שלום, אני עודד ואני פוחד מדבורים.

פעם חשבתי שאני עודד ואני אלרגי לדבורים, אבל לא – אני עודד ואני סתם פוחד מדבורים.

הבנתי את זה ב-2011, בזמן שישבתי בבית קפה בברלין. ברלין בקיץ היא קן צרעות. הגרמנים גירשו אותן מעליהם כמו שפרה אדישה מגרשת זבובים, אבל אני הרגשתי יותר כמו מרדכי אנילביץ'.

כשאחת הגרמניות בבית הקפה שאלה אותי למה אני קופץ בכל רגע מהכיסא, הסברתי לה שאני אלרגי לדבורים. "אתה לא אלרגי לדבורים", חרצה הגרמנייה ופלתה צרעה משערה. "איך את יודעת אם אני אלרגי או לא?" "אני יודעת כי אני במקרה רופאה שמתמחה באלרגיה לדבורים", אמרה הגרמנייה. "ואם היית אלרגי לדבורים היית מסתובב עם כדורים או מזרק, ובכל מקרה לא היית מסתובב פה. עשית פעם בדיקה?"

חשבתי שכן. כלומר – זכרתי שכן. אבל את הבדיקה עצמה לא זכרתי משום מה. וכך חזרתי לישראל כשאני מנסה נואשות לפשפש בזיכרוני.

עד שנזכרתי: כשהייתי ילד קטן פיתחתי אלרגיה ליתושים. זה לא משהו מיוחד. הרבה ילדים קטנים מפתחים אלרגיה ליתושים. פעם אחת נעקצתי בצוואר ותפחתי כקניידלך, אז ההורים לקחו אותי לרופא המשפחה. הרופא אמר שאם אני אלרגי ליתושים, יכול להיות שאני אלרגי גם לדבורים. הדגש היה על "יכול להיות", אלא שאני, כאמור, הייתי שיינה אינגלה בן חמש או שש.

ואז הוא אמר להורים שלי משהו שממש לא צריך להגיד ליד הקינדרלך: "אם הוא אלרגי לדבורים, הוא צריך להסתובב עם מזרק. אחרת הוא יכול למות תוך שלוש שעות". נו, כשאומרים משפט כזה לילד בן חמש הוא זוכר רק את המילים "דבורים", "שלוש שעות" ו"מוות".

וכך חייתי את רוב חיי בידיעה גמורה שאני אלרגי לדבורים. וכשהבנתי שאני לא באמת אלרגי לדבורים, או שאין סיבה מיוחדת להניח שאני אלרגי לדבורים, התחלתי לפחד. ההימנעות הרציונלית שלי מדבורים התחלפה בפוביה בלתי רציונלית מדבורים, שהלכה ותפחה לממדי דבור. בהתחלה ברחתי כל עוד נפשי בי. אחר כך נמנעתי כליל מחיק הטבע בימים שמשיים. בסוף אפילו סבלתי מסיוטים על דבורים.

ואני לא היחיד, כמובן. לפי הערכות, כ-10% מהישראלים סובלים מפוביות, שהן תת-סוג של הפרעת חרדה. הפוביות הנפוצות ביותר הן אגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים) וחרדה חברתית. פוביה נחשבת להפרעה הקלה ביותר לטיפול, אלא שרוב הסובלים מפוביות מניחים שפשוט אין מה לעשות, או שהם פוחדים מדי אפילו לנסות.

עודד כרמלי מתמודד עם דבורים
פוביה נחשבת להפרעה קלה ביותר לטיפול, אלא שרוב הסובלים ממנה מניחים שאין מה לעשות. ובכן, יש | צילום: עופר חן

חלק ראשון ובו אני מסביר למטפלת למה דבורה היא כמו דאע"ש

גם אני פחדתי לנסות. למעשה, לפני הפגישה הראשונה שלי במכון טמיר לפסיכותרפיה נתקפתי אימה איומה. אני יודע שאין בזה שום היגיון, אבל איכשהו חשדתי שמדובר במבצע עוקץ: הדלת תיפתח ומהצד השני תעמוד ד"ר מאיה דבורה, תלחץ לי את יד ימין וביד שמאל תזריק לי צרעה לווריד. להלן תמלול שיחה אמתי לגמרי ביני לבין המטפלת:

מטפלת: מצוין, אז קבענו ליום ראשון.

אני: רגע, איך אני יודע שאת לא דבורה?

