לפני כשלושה שבועות, כשהיה ברור שבתי הספר בישראל עומדים להיסגר, טליה בת ה-12 ומתי בן השבע שמעו מאמא ואבא איזה כיף היה כשביטלו את הלימודים בגלל מלחמת המפרץ. "אני זוכרת את התקופה ההיא כאחד השיאים של הילדות", אומרת אמם של השניים, העיתונאית והסופרת מאשה צור גלוזמן. "היינו בבית כל הזמן ולא דאגנו מהטילים כי גרנו בירושלים, והייתה פתאום טלוויזיה מעולה כל הזמן, בלילות ובשבתות. זה היה חודש של הפסקה כיפית מהחיים, ואמרנו לילדים שהסגר הנוכחי יהיה דומה. נהיה בבית, לא נצטרך לעשות כלום. אבל זה לא ממש דומה, כי אז היה מותר לנו לצאת החוצה, ללכת לחברים, להסתובב. אני חושבת שהקטן יזכור את זה כתקופה כיפית, אבל אני לא בטוחה לגבי הגדולה. מה שמשנה כאן הוא אקורד הסיום של כל הדבר הזה, ועוד קשה לומר איך היא תזכור את זה". 

אסנת, אם ליואב בן השמונה, מספרת שהוא תמיד היה חרדתי. "הוא לא מפחד מהקורונה עצמה, אבל החרדות הרגילות גדלות. הוא מבין שהיא לא פוגעת בילדים והוא מרגיש ביטחון בעניין הזה, אבל פחד מהמוות, מכאב הכי קטן - כל זה מאוד החמיר. הוא גם מפחד מעצם זה שהוא חש פחד. הוא מרגיש שזה לא בסדר".

את חושבת שהוא יזכור את זה כתקופה רעה?
"לא. להפך. כיף לו למרות החרדות. הוא איתנו כל הזמן, שזה שינוי קיצוני בשבילו, ומאז שהוא לא הולך לבית הספר אנחנו מאוד משקיעים בו עושים איתו המון דברים. הוא אוהב את ימי הקורונה האלה".

דור הקורונה
צילום: Guy PrivesGetty Images

"להיות רדופים ממשהו זה חלק מהחוויה הישראלית, אבל הנגיף עלול להיות בנו בלי שאנחנו מודעים לו. זה גורם לנו להיות חשדנים לא רק כלפי זרים, אלא גם כלפי הגוף שלנו. זה לא קל"

כבר חודש חיים כולנו בחלום המשונה הזה. יש בו חלקים מסויטים וחלקים מעוררי תקווה - האוויר נקי לצד מאות אלפי מפוטרים, דיווחים על עלייה במקרי אלימות במשפחה לצד גילויי סולידריות ועזרה לזולת. הורים שמנסים לעבוד מהבית ומקנאים ברווקים. כולם מתגעגעים למגע. כולם מפחדים על קרובי המשפחה המבוגרים. כולם מפחדים, נקודה. מה מכל זה יישאר בנו כשהמשבר יסתיים? כיצד תשפיע עלינו הטראומה הקולקטיבית המתמשכת הזאת? ומה יקרה לילדים שגדלים בתוך מציאות שבה עליהם לפחד מקרבה, ממגע?

"החברה הישראלית התנסתה במצבי איום קיומי ועברה מספר טראומות שהיו בדרך כלל קשורות למלחמה", אומר ד"ר ענר גוברין, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, מרצה בכיר בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן וחבר במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. "אנשים רגילים להיות רדופים ממשהו, זה חלק מהחוויה הישראלית וכחברה פיתחנו חוסן נפשי מיוחד לזה,  אבל מדובר באויב שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. אויב לא אנושי שנמצא בגוף האנושי, והוא יכול להיות בגוף של כל אחד. המרכיב הזה שהנגיף נמצא בגוף - ושהוא מידבק, ושהוא עלול להיות בנו בלי שאנחנו מודעים לו - גורם לנו להיות חשדנים לא רק כלפי זרים, אלא גם לגוף שלנו. אנחנו צריכים לשמור עליו, אבל גם להיזהר ממנו. זה לא קל". 

