורסת כל מה שנקרה בדרכה, כאב על שאני פוגע ביקרים לי, פחד שאהדוף וארחיק את כל מי שאכפת לו ממני, פחד להרוס את עצמי, פחד להרוס אחרים.

איך זה נראה: "אני שונא אותך – אל תעזוב אותי לעולם!". קשר עם אדם הסובל מההפרעה יהיה לרוב חוויה שואבת, מסחררת, מרוקנת, תובענית; אדם בעל אישיות גבולית עשוי להיפגע עמוקות פשוט כי יצאתם מהעיר לסופ"ש ואתם לא זמינים לו. יותר מכל זה מבלבל: "מה אני עבורה? רגע אחד אני הגיבור שלה, המציל, המגן, היא רוצה בקרבתי. רגע לאחר מכן, בלי טריגר ברור, היא שונאת אותי, אני אדם נורא בעיניה, הכל באשמתי".

איך ניגשים לזה: איתן טמיר, מטפל DBT וראש מכון טמיר לפסיכותרפיה: "במקרים רבים מדובר באנשים שכילדים גדלו בסביבה בלתי מתקפת. ההורים לא התייחסו באופן מספק למה שעובר על הילד, החל ב'עכשיו קר לך' ו'עכשיו אתה מתנהג ככה כי אתה עייף' וכלה בתיקוף העולם הרגשי שלו ('עכשיו אתה עצוב'). במקרים מסוימים המצב הזה מוביל להיעדר של מכניזם פנימי של תיקוף עצמי ומתעוררת מצוקה רגשית גדולה – הסובל מהפרעת אישיות גבולית נעדר יכולת להסביר לעצמו את מה שהוא מרגיש. כשאנחנו בקשר קרוב עם אדם שסובל מהפרעת אישיות גבולית חשוב לזכור לא להתמקד בהתנהגות אלא במצוקה הרגשית שמולידה אותה, לא להתמקד בהתקף הזעם אלא בכאב שגורם לו. תהיו עם הכאב שלו ונסו לתת לו מילים, נסו לתקף את הרגשות שקשורים למצוקה הזאת. לדוגמה, 'אני רואה כמה אתה סובל כרגע'. בכך תעזרו לו להתחיל להבין מה עובר עליו ולהירגע".

הפרעה בתקשורת חברתית

קשיים ביכולת להביע את עצמך ולהבין את האחר מבחינה מילולית ולא מילולית באופן שתואם את המקובל מבחינה חברתית.

מה זה: הפרעה בתקשורת חברתית (SCD – Social (Pragmatic) Communication Disorder) מאופיינת בקשיים מולדים בהבנה וביישום של נורמות השימוש החברתי בשפה שאינם קשורים לרצף האוטיסטי. הדבר עשוי להתבטא בדיבור שנשמע אוטומטי כמו נאום מדוקלם, מחוות גופניות ומילוליות לא מותאמות, היעדר מודעות למרכיב ההדדיות בשיחה (לדוגמה, שיחות שאין בהן נקודות אלא רק פסיקים), קושי בהתאמת השיחה לנמען (לדוגמה, לא מבדילים בין נמען ילד לנמען מבוגר) ולמצב (למשל שימוש בשפה רשמית בסיטואציות יומיומיות), קושי משמעותי בניהול "סמול טוק", קושי בכניסה נכונה למעגל חברתי, היעדר התייחסות למבעים גופניים)כמו הנהון או מימיקה, וכן היעדר הבנה של מה שאינו נאמר או נאמר בצורה לא מפורשת (אירוניה, סרקזם, ציניות, מטאפורות).

הפרעה חברתית תקשורתית היא הגדרה חדשה שהתווספה למהדורה האחרונה של ה-DSM בעקבות אבחון שגוי של הלוקים בה כלוקים בהפרעות שונות על הרצף האוטיסטי או בהפרעות התפתחותיות. מכיוון שמדובר בהגדרה חדשה, עוד אין ממצאים לגבי שכיחותה באוכלוסיה, אבל ידוע שבעיות תקשורת נפוצות מאוד בקרב ילדי בית ספר יסודי. הערכות לגבי היקף ההפרעה נעות בין 2% ל-19%.

social disorder
איור: פייר קליינהאוז
 

איך זה מרגיש: בודד, מבלבל, מתסכל, ״לא מבינים אותי״, ״מה אני עושה לא נכון?״, ״למה לא רוצים אותי בחבורה?״.