מטפלת:

אבל היא לא הייתה דבורה. היא הייתה אישה צעירה וחייכנית בשם ורד. מאחר שאני ילד קקה, מיד הצהרתי שאני לא מאמין בטיפול פסיכולוגי, שהמוח האנושי הוא קופסא שחורה שאיש לא יודע לפענח, שאנליזה היא פסבדו מדע שהפכה לתחביב יקר לבני עשירים הסובלים מעודף זמן וכסף, ועוד כהנה וכהנה תופינים שהייתי פשוט מוכרח לפרוק על ההתחלה.

יאמר לזכותה של ורד שהיא קיבלה את מופע הדושיות שלי בהבנה יתרה. "אז קודם כל, אני לא פסיכולוגית, אני עובדת סוציאלית. וחוץ מזה, טיפול בפוביה זה לא אנליזה. הטיפול נקרא CBT, טיפול קוגניטיבי-ביהביוריסטי, כשהכוונה היא שאנחנו גם מטפלים במרכיב ההתנהגותי של הפוביה וגם במחשבות וברגשות שמתחזקים את הפוביה".

"אז לא מדברים על אמא שלי?"

"רק אם אתה רוצה לדבר על אמא שלך".

"ואין דבורים?"

"אין דבורים. אבל יש שיעורי בית".

שיעורי הבית שלי היו לתעד כל מפגש עם דבורים: שעה, מקום ודרך התמודדות. כידוע, דרכי ההתמודדויות האפשריות במצבי לחץ הן fight, flight or freeze, יעני לברוח מהדבורה, להילחם בדבורה או לקפוא במקום. הסברתי לורד שאין טעם לנהל מעקב אחר התגובה שלי לדבורים, כי התגובה שלי לדבורים היא תמיד flight. אני פורסט גאמפ של הדבורים. אבל ורד התעקשה: "אם אתה מרגיש שאתה צריך לברוח – תברח. אבל אל תגדיר לעצמך מראש שאתה בורח, כי אז לעולם לא תפסיק לברוח".

ובאמת, לפגישה הבאה אני מגיע עם סיפור בריחה קלאסי: דבורה נכנסה לדירה שלי, אני ברחתי למקלחת. ולפני שאתם צוחקים עלי, האמינו לי שאין דבר מדכא יותר מאדם בוגר שמתחבא במקלחת מפני חרק. ישבתי שם בוש ונכלם. שמעתי את הטלפון מצלצל ולא יכולתי לענות. כעסתי על עצמי, ואז כעסתי על עצמי על זה שאני כועס על עצמי. "כשאנחנו מזהים סכנה", מסבירה ורד, "אנחנו נכנסים למצב של לחץ. זה מצב פיזי לגמרי, אבל אפשר ללמוד לווסת את הגוף ולהחזיר את השליטה באמצעות נשימות".

בהתחלה אני סקפטי. נשימות? אני יודע לנשום. אבל האמת היא שתרגילי הנשימות של ורד עובדים. אני עדיין בורח מדבורים (מה זה בורח? נעלם. פוף. אין כרמלי), אבל ביומיום שלי אני מתרגל נשימות וזה מרגיע ממש. אני מאחר לדדליין למאקו? נשימות עמוקות. אני נכנס להיפר? נשימות קצרות. מסתבר שהמוח צריך חמצן כדי לחשוב, אבל לא יותר מדי חמצן כי אז הוא מפסיק לחשוב. מי ידע!

משם אנחנו עוברים לחלק הקוגניטיבי של הטיפול, כלומר למחשבות ולרגשות שלי כלפי דבורים. אני מתבקש להכין רשימת תכונות של דבורים. להלן הרשימה הראשונית: טיפשה, פאשיסטית, נבזית, מחרחרת/מזמזמת מלחמה, לא-מתחשבת, מרשעת, אובססיבית, חופרת, צעקנית, אטומה, בהמית, שטחית, בורה, פונדמנטליסטית, סדיסטית ומזוכיסטית.

עודד כרמלי מתמודד עם דבורים
"אם אתה מרגיש שאתה צריך לברוח – תברח. אבל אל תגדיר לעצמך מראש שאתה בורח, כי אז לעולם לא תפסיק לברוח" | צילום: עופר חן

ואז אנחנו דנים ברשימה שלי ברצינות תהומית.

"איך הדבורה פונדמנטליסטית?"