לתרגל מחדש עם הילדים איך נפרדים מההורים

אם קשה לבגירים להסתגל לסתירות המשונות של משבר הקורונה, הרי שילדים חווים כעת עולם שלם של דבר והיפוכו, של אזהרות גלויות מפני איומים נסתרים. "הילדים שואלים את עצמם מה זה נגיף ומה זה קורונה, הדבר הזה שלא רואים ולא מריחים ואי אפשר לגעת בו. הוא אבסטרקטי, שזה כשלעצמו מאוד מורכב ומאיים", אומרת פרופ' לסוציולוגיה זהבה סולומון, מומחית בעלת שם עולמי בחקר השפעות פוסט טראומטיות. "מה זה הדבר הזה שבגללו אני לא יכול לראות את סבא וסבתא, ללכת לגן? הפרשנות שהם יתנו לסיטואציה תלויה במה שההורים משדרים להם. ראינו את זה בזמן הפיגועים הגדולים: היו ילדים שראו בטלוויזיה דיווחים על חגורות נפץ, קפצו על הספות וצעקו 'אני מתפוצץ, אני מתפוצץ'. היו אימהות שנחרדו מזה, אבל התגובה הזאת נצפתה דווקא בבתים שבהם שהפרשנות ששודרה הייתה שהכל בסדר".

דור הקורונה
צילום: David Silverman Getty Images

"מערכת החינוך תצטרך להקדיש זמן משמעותי לחזרה למסגרות. במלחמת המפרץ דרשו מאנשים לחזור לתפקד מהיום למחר, וזה לא נכון לפעול ככה. צריך להתארגן ליציאה הזאת"

ילדים שמלמדים אותם לחשוש מלכלוך, ממגע עם חפצים ובני אדם - לא יגדל כאן דור שלם של ג'רמופובים?
סולומון: "זה תלוי בתגובה של ההורים, כי הם אלה שמתווכים את העולם לילדים. אם ההורים יישארו מפוחדים ונרתעים או יחזרו לחבק את החברים שלהם, את ההורים שלהם - הילדים ילמדו מהם. זה ידרוש זמן הסתגלות, אבל אני לא חושבת שאנשים יפתחו תגובות כאלה לאורך שנים". 

"ילדים הם מאוד סתגלתנים והדברים הם הפיכים", מרגיע פרופ' מולי להד, מומחה בינלאומי בטיפול בפסיכוטראומה, מייסד מרכז משאבים ומרצה במכללת תל חי. "יהיו ילדים שבבסיסם הם מאוד חרדים וזה יתלבש להם על החרדה, אבל הרוב יחזרו למצבם הנורמטיבי בעזרת ההורים. זה לא יהיה פשוט כמו במלחמת המפרץ, שם פתאום הכל נגמר, אמרו לאנשים לסגור את המסכות וזהו. תידרש תקופת הסתגלות. חלק מהילדים יהיו ברגרסיה מסוימת, אבל הכל בגבול הנצפה. זו תגובה לחלוטין נורמלית".

סולומון: "הבידוד מחבל בשגרת החיים, ולילדים זה קשה במיוחד כי השגרה היא גורם מארגן. הם מסוגלים לחזור ולראות תכנית או לקרוא ספר מאות פעמים כי זה מעניק תחושת בטחון, מוכרות. ראינו במלחמת המפרץ, תקופה ארוכה של הפרת שגרה, שהתגובות של הילדים היו מאוד מגוונות ותלויות בפרשנות שניתנה לסיטואציה בבית. אם יש משחקים וצחוקים וההורים מארגנים איזה סדר, הם יעברו את זה ביותר קלות".