איך זה נראה: קצת מוזר, לא מותאם, חסר טקט, לעיתים מתנשא או יהיר, לפעמים מאוד ביישן או מרוחק. תחשבו על שלדון מ"המפץ הגדול", סאגה נורן מ"הגשר", עאבד מ"קומיוניטי".

איך ניגשים לזה: יעל ברוקנר, פסיכולוגית שיקומית, מומחית להפרעה בתקשורת חברתית ומנהלת היחידה לתקשורת חברתית במרכז ״בית אחד״ של העמותה לילדים בסיכון: ״ילד שסובל מהפרעה בתקשורת חברתית מתקשה לקרוא מה עובר ב-mind של האחר. הוא בעצם פועל כל הזמן עם מידע חסר על הסיטואציה.

"נניח שנכשלתי במבחן. אני חוזרת הביתה וצריכה לספר לאמא, אבל אם היא בדיוק חזרה מהעבודה והיא אומרת 'אני עצבנית' – אז אני אבין שכדאי לחכות קצת לפני שאספר לה שנכשלתי. אם יש לי הפרעה בתקשורת חברתית, אין לי יכולת להסיק שעדיף לי לחכות. מי שיש לו הפרעה בתקשורת חברתית כל הזמן מקבל על הראש, כל הזמן עושה משהו שבגללו לא רוצים אותו בחבורה, וזה מוביל לסבל משמעותי. הוא מאוד רוצה קשר, אבל ההתנהגויות שלו לא משרתות את זה.

"זו הפרעה חמקמקה לאבחון. הלוקים בה הם לרוב מאוד מוכשרים ומאוד נבונים, לא הם ולא הסביבה שלהם מבינים על מה בדיוק יושב הקושי. זה גורם להרבה תסכול (גם אצל הילד וגם אצל הוריו שלעיתים קרובות חווים את עצמם כהורים לא טובים), ולצבירת חוויות חברתיות שליליות שעלולות להוביל להימנעות מסיטואציות חברתיות. כשאנחנו באים במגע עם ילד או אדם בוגר שלוקה בהפרעה בתקשורת חברתית, חשוב לא להיות שיפוטיים כלפיו. להבין שאי ההתחברות שלו לקבוצה היא לא מבחירה, להבין שהוא רוצה להיות חלק אבל לא יודע איך ולנסות לעזור לו על ידי הבעת תמיכה, הערכת החלקים החזקים שלו וגילוי אמפתיה למצבו". 

הפרעת אישיות נמנעת

ביישנות קיצונית ופחד מדחייה חברתית שמובילים להימנעות.

מה זה: הפרעת אישיות נמנעת (Avoidant Personality Disorder) מאופיינת בביישנות קיצונית, פחד מדחייה חברתית שמוביל להימנעות, חשש משתק מפני חוסר הערכה או גילויי ביקורתיות, הבעת איפוק ביחסים מתוך חשש להיתפס כמביך או כלא מותאם. הסובלים מהפרעת אישיות נמנעת משוועים לקשר, אבל מסוגלים לקיים יחסים בינאישיים רק כשהם מרגישים מאוד בטוחים ואהובים.

סימנים ראשונים להפרעה עשויים להופיע כבר בילדות המוקדמת כביישנות, בידוד חברתי או פחד מפני זרים ומצבים חדשים, אולם בשונה ממצב נורמטיבי שבו ההתנהגויות המתוארות חולפות או מתמתנות עם הגיל, במקרה של הפרעת אישיות נמנעת הן גוברות ומחריפות עד כדי הימנעות מקשרים ובידוד חברתי. אפשרויות הטיפול היעילות ביותר הן פסיכותרפיה, טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (CBT) המתמקד בחשיפה הדרגתית לסיטואציות שמהן רגיל המטופל להימנע ו/או טיפול קבוצתי. למרבה הצער, רבים מהסובלים מההפרעה יימנעו גם מקשר טיפולי מחשש שהמטפל יהיה שיפוטי כלפיהם וימתח עליהם ביקורת.

shay
איור: פייר קליינהאוז

איך זה מרגיש: בודד, חרד, נחות לעומת אנשים אחרים, לא מושך, לא שייך, לא מותאם. הפחד להגיד או לעשות את הדבר הלא נכון משתלט במפגש בינאישי, מחשבות שליליות על עצמי והנחות מחמירות בנוגע למה שאחרים בוודאי חושבים עליי ממלאות את כל המרחב הפנימי ולא מותירות מקום להתנהלות ספונטנית, להשתתפות או אפילו להקשבה.