"כי היא מוכנה למות בשביל הרעיון. זה כמו דאע"ש. היא אף פעם לא תעצור לפקפק ברעיון שהיא צריכה לחיות ולמות בשירות הקולקטיב".

"אבל זה לא בדיוק רעיון, נכון? כלומר, אלה האינסטינקטים שלה".

"נכון, כי היא חרק. אין לה רעיונות. כל החרקים פונדמנטליסטים".

"אוקיי, אז זו לא תכונה מיוחדת לדבורה?"

"טוב, אני מניח שלא".

"ומה לגבי צעקנית?"

"היא צעקנית!"

"איך היא צעקנית?"

"שחור וצהוב! אלה צבעי גרמניה הנאצית! אלה לא צבעי הסוואה, אלה צבעי מלחמה! אני לא יכול להתעלם ממשהו שחור וצהוב! למה היא לא יכולה להיות חומה כמו שאר החרקים?"

"ומה לגבי אנשים שמתלבשים באופן צעקני? גם הם מפריעים לך?"

"ממש לא. גם דיוויד בואי התלבש צעקני".

"ואתה אוהב את דיוויד בואי?"

"בוודאי".

"אז למה דיוויד בואי לא מפחיד אותך והדבורה כן?"

"כי הדבורה לא מזמזמת את ספייס אודיטי".

חלק שני ובו אני צופה בסרט מחריד של כוורת בן שמונה שעות

בסוף אנחנו מצמצמים את הרשימה לתכונות הבאות: לא מתחשבת, לא צפויה, אובססיבית, חופרת, שטחית ובורה. ואם כל זה נשמע לכם מטופש להפליא – אתם לא לבד. בשלב הזה אני לא מבין לאן אנחנו הולכים עם כל הדיונים האלה על דבורים. אני לא מבין למה אני צריך לתעד מפגשים עם דבורים, לכתוב חיבורים על דבורים, להביט בתמונות של דבורים.

אבל מפגישה לפגישה, החשיפה הזאת לדבורים גורמת לי לחשוב מחדש על דבורים. בפעם הראשונה שאני פוגש דבורה בדמיון מודרך, אני מדמיין כתם צהוב-שחור ענק. כמו הדבורה מאיה על טריפ אסיד רע. אבל מאחר שורד מבקשת שאתאר אותה כל הזמן, היא הולכת ומצטמקת לנגד עיני העצומות.

"עכשיו נעצום עיניים, ננשום שתי נשימות עמוקות ונוציא את האוויר לאט-לאט. איפה אתה עכשיו?"

"בבית".

"ואיפה הדבורה?"

"ליד המנורה. עושה סיבובים".

"אתה על הכיסא?"

"כבר מזמן ברחתי משם. אוסיין בולט. אני בדלת, מוכן ומזומן להמשיך למקלחת במקרה הצורך".

"ומה קורה בגוף כרגע?"

"דרוך. צמרמורת. קצב לב מואץ. יותר מדי חמצן במוח".

"מאפס, שזה אושר טוטאלי, עד מאה, שזה בלתי נסבל – עד כמה לא נעים כרגע?"

"שמונים".

"אוקיי. בוא ננשום שתי נשימות עמוקות ונמשיך להסתכל על הדבורה הזאת שהשתלטה לך על הזמן, על הדירה, על החיים. אפשר לשמוע את הבזזז המעצבן שלה?"

"כן".

"עד כמה לא נעים כרגע?".

"היה רגע שהיה קצת יותר טוב בזכות הנשימות, אבל אז הזכרת לי את הזמזום. אני מתעב את הזמזום הזה. כמו מטוס שטוקה שצולל על לונדון".

"עד כמה כרגע לא נעים?"

"תשעים"

"ואפשר להמשיך להקשיב לזמזום?"

"כן".

"מה אתה מרגיש עכשיו?"

"כעס. למה את טיפשה כל כך? מה את רוצה ממני? לכי הביתה. אין פה פרחים".

"היא בעצם עושה לך דווקא".

"כן".

"לא נותנת לך להמשיך לעבוד, להמשיך לחיות".

"כן".

"אולי נקרב אותה קצת? אפשר לראות אותה מתקרבת?"

"אלי?"

"כן. רק קצת. אפשר?"

"אהההההה"

"מה קרה?"

"זהו. אני מתחבא במקלחת. אני אנה פרנק".