דור הקורונה
צילום: JACK GUEZAFP via Getty Images
 

"לא הולכים לבית ספר, אין שיעורים, מקבלים ממתקים. לילדים אין ממש תפיסת עתיד ואין להם ראייה קטסטרופלית. בהכללה, ילדים שלא נמצאים בחינוך המיוחד יזכרו את זה כתקופה כיפית"

להד: "אני מניח שילדים צעירים מאוד - פעוטונים, גנים, כיתה א' - יצטרכו להתרגל מחדש לעובדה שיש מסגרת, שהם צריכים להתחשב בזולת, שיש מהם דרישות. מערכת החינוך תצטרך להקדיש זמן משמעותי לחזרה למסגרות. אם לחזור לדוגמה של מלחמת המפרץ, אז שם דרשו מאנשים לחזור לתפקד מהיום למחר וזה לא נכון לפעול ככה. צריך להתארגן ליציאה הזאת, צריך לתרגל את הילדים מחדש להיפרד מההורים. מהצד השני, על ההורים יהיה לחץ לחזור למעגל העבודה ולהכניס מחדש את הילדים למערכת החינוך. צריכה להיות מחשבה מערכתית איך מתכוננים לזה". 

פרופ' לפסיכיאטריה (אוניברסיטת תל אביב) אבי בלייך, יו"ר ועדת ההיגוי המקצועית של נט"ל והמנהל האקדמי של המרכז הרב-תחומי ללימודי טראומה וראש המועצה הלאומית לבריאות הנפש: "מצד אחד הילדים חווים את המשבר כמשהו מאיים. מצד שני אומרים להם שהם צריכים לשמור על סבא וסבתא, מעניקים להם אחריות אישית, וזאת אחריות חיובית. הם מבינים שזה משהו קולקטיבי, במאמץ משותף. יש כאן הפנמה של משמעת קבוצתית וחברתית - לשמור מרחק, לעמוד בתור, ללכת עם מסכה. תחשבי כמה קשה להורים להנחיל הרגלי היגיינה וצחצוח, ועכשיו הם לומדים בעזרת המשפחה מה זה סדר יום ומשמעת פנימית".

להד: "עשיתי מחקר על ילדי המקלטים, והיו כעשרה אחוז עם פוסט טראומה, אבל הרוב זכרו את זה לטובה - לא הולכים לבית ספר, אין שיעורים, מקבלים ממתקים, ההורים איתם. לילדים אין ממש תפיסת עתיד ואין להם ראייה קטסטרופלית. בהכללה, רוב הילדים שלא נמצאים בחינוך המיוחד יזכרו את זה כתקופה כיפית".

והילדים שכן נמצאים בחינוך המיוחד?
להד: "שם תהיה בעיה משמעותית. עבור הילדים האלה, מערכת החינוך היא ממש הכרח קיומי להסתגלות שלהם ולרכישת מיומנויות, ועכשיו הכל נעצר כי לצערי הרב החליטו להוציא את המטפלים לחל"ת. היו צריכים להמשיך להפעיל את כל כוח העזר הזה בסיוע מרחוק, אם לא לילדים אז לפחות להורים. ברור שהיה כאן שיקול כלכלי ולא מקצועי, וזאת שגיאה מהותית. הנסיגה שהילדים האלה יחוו תחייב למידה מחדש".

דור הקורונה
צילום: GettyImages Bettmann

"שבויי מלחמה מדווחים שאפילו בשבי, כשהיו בבידוד, הם חיכו שיבוא מישהו ויוציא אותם אפילו לחקירות או עינויים - רק לא להיות לבד. אנחנו חיות חברתיות מאוד ואנחנו זקוקים לקשר"

בניגוד לפעוטות ולילדים קטנים, למתבגרים יש תפיסה של עתיד. פרופ' להד, ששימש יועץ לפרלמנט היווני בעת המשבר הכלכלי הגדול שם בסוף העשור שעבר, מפנה את תשומת הלב אל קבוצת הגיל הזו: "בני 15-20 הם בקבוצת סיכון נפשית בגלל חרדת ההתרוששות. מתבגרים מבינים מה זה אבטלה של ההורים, מה זה משבר כלכלי. רבים בגיל הזה מרגישים אחריות על המשפחה וזה מכניס אותם להרבה מאוד מצוקות". 