איך זה נראה: הסביבה תחווה את האדם הסובל מהפרעת אישיות נמנעת כמופנם, מרוחק, מאופק, חסר ביטחון ולא החלטי. שלא בטובתו, הריחוק והאיפוק מצדו יולידו ריחוק ואיפוק כלפיו – ההפך מהקרבה והחום שהוא מייחל להם. חוסר הביטחון וחוסר ההחלטיות שהוא מפגין עלולים להוביל לתגובות של חוסר סבלנות ועוקצנות כלפיו – שוב, ההפך מהאישורים והביטחון שהוא מבקש. 

איך ניגשים לזה: עם הרבה חמלה, רוך וסבלנות. דמיינו שהערה תמימה נוסח "מצחיקול, לא הבנתי למה התכוונת" נשמעת באזניו של הסובל מהפרעת אישיות נמנעת כ"אתה מטומטם ודוחה" והשתדלו להיות רגישים לכך. אם אתם חמודים כלפיו והוא מגיב באיפוק או בהדיפה, השתדלו לא להיפגע: זכרו שתגובתו משקפת את הפחדים שלו ולא את תחושותיו כלפיכם. אם מדובר באדם קרוב שמרגיש נוח ובטוח בחברתכם, השתדלו להיות שם עבורו ולחזק אותו. מעל הכל, עודדו אותו לפנות לטיפול.

להיות "האחר המשמעותי" של אדם הסובל מהפרעת אישיות נמנעת עשוי להיות אתגר לא פשוט. אם אתם מרגישים שזה נהיה גדול עליכם, נסו לשתף אותו בתחושתכם ולמנן את הקשר בהתאם ליכולותיכם.

הפרעה דכאונית מתמשכת

דכדוך כרוני, מלנכוליה תמידית שלא מרפה.

מה זה: הפרעה דכאונית מתמשכת (Persistent Depressive Disorder), שהוגדרה עד לאחרונה כדיסתימיה (Dysthymia), היא הפרעת מצב רוח כרונית שמתאפיינת בדיכאון המופיע באופן כמעט רציף במהלך שנתיים או יותר. לא מדובר בדיכאון מז'ורי (קליני) כי אם במצב רוח ירוד מתמשך, תחושות מתמשכות של חוסר עניין, חוסר הנאה, חוסר מוטיבציה, חוסר אנרגיה, חוסר חשק. ההתפתחות האיטית, ההדרגתית והכמעט חבויה של ההפרעה מקשה על הלוקה בה ועל הסובבים אותו ליצור הבחנה ברורה בין מצב רוח ירוד כמרכיב זהות, כתכונת אופי ("הוא טיפוס מלנכולי") למצב רוח ירוד פתולוגי שפוגע באדם, בעיסוקיו ובקשריו ומצריך התערבות טיפולית.

distemia
איור: פייר קליינהאוז הנפשה: אוהד צבעוני

איך זה מרגיש: תחושות מייאשות של עצב, עייפות, שבריריות, חוסר חשק, חוסר טעם, חוסר תקווה, שום דבר לא מלהיב, שום דבר לא באמת נוגע. בנוסף, תחושה כללית של דעיכה ואובדן עניין בחיים האישיים, בזוגיות ובמשפחה מובילה לעיתים קרובות לרגשות אשמה, בושה, הלקאה עצמית ותחושת ערך עצמי נמוך.

איך זה נראה: זהו, שזה לא כל כך נראה. האדם הסובל יסתיר לרוב את התחושות הקשות ויהיו לו מספיק כוחות כדי "לעשות הצגה" למשך זמן קצר כך שמי שפוגש בו עשוי כלל לא להבחין בכך. אולם מפגשים חוזרים או ממושכים יחשפו את הדאון, פחות בנראות ויותר בתחושת הכבדות שתמלא את המרחב.