ואז, משום מקום, פריצת דרך. אחרי עשרה מפגשים עם ורד אני נוסע לקריית טבעון לכמה ימים כדי לכתוב ולשמור על חתולה בשם כרמלה (אין קשר משפחתי). יום אחד אני יושב במרפסת, כשפתאום אני רואה דבורה מתעללת מינית בפרח. אני בורח, כמובן, אבל אז אני נושם כמה נשימות קצרות (יותר מדי חמצן במוח) וכותב לורד מתי ראיתי את הדבורה (תיעוד, תיעוד, תיעוד). וזה עובד. המוח חוזר לעבוד. ואז אני חוזר לעבוד, כלומר מצליח להתיק את המבט מהדבורה, למרות שהיא יכולה בקלות לזנוח את הפרח ולבוא לרצוח אותי. וכשאני מרים שוב את העיניים מהמחשב, הדבורה כבר לא שם. לא ברחתי! הייתה דבורה לידי, ואני כתבתי מייל!

עודד כרמלי מתמודד עם דבורים
כמו פרט בציור של הגיהינום מימי הביניים. כמו הגמדים של השטן. כרמלי מרגיע את הדבורים בעזרת מבער | צילום: עופר חן

אחרי פריצת הדרך, אנחנו מעלים את מינון החשיפה ועוברים לסרטונים. תתפלאו לדעת איזה סנאף דבורים יש ביוטיוב, כולל סרט מחריד של כוורת בן שמונה שעות. אני שורד בערך דקה וחצי. העיניים שלי מתרוצצות בין עשרות הדבורים. יש לי סחרחורת. אני שוכח לנשום, ואז נושם הרבה יותר מדי, ואז שוכח לחשוב, ואז חושב יותר מדי.

"תנשום נשימות קצרות, ותוציא את האוויר לאט-לאט. עכשיו תתמקד רק בדבורה אחת. מה היא עושה?"

"היא מטופשת".

"כן, אבל מה היא עושה?"

"היא מזיזה את האגן הרעיל שלה".

"ומה אתה מרגיש?"

"פחד. גועל".

"למה גועל?"

"כי היא נראית כמו פרט בציור של הגיהינום מימי הביניים. כמו הגמדים של סנטה, רק של השטן".

"ואפשר להמשיך להסתכל בסרטון?"

"כן".

"מה אתה מרגיש עכשיו?"

"אני רוצה לאמא".

"ואפשר להמשיך להסתכל בסרטון?"

"לא. די. תכבי את זה, אני רוצה לאמא".

אבל מפגישה לפגישה אני מחזיק מעמד יותר ויותר זמן. בפגישה האחרונה אני מגיע לדקה ה-20 של סרטון הדבורים (ספוילר: מלא דבורים). ואז, אחרי שלושה חודשים של טיפול, ורד מכריזה שהגיע הזמן: אנחנו נוסעים ל"בית הדבש והדבורה" בקיבוץ יד מרדכי.

חלק שלישי ובו אני מחזיק חלת דבש בלי כפפות

כשאנחנו מגיעים ליד מרדכי, "בית הדבש והדבורה" ריק. מסתבר שלא מדובר באטרקציה התיירותית החמה בישראל. אני לחוץ. אני מזיע. רדאר הדבורים שלי סורק קילומטרים אוויריים לכל כיוון. ואז בא המדריך שלנו, יניב הדבוראי. יניב מסביר שהמונח "כוורן" לא מקובל יותר, בגלל הקונוטציה השלילית, ואני מסביר לו שזו בדיוק הקונוטציה שיש לי. אבל יניב קול. הכי קול. למעשה, יניב נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים קיבוצניק בשם יניב שעובד כדבוראי. החיוך הסטלני שלו מרגיע אותי. אני מחכה שכבר יציע לי מהג'וינט האלוהי שהוא בוודאות מעשן.

יניב שולף דיאגרמות, בובות ושאר עזרים, ומתחיל להסביר על הדבורה, על מבנה הגוף שלה, על ההבדל בין המלכה, הפועלות והזכרים, שלא עושים כלום חוץ מלשכב עם המלכה וחיים לא רע בסך הכול. ההסבר מעניין למדי, וגם הייתי מתעניין בו אלמלא היו דבורים מהצד השני של הוויטרינה. זבוב תועה עושה לי התקף לב קטן, אבל יניב מבטיח לי שאין דבורים בתוך המבנה, אך ורק מחוץ לזכוכית.

ואז, כמו בריאליטי שטני עד כדי כך שארז טל עוד לא חשב עליו, הגיע הזמן לפגוש את הכלה שמאחורי הווילון. אני לובש חליפת כוורנים. אני מרגיש ממש מגניב עם החליפה, אבל ורד אוסרת עלי לדמיין שאני אסטרונאוט כדי שהחשיפה תהיה אפקטיבית.

אנחנו יוצאים לכוורות. בכוורות, מן הסתם, יש דבורים. כמה דבורים? מלאנתאלפים דבורים. כל חיי ברחתי מהן. והנה אני הולך לקראתן. אני אמנם מוגן לגמרי על ידי חליפת האסטרונאוטים, אבל האוזן עדיין שומעת את הזמזום והעין עדיין מזהה את האויב. ורד שואלת אותי אם אני נושם. נכון, נכון. לנשום.

יניב מבעיר עשבים במפוח (אין לי ספק שהוא משתמש בו גם כבאנג) ומתחיל לעשן את הכוורת. מסתבר שעשן גורם לדבורים לאכול דבש, כך שהן פחות אגרסיביות. קצת כמו באנג באמת. בכל מקרה, הכוורת נפתחת וזיליון דבורים מתעופפות לכל עבר. אני מזיע כצלופח על איילון דרום. אני מאוד רוצה להצליח, אבל אני גם קצת רוצה לברוח.

עודד כרמלי מתמודד עם דבורים
ורד אוסרת עלי לדמיין שאני אסטרונאוט. כדי שהחשיפה תהיה אפקטיבית, עלי להישאר מפוקס | צילום: עופר חן

יניב מסביר לי על מבנה הכוורת, מראה לי את הדונג, את הזחלים (בעעע, זחלים), מצביע על הזכרים, מחפש את המלכה. והוא עושה את כל זה בידיים חשופות להדהים. הוא גונב להן קצת דבש עם האצבע, ומציע שגם אני אגנוב קצת דבש. אני לגמרי בעד לגנוב דבש מדבורים כי כוסאמאשלהן, אבל אני בפאניקה כזו שאני מנסה לדחוף את האצבע יחד עם הכפפה. "פשוט תוריד את הכפפות", יניב מציע בנונשלנטיות גמורה. אני מסכים לכפפה אחת. ואז לעוד אחת.

עכשיו אני עומד בלי כפפות בלב דבוריסטן. יניב החלקלק מבקש ממני עוד ועוד בקשות במתק שפתיים: תביא את המפוח, תן לי יד עם הכוורת, תחזיק רגע את חלת הדבש. אתם מבינים? אני, בלי כפפות, מחזיק חלת דבש, שזה שם מכובס ללוח כוורת עם זיליארד דבורים.

ואילו יניב פשוט מלטף אותן כמו פודלים צרפתיים. "תראה את הזכר הזה", הוא אומר ומרים דבורה ענקית. "רואים שהוא זקן, המסכן. נשארו לו רק עוד כמה ימים לחיות. אתה רוצה להחזיק אותו קצת?" נשימות עמוקות. נשימות קצרות. מחשבות שמחות. כן, אני רוצה להחזיק אותו.

עכשיו יש עלי דבורה. דבורה. על היד שלי. ועוד אחת, שלא הוזמנה למסיבה, על היד השנייה. וזה מרגיש בסדר. כלומר, זה מרגיש כמו זבוב שסובל מעודף משקל. אין הבדל. ואני מרגיש בסדר. כלומר, אני מבועת מהתחת, אבל אני לא בורח. תראו! תראו! אני מחזיק דבורה! פאק! פאק פאקינג פאק פאק! ורד, צלמי אותי! צלמי אותי!

רק כשאנחנו נכנסים חזרה לאוטו אני קולט שנעקצתי בזרת. אפילו לא הרגשתי שנעקצתי. וזה בכלל לא כאב. ואם יש לסיפור הזה איזשהו מוסר השכל, הרי הוא זה: אם אויבים מרים כמו דבורים וכרמלי יכולים לעשות שלום, להתלטף ולעקוץ אחד את השני בקטנה – יש תקווה גם למזרח התיכון.

התמונות צולמו במשק דבורים סימון, כפר סירקין. הכתב טופל במכון טמיר לפסיכותרפיה – פרויקט חברתי לטיפול פסיכולוגי בכל הארץ. תודה לכולם