פעם תושבי העוטף יכלו להתאוורר, עכשיו אין איפה

בעוד שהמומחים אינם צופים דור שלם של חרדי מגע וחיידקים, יש מי שהחרדות הללו הן חלק ממנו גם בשגרה. עכשיו, אומרת פרופ' סולומון, זו שעתם לזרוח. "אנשים עם הפרעה טורדנית כפייתית, OCD, מרגישים חריגים בימים כתיקונם ועכשיו הם מלכי השכונה. לרחוץ ידיים הם יודעים, ועכשיו הם החניכים המצטיינים והפער בינם לבין ה'נורמטיביות' מצטמצם. במלחמת המפרץ ראינו את זה עם מתמודדי נפש שאמרו, 'רגע, זה לא אנחנו שמשתגעים, כולם פה משוגעים מחרדה. אנחנו כבר יותר דומים לאחרים'. בחלק מהמחלקות הפסיכיאטריות היה פחד גדול ממה שיקרה עם המטופלים אם תהיה אזעקה, איך הם ישבו בחדר האטום, והתברר שחלקם התארגנו ופעלו הרבה יותר טוב מאשר בימים רגילים".

דור הקורונה
צילום: Sakchai Lalit | AP

 "אם ההורים יישארו מפוחדים ונרתעים או יחזרו לחבק את החברים שלהם, את ההורים שלהם - הילדים ילמדו מהם. זה ידרוש זמן הסתגלות"

גוברין: "יש גם אנשים שמשבר הקורונה היטיב באופן מוזר עם מצבם. מטופלים שסובלים באופן כרוני מפחד מחיידקים, או תמיד מצפים לאסון נוראי שעומד לנחות עלינו, מקבלים עכשיו אישור לתחזיותיהם. הם תמיד חוו את החברה כשאננה, יהירה, והם מרגישים שהם צדקו כל הזמן. התיקוף שהאיום עשה לחרדות שלהם ולעולם הפנימי הרדוף שלהם מרגיע רבים מהם. חלקם נעשים אופטימיים ולראשונה מוצאים את עצמם מרגיעים אנשים אחרים". 

בלייך: "מי שיש לו OCD או סובל מחרדות שונות - זה יכול גם להחמיר את מצבו כי מדובר בסטרס ודחק ואיום חיצוני. אבל במידה מסוימת, כשיש צרה שמאיימת על כולם, זה יכול להביא לגיוס כוחות ושליטה עצמית יותר גדולה כי זה מנרמל את המצב שלהם".

מה לגבי אנשים שהמצב גורם להם להרגיש לראשונה כאילו הם מפתחים תסמינים של OCD?
בלייך: "הרבה אנשים מדווחים שהם יותר אובססיביים היום, אבל זה לא אומר שהם יישארו כאלה בכל תנאי".

דור הקורונה
פרופ' מולי להד | צילום: אביהו שפירא

סולומון: "הניקיון האובססיבי של הבתים עכשיו בא לעזור לנו לסדר את החיים שלנו שנמצאים בבלגן גדול, חוסר שליטה. אין לנו שום הערכה מתי זה יגמר, אנחנו כלואים בבתים, מקבלים הוראות כמו ילדים על הדברים הכי בסיסיים של החיים שלנו".  

איך משפיע המצב הנוכחי על מי שסובל מתחלואי נפש או מטראומה קודמת?
בלייך: "לסובלים מפוסט טראומה יש צורך לקנות שליטה במה שקרה ולהיזכר במה שהיה בסיוטים חוזרים, פלאשבקים - אתה לא יכול להחזיר את ההיסטוריה, אבל הנפש מנסה להריץ את זה שוב ושוב כדי לקנות שליטה. אנחנו רואים שאנשים שחוו טראומה של מלחמה וטרור שמצבם מחמיר עכשיו כי יש איום חיצוני, כי הסדר השתנה, או כי אנחנו המטפלים שהם תלויים בהם לא יכולים לפגוש אותם".