איך ניגשים לזה: ד״ר גדי אלון, פסיכיאטר במרכז לבריאות הנפש שלוותה ובקליניקה פרטית בהוד-השרון ומרצה באוניברסיטת תל אביב: ״זו הפרעה כרונית שהרבה פעמים מתחילה עוד בגיל העשרה, ולכן הרבה אנשים מרגישים שהיא חלק מהאישיות שלהם ואינם זוכרים את עצמם באופן אחר. יש משהו די מתסכל בלהיות זמן ממושך עם אדם דיסתימי: לא קל להיות לצד אדם מדוכדך ועגמומי, שכמעט אף פעם לא מתלהב בהנאה גלויה משום דבר. הנטייה הטבעית שלנו תהיה לנסות לשנות אותו, ללחוץ עליו להכיר בצדדים הטובים שבחייו ולפתח שמחת חיים בריאה. זה בדרך כלל לא עוזר, והאדם מקבל (שוב) את המסר שהוא צריך לשחק אותה שמח יותר ושאם לא יעמיד פנים, בשלב כזה או אחר יחווה דחייה. הרבה דיסתימיים חיים במאמץ יומיומי להיראות טוב יותר ממה שהם מרגישים.

"דיסתימיה היא הפרעה שאפשר ושצריך לטפל בה, והיא עשויה להגיב לטיפול פסיכולוגי ולתרופות נוגדות דיכאון. מה שעשוי להיות יעיל יותר זה לתת לאדם תחושה שהוא מובן, ובמקביל לעזור לו לפנות ולהגיע לטיפול. לעורר בו את התקווה שקיימת אפשרות שהוא ירגיש אחרת, אבל זה לא משהו שהוא יכול או צריך לעשות בכוחות עצמו".

הפרעת אישיות סכיזוטיפלית

מוזרויות בולטות בחשיבה, בהתנהגות ובהופעה.

מה זה: הפרעת אישיות סכיזוטיפלית (Schizotypal Personality Disorder) מאופיינת בהתנהגות תימהונית, היעדר מיומנויות חברתיות ונטייה לחשיבה מיסטית. עשויים להופיע עיוותים בחשיבה או בתפיסה, אמונות ופנטזיות מיסטיות (אמונה בחייזרים, בכוחות מיוחדים, ביכולת לקרוא מחשבות), חשיבה פרנואידית, תנועות או מחוות גוף משונות ודיבור לא קוהרנטי. הלוקים בהפרעה חווים קושי בהבעת רגשות: לעיתים קרובות המבעים שלהם לא תואמים את הסיטואציה והם עשויים להראות אפתיים או חסרי רגש. המרחק בין הנורמה החברתית לבין תפיסתו והתנהגותו של אדם בעל הפרעת אישיות סכיזוטיפלית הוא גדול וקשה לגישור, מצב שמוביל אותם במקרים רבים לבידוד חברתי.

pshyco
איור: פייר קליינהאוז הנפשה: אוהד צבעוני

איך זה מרגיש: בגלל ה(מ)שונות של הלוקים בהפרעה קשה לדעת איך זה מרגיש. אבל במקרים מסוימים –האדם חש בודד, לא מובן, אפילו נרדף. החברה שלנו לא מצטיינת בגילויי סובלנות כלפי שונות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתנהגות שלא מצייתת לקודים ולנורמות. במקרים אחרים ההתבודדות מביאה עמה רוגע והקלה מחוסר הנוחות הקיצוני שמתלווה למצבים חברתיים; חלק מהסכיזוטיפליים אפילו מדווחים שהם אינם חשים צורך באהבה, לא מגלים עניין בסיטואציות חברתיות, מעדיפים תחביבים שלא מצריכים מפגש אנושי, ולעיתים אף חשים איבה כלפי העולם.

איך זה נראה: משונה (וגם, איך זה נשמע: משונה. איך זה נחווה: משונה). כמו בכל הפרעה, גם כאן קיימת כמובן סקאלה – ישנם בעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית שמוזרותם בולטת למרחקים וישנם כאלה שרק איש מקצוע יוכל לזהות.