דור הקורונה
פרופ' אורית נוטמן שורץ | צילום: באדיבות המצולמת

פרופ' אורית נוטמן שורץ, מרצה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, מי שניהלה את קרן השכול של מדינת ישראל: "תחשבי על האדם הממוצע שגר בעוטף עזה. כמה הוא יכול להכיל? פעם לפחות הוא יכול היה להתאוורר, עכשיו אין לו איפה. רבים מהתושבים בשדרות ונתיבות אופקים היו מטופלי רווחה עוד לפני הקורונה. הם חווים לחץ ביטחוני ועליו לחץ כלכלי, ועכשיו יש עליהם גם לחץ תחלואתי". 

לפתוח את הדלת ולהיות פחות לבד עם השכנה ממול

לבדידות שחווים רבים, בין אם בגלל צווי הריחוק החברתי או בגלל בידוד מטעמים רפואיים, יש השפעה נפשית מובנת מאליה – אלא שעלולה להיות לה גם השפעה גופנית. ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן: "בעקבות מגפות ואסונות דווח בחלק מהמקרים על שינויים ביכולת לעבוד ועל תחלואה פסיכוסומטית. באחד המחקרים על מגפת הסארס בהונג קונג, כמחצית מהנשאלים דיווחו שבריאותם הנפשית התדרדרה ורבים העידו על עלייה ברמות הלחץ. אנחנו יודעים שמגפה פוגעת לא רק ברמת היחיד, אלא מביאה לירידה ברמת הלכידות הקבוצתית ובחיי החברה, ומנגנוני התמיכה החברתית הם חיוניים במובן הזה. במקרה של הסארס, נמצא שלאנשים נשואים היו רמות נמוכות יותר של בעיות פסיכולוגיות מאשר לאנשים בודדים".

דור הקורונה
ד"ר שירי דניאלס | צילום: באדיבות המצולמת

סולומון: "אני חוקרת הרבה שבויי מלחמה, והם מדווחים שאפילו בשבי, כשהיו בבידוד, הם רק חיכו שיבוא מישהו ויוציא אותם אפילו לחקירות או עינויים - רק לא להיות לבד. אנחנו חיות חברתיות מאוד ואנחנו זקוקים לקשר. ברגע שמנתקים אותו, זה דבר מאוד קשה. במיוחד לקשישים, שסדר היום ומספר הפעילויות שלהם מוגבל מלכתחילה. סגרו את המועדונים, הם לא יכולים לרדת ל'פרלמנט' ולגינה, ושבירת השגרה מאוד קשה להם. סיפרה לי חברה אלמנה שבערב היא פותחת את הדלת וגם השכנה ממול פותחת את הדלת והן יושבות עם כוס קפה בין השעה שש לשבע ומדברות. אנשים מוצאים דרכים מאוד יצירתיות להתמודד עם המצב".

נוטמן שורץ: "הקשישים תפקדו מצוין בתקופת צוק איתן, עזרו עם הילדים והרגישו משמעותיים מאוד, אבל בסיטואציה הנוכחית יש עלייה בפגיעות באוכלוסייה המבוגרת. הם חלשים פיזית ולקחו להם את האוויר, את הקשר עם הסביבה. גם המחקרים בעוטף עזה מראים שיש יותר תחלואה פיזית ונפשית בקרב קשישים".

להד: "אחרי מלחמת המפרץ עשיתי מחקר בניצולי שואה. היה מיעוט שאמר 'עוד פעם סוגרים אותנו, שוב אנחנו בסכנה' ומצבו הידרדר, אבל הייתה קבוצה גדולה יותר שאמרה 'עברנו דברים גרועים יותר' ותפקדה מצוין. גם היום חלק מהחברה המבוגרת יכול להגיד את זה. למשל, עולים מברית המועצות לשעבר שעברו עוני נוראי – זו אוכלוסייה שיכולה להגיד 'זה לא סיפור, יש כאן שירותים פעילים, אנשים שמביאים לך אוכל'. אבל את המיעוט זה יחזיר לחוויות הקשות של העבר".

דור הקורונה
ד"ר ענר גוברין | צילום: ריאן פרויס
 

גוברין: "יש פה משהו שמנוגד לאתוס הישראלי של 'אל תשליכני לעת זקנה', כי הזקנים החולים מתאשפזים לבד ומתים לבד. לתת לאבא שלך או לאמא שלך לגסוס בבית חולים במשך שבועות בלי שאתה יכול לראות אותם – זו חוויה שתשאיר כאב, אשמה ויגון ובעיקר תסבך מאוד את תהליך הפרידה והאבל. באיטליה, לפני שהקשיש מת, אחות תוקעת לו טאבלט כדי שילדיו ההמומים והבוכים יפרדו ממנו דרך המסך. אלה דברים שעלולים להותיר רישום קשה בנפשם של בני המשפחה שלא יכלו לסעוד אותם באשפוז או להיפרד מהם במותם. עם אשמה כזו קשה יהיה לחיות הרבה אחרי שהמשבר יסתיים". 

דניאלס: "אבל ההשלכות הרגשיות של מגפת הקורונה הן לא רק שליליות. חשוב להבין שהתגובה השכיחה לטראומה היא רכישת חוסן ולא פוסט טראומה. חוסן הוא היכולת להסתגל, להתמודד ולהתגבר חרף קשיים, נסיבות חיים, מגבלות ומכשולים, בעזרת משאבים פנימיים או בעזרת סיוע. אנשים חושבים שחוסן פירושו היכולת לחזור ולהיות מה שהייתי לפני קטיעת רצף חיי על ידי האירועים הטראומטיים, אבל לא – חוסן הוא היכולת שלנו להמשיך ולנוע קדימה. לכן רבים מדווחים על צמיחה פוסט טראומטית".  

אני חושש שנראה פה התאבדויות

רבים מתמודדים כעת עם חרדה כלכלית. עשרות אלפי משרות נעלמו או הושעו, ענפים שלמים אינם מתפקדים ואיש אינו יודע מתי, אם בכלל, המצב יחזור להיות כשהיה. ד"ר גוברין מאמין שבהיבט הנפשי, כאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר. "אם יש אפשרות לטראומה, היא קשורה להשפעה הכלכלית של המשבר. ההלם של פיטורים או סגירת עסק מהיום להיום יישאר זמן רב אחרי שיימצא חיסון לווירוס. אנשים מרגישים שהם פגיעים יותר מכפי שידעו, שהחיים שלהם יכולים להשתנות ללא שום התראה מוקדמת. אם המצב הזה יימשך ואם המדינה לא תספק רשת ביטחון למובטלים, אני חושש שנראה פה הרבה מקרים של דכאון, תחושות קשות של ייאוש ואפילו התאבדויות".

פרופסור זהבה סולמון
פרופ' זהבה סולמון | צילום: באדיבות המצולמת

סולומון: "הימצאות עם בני משפחה בחלל סגור היא סיר לחץ. ברור שהמצב הכלכלי מחמיר את זה, בעיקר כשמדובר באנשים עם משפחות שלא יודעים מה יעשו אחרי החג, אנשים עם פחות משאבים כלכליים והשכלה פחותה". 

השכלה?
סולומון: "באופן מוזר אולי, זה אחד המשאבים הגדולים שיש לאנשים. ראיתי את זה אצל שבויים: ככל שאנשים משכילים יותר, הם הצליחו יותר להתמודד עם סיטואציות הזויות. עצם הלמידה, ולא משנה אם זאת מתמטיקה או פילוסופיה, פותחת לנו יכולת לראות אלטרנטיבות. כשהגוף שלנו כלוא בבית או בשבי או בבידוד, היכולת שלנו לראות אלטרנטיבות - להעסיק את עצמנו, לקבל פרספקטיבה על המצב - היא חשובה מאוד". 