איך ניגשים לזה: צבי גיל, פסיכולוג קליני וראש מכון אנאפה לפסיכותרפיה: "לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית יש חשיבה מאוד פרטית משלהם. לכן הם נתפסים כשונים וכמוזרים, אך רובם רוצים לעבוד, לאהוב, לבלות. ואין סיבה שלא, הם אנשים מוכשרים ואינטליגנטיים שלרוב בהחלט מסוגלים לזה. בדרך כלל יש בהם כמיהה שיעזרו להם להשתלב, שיזמינו אותם למפגשים חברתיים, שיקבלו אותם, אבל הם לא יודעים איך לבקש את זה וחוששים שירדו עליהם או ילעגו להם. לפעמים הם פשוט מוותרים, מנתקים מגע ויוצרים לעצמם בילויים עם עצמם, עם המחשב או עם חוג מצומצם של אנשים שהם מרגישים איתם בטוחים.

"אדם בעל אישיות סכיזוטיפלית ירגיש בנוח כשהתקשורת תהיה מכבדת ועדינה, כזו שתאפשר לו להשתלב בדרך שלו ובקצב שלו. התנהגות מאוד פמיליארית או שאלות כמו 'מה אתה עושה בבית לבד בערב?' הוא עשוי לפרש כחודרניות. אם הוא יחוש נחקר או נחדר, סביר שייסגר ויתרחק. אם יחוש שמתעניינים בו באופן מזמין ומכבד, הוא ישמח להשתלב".

הפרעת חרדה מוכללת

דאגה קיצונית ולא הגיונית לגבי כמעט הכל.

מה זה: הפרעת חרדה מוכללת (GAD - Generalized Anxiety Disorder) מאופיינת בדאגה בלתי נשלטת, חסרת פרופורציות ולרוב לא רציונלית המופיעה בתגובה לאירועים רבים ומגוונים שחלקם אינם מעוררי דאגה כלל. הדאגה אינה נובעת ממקור ממשי ואינה תחומה בזמן, היא קיימת באופן כמעט מתמיד כמעין ציפייה דאוגה לבאות בתחומי חיים שונים (בריאותיים, תעסוקתיים, כלכליים ואחרים). החרדה והדאגה המתמשכות גורמות לשורה של סימפטומים פיזיים והתנהגותיים, בהם מתח בשרירים, כאבי ראש, רעד, קושי בריכוז, עייפות, רוגז, הפרעות בשינה וחוסר מנוחה.

לפי ה-DSM-5, 4-6% מהאוכלוסיה יחוו במהלך חייהם הפרעת חרדה מוכללת, מתוכם שיעור הנשים כפול משיעור הגברים. טווח הגיל הנפוץ ביותר להופעת הסימפטומים הוא 60-45. במידה וההפרעה לא מטופלת בזמן, היא עלולה להיעשות כרונית. למרבה הצער, רק 40% מהסובלים מההפרעה זוכים לטיפול תואם - לרוב מכיוון שהם פונים לקבלת טיפול רפואי בסימפטומים הפיזיים בעוד שהשורש הנפשי נותר ללא התייחסות.

GAD
איור: פייר קליינהאוז הנפשה: אוהד צבעוני

איך זה מרגיש: מתיש, מתסכל, לפעמים פשוט בלתי נסבל. תחושות תמידיות של חרדה, דאגה ומתח שגורמות לדפיקות לב מואצות, כאבי ראש, כאבי בטן או מתח בשרירים. במקרים קשים החרדה משתלטת על המחשבות – לא ניתן להתרכז בשום דבר מלבד תרחישי אימה פוטנציאליים – ופוגעת משמעותית בתפקוד ובקשרים חברתיים. היא אף עשויה להוביל להימנעויות עד כדי קושי לצאת מהבית.

איך זה נראה: חסר פרופורציות, היסטרי, "פולני", לא פנוי לאחר (כלומר לא מסוגל לשים את המתח והחששות בצד ולהתרכז לרגע בחוויה של הזולת) מרוכז בעצמו (כמה אפשר לחפור על אותו הפחד?!). זה גם מתסכל: לא רוצים שהוא יסבול ולא רוצים לסבול כתוצאה מהדאגה שלו.

איך ניגשים לזה: חשוב להבין שאדם הסובל מ-GAD לא יכול פשוט להירגע ולצאת מזה. הוא לא עושה את זה בשביל תשומת לב, ומבחינת החוויה הפנימית שלו הוא לא מגזים ולא סתם לחוץ. לכן, אמירות נוסח "די, אתה מגזים, תירגע" לא יולידו שום דבר טוב. השתדלו להיות סלחנים כשמרוב דאגה הוא לא מצליח להתרכז בכם וסבלניים כהוא מבקש לדבר שוב ושוב על החרדות שלו – הוא באמת היה מעדיף להיפרד מהחרדות המעיקות, להיות פנוי אליכם ולדבר על נושאים אחרים. הוא פשוט לא מסוגל.

הפרעת אישיות היסטריונית

רגשנות יתר, מוחצנות ודרמטיות במטרה לזכות בתשומת לב מהסביבה.

מה זה: הפרעת אישיות היסטריונית (Histrionic Personality Disorder) מאופיינת בנטייה לדרמטיות, רגשנות יתר, התנהגות פתיינית או מינית לא מותאמת, צורך שאינו יודע שובע בתשומת לב ובקבלת אישורים מהסביבה. לפי הערכות ה-5DSM-, 1-3% מהאוכלוסיה סובלים מהפרעת אישיות היסטריונית בדרגה כלשהי. נשים מאובחנות כבעלות אישיות היסטריונית פי 4 יותר מגברים, נתון מעניין שמעלה שאלות בדבר הסטנדרטים לקביעת הנורמה – מי קובע כמה זה יותר מדי רגש? האין "התנהגות פתיינית" תלויה במפרש לפחות כמו שהיא תלויה במתנהג? האם לא מדובר בעוד דרך להגביל ולצמצם נשים על-ידי ההגמוניה הגברית?

histeria
איור: פייר קליינהאוז הנפשה: אוהד צבעוני

איך זה מרגיש: כשלא מתקבלים אישורים חיצוניים נוצרת תחושת מצוקה של ממש וערעור עמוק של תחושת הערך העצמי, של "מה אני שווה". לעיתים קרובות נחווית אכזבה מקשרים שנתפסו כאינטימיים והתבררו כחסרי משמעות עבור האחר.

איך זה נראה: היכרות שטחית עשויה להותיר רושם חיובי של אישיות מרשימה ולבבית, דמות כובשת שכיף לבלות בחברתה ולהקשיב לסיפוריה הצבעוניים. אולם היכרות ממושכת עשויה להוליד תחושות של חוסר הדדיות, התשה ואפילו ניצול כשבעל/ת האישיות ההיסטריונית נחווה כדרשני, מרוכז בעצמו, שטחי, דל ומניפולטיבי.

איך ניגשים לזה: ד"ר אילן טל, פסיכיאטר ומנהל מרכז ד"ר טל: "חשוב להבין שעבור אנשים עם אישיות היסטריונית, האירועים שהם חווים הם באמת דרמטיים. זו לא הצגה, לכן לא עוזר לומר להם 'מה אתה עושה הצגה?'. כן עוזר לנסות לסייע לאדם להבין מה מציק לו – מציק לך שלא היית מספיק מרכזי במפגש? מציק לך שאולי חשבו שאתה טמבל? מרגע שמדברים על זה ומבינים שמשהו הציק לו, הצורך שלו באובר-דרמה פוחת, האירוע נחווה כפחות משמעותי ואפשר להירגע".

הפרעה מדומה (פקטישס)

מצב שבו אדם בודה או יוצר באופן מכוון תסמיני חולי פיזיים או נפשיים.