אנשי הרפואה נמצאים בחזית במלחמה נגד הווירוס. מה תהיה ההשפעה של הסכנה שהם חשופים לה והעבודה השוחקת על מצבם המנטלי?
דניאלס: "השתתפתי במשלחת סיוע לפיליפינים, יותר משנה אחרי הטייפון יולנדה. פגשנו צוותים שפעלו למען קהילה חבולה כשהם עצמם סוחבים צלקות רגשיות שדורשות התייחסות. זה לא רק עניין של רופאים: קבוצה פגיעה אחרת הם המטפלים, אנשים שחוו מציאות משותפת עם המטופלים ונחשפו פעם אחר פעם לסיפורים קשים ואובדן קשה מנשוא. זה גורם לתשישות חמלה, לשחיקה וגם לטראומטיזציה משנית. לפעמים הם התמודדו גם עם אובדן אישי ולא מצאו את המקום לעיבוד רגשי ולקבלת סיוע".

פרופסור אבי בלייך
פרופ' אבי בלייך | צילום: דוברות הטכניון

איך מתמודדים עם זה?
"גם במטפלים צריך לטפל. אחת המשתתפות בהכשרה שהעברנו, אשת חינוך, איבדה את אמה בטייפון. אחרי שנה וחצי היא סיפרה לראשונה כמה היא מרגישה אשמה כי היא לא נענתה לבקשתה לישון לצדה בלילה שהתברר כאחרון שלהן יחד. אותה אישה הופתעה לגלות איזה משא היא נושאת על כתפיה, והסכימה לקבלת עזרה. ברור שגם בעקבות הקורונה תיתכן פגיעות במטפלים ובאנשי צוות רפואי שהיו עדים וחשופים לעוצמות גבוהות של כאב, מוות ואובדן, בתדירות שקשה להכיל".

האדם מייצר משמעות

בחדשות כבר מדברים על חזרה מבוקרת לשגרה אחרי הפסח. אנשים מחכים לזה בכיליון עיניים, אבל אתם גם מזהירים מזה.
נוטמן שורץ: "ראינו בעוטף עזה שאחד האתגרים הכי מורכבים הוא החזרה לשגרה. אחרי צוק איתן, מלחמה של 50 יום, זה היה אתגר מאוד משמעותי חברתית - מי עזב ומי נשאר? בהקבלה למה שצפוי אחרי הקורונה, את מי פיטרו ואת מי השאירו, מי קיבל חל"ת? עלול להיות מתח חברתי, עלול להיות ניכור מהמדינה כי לא כולם יחשבו שהיא החזיקה אותם טוב. פינוי גוש קטיף, למשל, הוביל לעלייה בעוינות כלפי מוסדות המדינה. מעבר לזה, יש היום הקפדה יפה על ההוראות, אבל החזרה לשגרה עלולה להביא איזו התפרקות. לא כל כך בקלות חוזרים לסדר היום התקין".

להד: "אין עוד יצור גמיש ומסתגל למצבים מורכבים וקשים כמו היצור האנושי. הקושי שאני צופה הוא שאחרי שנצא מהמצב הנוכחי, ייתכן שיהיה גל הידבקות נוסף בחורף הבא והשאלה היא אם נהיה ערוכים לזה או שאנשים יגידו, 'התרוששנו בסיבוב הקודם ואין לנו כוחות'. זאת שאלה חברתית, קהילתית".

ואתה בכל זאת אופטימי?
"ויקטור פרנקל כתב באושוויץ את הספרים שלו והראה שבמקום הכי נורא, בני אדם יכולים למצוא תקווה. וצריך לזכור, אנחנו ממש לא במצב שבו היה פרנקל. אם התאוששנו אחרי מלחמת העולם השנייה, בטוח נתאושש גם מזה".

זקוקים לסיוע נפשי? פנו לער"ן, שירות טלפוני במס' 1201, שירות מקוון (צ'ט ופורום): www.eran.org.il, או לנט"ל, קו סיוע 1-800-363-363, ברשת www.natal.org.il