מה זה: החולים בהפרעה מדומה (Factitious Disorder) ממציאים או מגזימים מחלה פיזית או מצב נפשי במטרה להיות בתפקיד החולה, המוגבל או הפצוע. לרוב הם ישקרו בנוגע להיסטוריה הרפואית שלהם, יזייפו בדיקות מעבדה ואפילו יגרמו לעצמם במודע ובמכוון תסמיני שווא באמצעות פגיעה עצמית (נטילת כדורים שלא לצורך, הזרקת חומרים, גרימת פצעים וזיהומם וכיו"ב). מחקרים מלמדים כי רבים מהחולים בפקטישס חוו בילדותם טראומה, מחלה, אובדן או הזנחה שהובילו לחסך רגשי עמוק. בבגרותם זה מניע אותם לחיפוש נחמה לנפשם דרך גילום תפקיד המטופל. תשומת הלב, הטיפול המסור, ההבנה והסימפטיה שניתנים להם על-ידי הצוות הרפואי וקרוביהם מתוקף היותם חולים שווים מבחינתם את הסכנה הכרוכה בהִתחלוּת, על אף שזו לעיתים מובילה לנזקים של ממש ואפילו למוות. ברוב המקרים לא מדובר באפיזודה בודדת אלא בהפרעה כרונית שחוזרת ומופיעה לאורך כל החיים. ההפרעה מאובחנת בעיקר בקרב נשים בתחילת שנות ה-30 שלהן.

איך זה מרגיש: ברוב המקרים אדם שסובל מפקטישס לא יודע מה הסיבה לכך, אבל הוא מסוגל לחוש הקלה רק כשהוא בבית חולים ומוקף בצוות רפואי שדואג לו ומטפל בו.

איך זה נראה: מכיוון שאדם הסובל מפקטישס גורם לעצמו חולי ממשי - זה נראה פשוט כמו אדם חולה שמצבו מצריך טיפול.

איך ניגשים לזה: ד״ר גדי אלון, פסיכיאטר במרכז לבריאות הנפש שלוותה ובקליניקה פרטית בהוד-השרון ומרצה באוניברסיטת תל אביב: ״כשדורשים מאיתנו תשומת לב מיוחדת, בעוד שאנו יודעים שמדובר בחיקוי מודע של תסמיני מחלה, אנו עלולים להרגיש מנוצלים ולכעוס. עם זאת, כל ניסיון לעמת את האדם עם ההבנה הזו נדון מראש לכישלון. הוא לרוב יגיב בהכחשה, בעלבון ובזעם. בעיניי, הדרך (המאוד לא פשוטה!) היא לנסות להבין מה במישור הבינאישי חסר לאותו אדם, למה הוא כל-כך כמה עד שהוא מאמץ דפוסי התנהגות שמחקים חולי, ולבחון דרכי התערבות ושינוי שיספקו לו משהו מאותו החסר. ההנחה היא שכאשר ירגיש פחות סכנה של בדידות ודחייה, כבר לא יזדקק לכל מה שמעניק לו תפקיד החולה".

ציקלותימיה

הפרעה דו-קוטבית לייט.

מה זה: ציקלותימיה (Cyclothymic Disorder) היא הפרעה כרונית שמאופיינת בשינויים משמעותיים במצב הרוח, באופן שמזכיר הפרעה דו-קוטבית ("מאניה דפרסיה") אך בעוצמה פחותה. העלייה במצב הרוח מכונה היפומאניה ומאופיינת בתסמינים מתונים יחסית של מאניה - מצב רוח מרומם, פעלתנות, תחושת משימתיות מוגברת, תחושת גרנדיוזיות, צורך מופחת בשינה, דברנות יתר, ידידותיות קיצונית, נמרצות ועוררות. הירידה במצב הרוח כוללת תחושות עצבות, עייפות וחוסר אנרגיה, אך היא אינה מגיעה לעוצמה של דיכאון מז'ורי. מקרים מסוימים של ציקלותימיה מאופיינים ברצף בלתי פוסק של שינויים במצב רוח – גל היפומאני שרודף גל דיכאוני שרודף גל היפומאני וחוזר חלילה – ובמקרים אחרים יש הפוגות קלות בין הגלים.

cyclo
איור: פייר קליינהאוז

איך זה מרגיש: במהלך גל היפומאני מופיעות בדרך כלל תחושות של התרוממות רוח וחיוניות. במהלך גל דיכאוני מופיעות תחושות ייאוש, חוסר חשק וחוסר טעם. השינויים הדרמטיים במצב הרוח מובילים לתחושות קשות של חוסר יציבות, חוסר שליטה, חוסר שקט ועצבנות שבתורן מובילות לפגיעה בתפקוד ובקשרים חברתיים.

איך זה נראה: במקרים רבים הסביבה לא תבחין במשהו חריג, אולם קשר קרוב ורציף עם אדם הסובל מציקלותימיה עשוי לעורר תחושת בלבול לנוכח חוסר העקביות בהתנהגותו וליצור דריכות מסוימת של "על איזה צד הוא יקום היום?".

איך ניגשים לזה: עלינו להבין ששליטתו של הסובל מציקלותימיה במצבי הרוח שלו היא מועטה, לנסות לקבל אותו בגווניו השונים ולהכיל ככל הניתן את השינויים התכופים. בד בבד נמליץ לו לפנות לטיפול שיתמקד בוויסות רגשי ויתן לו כלים להתמודדות עם ההיי והדאון. הטיפול היעיל ביותר בציקלותימיה הוא שילוב של טיפול תרופתי (מייצבי מצב רוח, בעיקר ליתיום) ופסיכותרפיה (טיפול דינמי, קבוצתי או CBT).

הפרעה טורדנית כפייתית

לינה דנהאם ב"בנות", ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש".

מה זה: הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive-Compulsive Disorder - OCD) מתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות או דחפים חוזרים ונשנים שאינם רצויים ומעוררי חרדה (אובססיה) ובביצוע פעולות טקסיות שמטרתן להפחית את החרדה (קומפולסיה).

קומפולסיה היא התנהגות ממשית (כמו רחיצת ידיים או סידור חפצים) או מנטלית (כמו ספירה, תפילה) שמבוצעת כתגובה לנוכחותן של אובססיות. ההתנהגויות הקומפולסיביות עצמן אינן קשורות באופן ריאלי למחשבות שנועדו למנוע (לדוגמה, הדלקת וכיבוי האור פעמים רבות כתגובה למחשבות הקשורות בפחד שיקרה משהו רע ליקיריי) או שהן קשורות אבל מוקצנות מאוד (לדוגמה, שטיפת ידיים ממושכת אחת לשעה כתגובה לפחד מזיהום).

ocd
איור: פייר קליינהאוז

איך זה מרגיש: אדם הסובל מ-OCD מכיר בדרך כלל בכך שהמחשבות אינן אמיתיות או עשויות להיות לא אמיתיות. הוא מודע לכך שהוא מבזבז אנרגיה וזמן, מודע לכך שביצוע הקומפולסיות עלול לפגוע בתפקוד שלו בעבודה, בקשרים חברתיים וביחסים רומנטיים. הוא מבין גם שהוא עלול להיראות לסביבתו מגוחך או מטורף, אבל למרות כל זאת, התחושה היא שהדבר פשוט חזק ממנו. הוא חייב לבצע את הקומפולסיות על מנת להרגיע את המחשבות הטורדניות. זה מתיש, זה תובעני, זה סיזיפי.

איך זה נראה: מאחר ש-OCD היא הפרעה מוכרת יחסית בתרבות שלנו, הקומפולסיות נעות על הציר שבין נוירוטי-חינני לבין מוזר-מדאיג. במקרים רבים האדם הסובל מ-OCD מתבייש בהתנהגותו ומשקיע אנרגיות רבות בהסתרת הקומפולסיות – ההסתרה מולידה שלל תירוצים והסברים שעשויים להראות כהתחמקות או הימנעות.

איך ניגשים לזה: לא מותחים ביקורת, לא מעירים הערות שליליות, לא מפצירים בו/ה להפסיק – כל אלה רק יחמירו את המצב. מצד שני גם לא עוזרים בביצוע הקומפולסיות, לא לוקחים בהן חלק פעיל, ולא מאפשרים לסימפטומים להשתלט על חייכם. מה כן עושים? מגלים הבנה וסבלנות, נמנעים מלצמצם את האדם הלוקה ב-OCD לטקסים שלו וזוכרים שזה רק חלק קטן מהאדם העשיר והמעניין שהוא. אם אתם קרובים, המליצו על פניה לטיפול: הטיפול המקובל ביותר ב-OCD הוא טיפול משולב הכולל טיפול תרופתי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT); הטיפול התרופתי מפחית את עצמת החרדה ובכך מסייע ליעילותו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.

רוני גובר היא מטפלת בנוער ובצעירים בקליניקה פרטית במרכז תל אביב ודוקטורנטית לפילוסופיה של הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב