קשה להביא ילד למחלקה סגורה. יש הורים שנשארים לישון על הספסלים בחוץ רק כדי להישאר קרובים

**שמות המטופלים והמטופלות בדויים, דמות הילדה שבתמונה נוצרה באמצעים דיגיטליים. פרטים מסוימים שונו או הושמטו כדי להגן על פרטיותם ועל פרטיות קרוביהם. הביאה לפרסום: אירית פלג ברנבליט

ברק ניגש לתחנת האחיות ושואל, "איפה אמא?". האחות עונה לו "בבית", וברק צועק, "בא לי את אמא!".

הוא בן 9. אחד המקרים המורכבים במחלקה ד', המחלקה הפסיכיאטרית הסגורה לילדים שבה מטופלים בני ובנות 12-6 עם הפרעות נפשיות. משך האשפוז המקובל כאן הוא שלושה חודשים – לשם השוואה, אשפוז סגור לילד בארה"ב נמשך בממוצע רק שבועיים – אבל ברק כאן כבר תקופה ארוכה ועדיין מאושפז, ללא צפי לשחרור.

בילדותו המוקדמת הפגין התפתחות תקינה, אבל בגיל 6 החל לחוות הלוצינציות ראייה ושמיעה. הוא דמיין קולות של אנשים וראה דמויות לא קיימות, הטיח את ראשו בקיר, הפך אלים ופיתח התנהגויות שאינן מותאמות. הוא מטופל ב"קו שלישי" של תרופות פסיכיאטריות – תרופות הניתנות רק במקרים שהטיפול הסטנדרטי אינו אפקטיבי – ולא יוצר כלל קשר עם ילדים. למעשה אין לו שום עניין בהם. מכאן כנראה יעבור ברק למסגרת מתאימה, אלא שיהיה מאתגר למצוא כזו: ההתמודדות שלו נפשית, אבל התפקוד דורש תהליך שיקומי.

הרבה מהילדים במחלקה חוו חוויות טראומטיות, שיכולות לעורר הפרעות נפשיות עד כדי מצבים פסיכוטיים. 70% מהם מאושפזים בגלל התנהגות אלימה. אנחנו רואים תמונות של חבלות שגרמו ילדים להוריהם, כולל סימנים כחולים או צלעות שבורות. מדובר בתוקפנות שקשה מאוד לשלוט בה.

"הרבה הורים מוטרדים מהסטיגמה של מחלקה סגורה, אבל לרוב היא נעלמת ברגע שהם פה, מפני שיש להם קבוצת הורים שמהווה עוגן. פתאום הם יכולים לצאת לטיול עם מישהו שמתמודד כמוהם, בלי להתבייש"

עוד סיבה לאשפוז סגור היא נסיגה תפקודית. ילדים שלא הולכים לבית הספר, שיש להם מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים, ילדים במצבים פסיכוטיים ועם הפרעות אכילה. אחד הדברים הקריטיים עבור הילדים הללו הוא סדר יום, מה שמקנה ודאות וביטחון, כי הם יודעים מה צפוי לקרות וזה אוטומטית מפחית חרדה.

על מנת ליצור שגרה ללא הפתעות מיותרות, מתקיימות חמש התכנסויות יומיות ובהן עוברים על מטרות אישיות ועל תפקוד יום-יומי, כמו לצחצח שיניים, לאכול או להתקלח. זו לא מטרת האשפוז, אבל ההתנהלות הנכונה קשורה באופן ישיר לריפוי. אני נתקלת בהורים שחווים הלם מכך שהילד שלהם נעשה עצמאי באופן שמעצים אותו וגורם לו לתחושת מסוגלות; לפעמים זה פשוט כי הוא הצליח לבלוע תרופה לאחר שהתנגד לכך מאוד בבית.

אני ד"ר מריאלה מושבה, סגנית מנהל מחלקה ד'. ארבע שנים עברו מאז נפתחה המחלקה בבית החולים ספרא שבשיבא תל השומר, ורף ההתרגשות שלי נמצא כיום במקום אחר משהיה. זה בלתי נמנע עם המראות כאן.

"אחת הסיבות לאשפוז סגור היא נסיגה תפקודית. ילדים שלא הולכים לבית הספר, שיש להם מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים, ילדים במצבים פסיכוטיים. אחד הדברים הקריטיים עבורם הוא סדר יום שמקנה ודאות וביטחון"

אני זוכרת מקרה של ילד שעבר התעללות והזנחה קשה, היו לו כמויות של כינים ברמה שהן קפצו מהראש. הגיעה אלינו ילדה על כיסא גלגלים שלא הצליחה להניע את הגפיים כחלק מהפרעה פסיכוסומטית; היא יצאה מהמחלקה הולכת על שתי רגליים. ילד בן 7 הגיע אלינו עם בעיה של אכילה כל כך בררנית שהיא הצטמצמה ליוגורט ביום, ושעשה צרכים בתחתונים. מהר מאוד לימדנו אותו לעשות את צרכיו בשירותים, והיום הוא אוכל רגיל. זה מה שקורה כאן כל הזמן לצד הרגעים הקשים: מתמלאים כאן שקים של אופטימיות.

דניאלה הגיעה למחלקה בגיל 9 כשהיא זוחלת, מייללת כמו חתול ויורקת על הסביבה. בהגעתה הייתה במצב פסיכוטי, ולמרות הפרוגנוזה והתחזיות הפתיעה את כולנו ולאט-לאט הצליחה להתארגן, ליצור קשרים עם הצוות. אבל זה לא שינה את המצב בבית, שבו לא היה לדניאלה הורה מתפקד. אז בכל סוף שבוע, כשהילדים יוצאים להורים, היא הייתה רואה את כולם עוזבים ונשארת בבית החולים.

הפעם הראשונה שבכיתי במחלקה הייתה כשראיתי את העצב בעיניים של דניאלה, את ההבנה שנמנע ממנה הדבר שהיא כמהה לו יותר מכל: בית חם לחזור אליו. מבחינה נפשית והתנהגותית היא התקדמה מאוד, והנה היא מתה לצאת, אבל אין לאן. זה היה כל כך עצוב ומייאש שאחת מנשות הצוות לקחה אותה פעם להצגה.

"אני אוהבת מה שאני עושה. ברור שיש מחיר, אני כבר לא יכולה לראות סרטים או לקרוא ספרים כי הכל נראה לי כבד. אני רק רוצה קומדיה מטומטמת, ולשנות נושא. אבל אני אף פעם לא שוכחת שהעבודה שלי היא הצלת נפשות קטנות וטהורות"

דניאלה עברה מפה ישירות לפנימייה, יצאה מתוך הכאוס לחיים בוגרים ומתפקדים. זו ילדה שיודעת ליצור קשר מדהים, ושנמצאת היום במצב מעולה. לא מזמן היא שלחה לי תמונה וראיתי אותה מקסימה, נקייה ומטופחת.

הרבה יותר קל לטפל במבוגרים. אצל ילדים אין לנו יומרות לאבחנה חותכת, כי הדברים לא יציבים וכי הכלים שלנו דלים. הרבה מההפרעות יושבות על גנטיקה וסביבה, או דפוסי התנהגות של ההורים. אצל 40% מהילדים שמתאשפזים מאובחן אוטיזם, חלקם עם יכולות קוגניטיביות תקינות והפרעות פסיכיאטריות כמו חרדה, דיכאון, OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) או הפרעת אכילה. הפרעות אישיות אנחנו לא מאבחנים בגיל הזה, אבל כן יכולים לראות מנגנוני התמודדות שעלולים להצביע על התפתחות של הפרעות כאלו.

בשלושת השבועות הראשונים של האשפוז אנחנו לומדים את הילד ואת המשפחה בעזרת בית הספר, פסיכיאטרים וקלינאים, ויוצרים תמונה מעמיקה שמספרת את הסיפור. עם הזמן למדתי שהמאושפזים כאן חוצים את כל המעמדות והפרמטרים: חלקם ילדים להורים מאוד אינטליגנטיים, אחרים נולדו לאנשים עם מנת משכל נמוכה. חלקם מתל אביב, אחרים מהפריפריה.

לא הייתי מתחלפת עם שום הורה שנאלץ לאשפז את הילד שלו במחלקה. הם חווים אלימות, אין להם יום ואין להם לילה, הם מנסים לעשות את הכי טוב וזה לא מצליח. אבל גם כשאין מנוס, ההחלטה להביא ילד לאשפוז סגור היא קשה ומורכבת מאוד. ילדים מגיעים לכאן אחרי שכל נסיונות הטיפול בקהילה לא צלחו, והקשיים של הילד עלולים לפגוע בהתפתחותו.

אנחנו מאוד מאמינים להורים. הם מכירים הכי טוב את הילד, גם אם דרך ההתמודדות שלהם לא טובה. ואומנם זו מחלקה סגורה, אבל היא מאפשרת לערב את ההורים בטיפול ובשהייה. ההורה גם "מתאשפז" עם הילד בשבוע הראשון, ישן איתו, כך שההורים והילדים זוכים לפרידה הדרגתית ולהיכרות עם המחלקה בשקיפות מלאה. זה מאפשר להם לסמוך עלינו, לראות את ההתנהלות במחלקה כל דקה, ולנו זה מאפשר להתבונן על הדינמיקה: מה מרגיע את הילד, מה מעורר אצלו אי-שקט.

גם אחרי השבוע הראשון מותר להורים להישאר בסביבה, והם מוזמנים לבקר בכל יום למעט חמישי. היו הורים שנשארו לישון על הספסלים בחוץ רק כדי להישאר קרובים פיזית לילד, כי חרדת הפרידה היא הדדית. יש כאלה שמתקשרים למחלקה עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מה עם הילד, ואנחנו כמובן מכילים את המורכבות ומנסים לענות לכולם.

רוי, ילד שובב בן 7, רץ אליי הבוקר במסדרון. אובחנו אצלו אוטיזם וחרדת פרידה קשה, ובעוד שלושה שבועות הוא אמור להשתחרר. למחלקה הוא הגיע כי ההורים שלו לא הצליחו להתמודד עם ההתנהגות האלימה והלא מווסתת שלו: הוא היה מרביץ לאחים הקטנים שלו עד זוב דם, עד כדי סיכון חיים. לפני שאושפז הוא היה מתפרץ ומשתולל, לא הצליח להשתלב בבית הספר וסבל מרמות חרדה מאוד גבוהות. היום הוא סיפר לי שבילה את סוף השבוע בבית והצליח בפעם הראשונה לא להרביץ לאחים.

"'חדר המוגנות', הבידוד, הוא מקום שקרה בו הכל: הטלת צרכים, מריחת צואה, מריטת שיער, צעקות, אלימות, בכי. ילד מוכנס אליו רק אם הוא מפעיל אלימות פיזית על עצמו או על אחרים, במטרה להגן עליו ועל הסביבה. זה לא עונש"

הוא מאושפז כבר שלושה חודשים, והבוקר נכנסתי איתו ועם המדריכה שמלווה אותו לחדר שלו כדי לסכם את השבוע החולף. אנחנו קוראים לזה "חדר מארח", כי הילדים מארחים אותנו, הצוות, בחדר השינה שלהם. רוי ישב על המיטה הקטנה שלו והראה לי שהוא עומד יפה במשימות כמו "מילוי ערכי המחלקה" ו"שמירה על הידיים". הוא גם הסביר לי ש"מטרת הצמיחה" שלו בשבוע שעבר הייתה להעסיק את עצמו עשר דקות לבד, בלי להציק לאף אחד. זה היה לו קשה, אבל הוא כמעט עמד ביעד, ואני חיבקתי אותו וליטפתי לו את הראש על ההצלחות.

המחלקה מוקלטת ומצולמת 24/7. אנחנו יושבים מול הקטעים המצולמים ולומדים מהם כל הזמן: אם ילד התפרץ, אנחנו צופים וחושבים איך אפשר להשתפר. כמו בפעילות מבצעית בצבא, הלמידה והתחקיר נעשים לא כדי למתוח ביקורת, אלא כדי להיות יותר טובים.

מערך הפסיכיאטריה של הילד תופס שטח נרחב בבניין בית החולים ספרא לילדים. היום מבינים יותר מתמיד שבריאות הגוף תלויה בבריאות הנפש, ולהפך. בסך הכל יש כאן 13 מיטות אשפוז ותחנת אחיות שממוקמת במרכז המחלקה, פתוחה ונגישה 24/7. שלא כמו במחלקות סגורות אחרות, אין שום חיץ וכל ילד יכול לגשת ולדבר עם האחיות בכל שעה. מצד שני, שתי דלתות נעולות על בריח מפרידות בין המחלקה הסגורה לעולם שבחוץ. אין ברירה.

היום בצהריים, כשכולם יצאו לפעילות, ראיתי את המדריכה מלכה מנדנדת את נדב על הנדנדה שבמרפסת הגדולה. הראש שלו היה שמוט קדימה, וכך גם הידיים והרגליים. הוא נראה בעולם משל עצמו. הוא בן 10 שהתפתח בתחילה באופן תקין לחלוטין, אבל מגיל 7 נמצא במצב פסיכוטי חמור ואין לנו מושג מה היה הטריגר שהפך את הצלחת. מאז הוא בנסיגה תפקודית חמורה, מדבר עם עצמו, לא יוצר קשרים ונמצא בתוך בועה. אנחנו עוד לא יודעים בוודאות, אבל יכול להיות שזה חלק מתהליך הופעתה של סכיזופרניה מז'ורית.

"לא הייתי מתחלפת עם הורה שמאשפז את הילד שלו במחלקה. הם חווים אלימות, אין להם יום ואין להם לילה, הם מנסים לעשות את הכי טוב וזה לא מצליח. חלק מההתמודדות הוא שהם משליכים את הקשיים שלהם עלינו, ובעוצמות קשות"

מלכה לא נתנה לניתוק של נדב להפריע, היא נדנדה אותו במשך דקות ארוכות בעדינות ובסבלנות אין קץ. המסירות הזו של אנשי הצוות, הנתינה והיכולת לראות את ההצלחות הקטנות ביותר – זה מה ששומר כאן על תקווה מתמדת.

המטרה שלנו היא יצירת קשר בלתי אמצעי עם הילדים. חלקם בתפקוד מאוד נמוך או עם מוגבלות שכלית, חלקם אינם ורבליים או לא גמולים. אלה נקראים אצלנו "הסיירת", כי הם זקוקים להשגחה אחד על אחד או לפעמים שניים על אחד. כל המורכבות הזאת פירושה שהמחלקה דורשת הון אנושי ספציפי: יש כאן 14-13 תחומי טיפול ו-70 אנשי צוות, מה שמקנה לילדים ולהורים מעטפת מכל זווית טיפולית. גם העובדה שהמחלקה ממוקמת בתוך בית חולים כללי מאפשרת לנו לתת מענה למקרים מורכבים גופנית שבהם נכשלה כל אופציה טיפולית אחרת.

אחת מהשיטות שאנחנו משתמשים בהן היא "כלכלת האסימונים". זו תוכנית שהמציא ד"ר איתן אלדר כאמצעי ליצירת מוטיבציה: ילדים צוברים אסימונים על דברים טובים שהם עושים, וככה הצוות מצליח להגביר התנהגויות חיוביות ולצמצם את השליליות. היום יש אפילו אפליקציה של כלכלת אסימונים, כך שהיא נגישה לכולם על מסך במחלקה.

"הצוות מגיע למקומות רגשיים קשים. לפני רגע הייתה פה ילדה חמודה ועכשיו היא בועטת, כי אלימות קשה היא חלק מהסיפור. לא מזמן היה ילד ששבר את האצבע של אח מהמחלקה, שמצא דרך להישאר אמפתי. לא כל אחד בנוי לזה"

האלימות של נילי, בת 10, יצאה מפרופורציה ,וזה כבר האשפוז השני שלה במחלקה. היו מקרים שאחיה הגדול היה צריך להחזיק אותה בכפיתה במשך שעות כדי למנוע התפרצות ופגיעה פיזית במשפחה. המטרה האישית שלה בכלכלת האסימונים היא הצלחה במשחק משותף עם חברה במשך 15 דקות.

יש הורים עם פנטזיה ש"נתקן" את הילד מיד. זה כמובן לא עובד ככה, ואנחנו עושים איתם תיאום ציפיות לפני האשפוז. יש גם מלווה אישית משפחתית, שהיא אשת קשר של ההורים למחלקה וזו שמנהלת את התיק מולנו ומולם.

הרבה הורים מוטרדים מהסטיגמה של מחלקה סגורה, אבל לרוב היא נעלמת ברגע שהם פה, גם מפני שיש להם קבוצת הורים שמהווה תמיכה ועוגן: פתאום הם יכולים לצאת לטיול עם מישהו שמתמודד כמוהם, בלי להתבייש.

אחד הילדים התפרע בשבוע שעבר והתחיל להרביץ לחברים שלו. בסיוע הצוות הוא הוכנס ל"חדר המוגנות", מקום שכבר קרה בו הכל: הטלת צרכים, מריחת צואה, מריטת שיער, צעקות, אלימות, בכי, צווחות. אלה רגעים שגם לאיש טיפול בעל ניסיון קשה מאוד לעמוד בהם.

ילד נכנס לחדר המוגנות – כלומר לבידוד – רק אם הוא מפעיל אלימות פיזית על עצמו או על אחרים, ורק בהוראת רופא ואחראי משמרת. המטרה העיקרית היא להגן עליו ועל הסביבה, זה לא עונש. מדובר בחדר בעל קירות רכים וגימורים מעוגלים, ללא גירויים, בצבע אחיד ורגוע ועם אור מעומעם ונינוח. הנהלים אומרים שבחדר הזה לא מדברים עם הילד, כי בשלב הזה כל מה שנגיד רק יחמיר את המצב. אנחנו נותנים לילד להירגע. במחלקה אין זריקות, אין קשירות ואין אחיזות, גם אם לפעמים ממש קשה פיזית להכניס את הילד לחדר.

הילד נשאר לבד בחדר המוגנות, אבל מחוץ לדלת יש תמיד איש צוות שמביט מבעד לחלון ובודק את מצבו. יש גם מצלמות בחדר ומחוץ לו, ואנחנו מעדכנים את ההורים שהילד שלהם נמצא שם. אבל אנחנו תמיד מרגישים שאם ילד הוכנס לחדר המוגנות, זה באיזשהו מקום כישלון שלנו. אנחנו משקיעים המון בלזהות את הטריגרים, ללמד את הילדים מנגנוני ויסות עצמי, להבין מה מסייע לכל ילד להירגע ולהפחית התנהגויות מסוכנות.

הילדים במחלקה הם עדיין תלמידים. יש כאן שתי כיתות שמפעיל בית ספר ויצמן ברמת גן בליווי משרד החינוך, ומן הסתם הלמידה היא מאוד דיפרנציאלית וקשורה לרמת התפקוד ולא לגיל.

הוואקום הגדול מגיע אחרי האשפוז, כי בקהילה יש פחות אמצעים לטיפול. אם ילד עובר למסגרת שנכונה לו, הסבירות שיחזור לאשפוז אינה גבוהה – ולהפך. זה למשל הסיפור של עדי, בת 10 שיצאה מאשפוז שני אצלנו לכיתה קטנה בבית ספר רגיל. המסגרת לא התאימה לה, והיא אושפזה פעם שנייה. אלה מקרים שקשה מאוד להתמודד איתם, כי אין מספיק פנימיות ייעודיות בארץ שיכולות להכיל מצבים כאלה בילדים צעירים. אז ילדים חוזרים לעוד אשפוזים, אבל אשפוז סגור הוא לא חלופה למסגרת חוץ-ביתית שתיתן מענה ארוך טווח.

רשימת ההמתנה למחלקה ארוכה מאוד. הילדים שמתאשפזים כאן הם המקרים הכי מורכבים, ומאז שפרצה המלחמה מרגישים שיש יותר כאלה. אם ההורים מפוחדים ודרוכים, גם הילדים מרגישים ככה. התקופה מלאה בקושי, ובהתאמה גם ההתנהגויות יותר קיצוניות והמקרים יותר מורכבים.

"היה ילד שעבר התעללות והזנחה קשה, היו לו כמויות של כינים ברמה שהן קפצו מהראש. הגיעה אלינו ילדה על כיסא גלגלים שיצאה מהמחלקה הולכת על שתי רגליים. זה מה שקורה כאן: רגעים קשים לצד שקים של אופטימיות"

טומי הוא ילד בן 8 עם חיבה למקומות גבוהים במיוחד. הוא אוהב לקפוץ ממקלטים, חומות, גשרים. היו מספר מקרים שבהם שבר את גפיו והובהל לבית החולים; פעם הוא קפץ מעל חומה בכביש מהיר ושבר את הגולגולת.

ההתנהגויות של טומי חסרות שיפוט. הוא עבר כמה מסגרות חינוך, ודרגת המסוכנות שלו לעצמו גבוהה. מצבו נובע מ-OCD, וספציפית מאובססיה לדברים שהם טאבו מפני שהם מסוכנים. אם ילדה במחלקה תרוץ במקלחת, הוא יזהיר אותה שלא תחליק. אבל הוא עצמו יתגלש על המים בדיוק מפני שזה מסוכן.

מה שעוזר לרפא ילד כמו טומי הוא קשר בלתי אמצעי, ולפעמים זה בכלל קשר עם כוח העזר. לפני שבועיים ראיתי כאן ילדה נסערת, ומי שנתנה לה את החיבוק החם שהרגיע אותה הייתה המנקה.

חלק מההתמודדות כאן הוא שההורים משליכים את הקשיים שלהם עלינו, ובעוצמות מאוד קשות. לפעמים הם עצמם מאוד מורכבים, וחייבים לגייס אמפתיה וחמלה, לשים את השיפוטיות בצד, לשאול מה מניע אותם ואיך אנחנו יכולים לסייע. גם כשילד מרביץ לי ויורק עליי מצופה ממני לשמור על ויסות, וזה מאוד קשה. ממש כמו בהחייאה, אתה קודם כל בודק את הדופק שלך.

הצוות מגיע למקומות רגשיים מאוד קשים. לפני רגע הייתה פה ילדה חמודה ועכשיו היא בועטת, כי אלימות קשה היא חלק מהסיפור עם ילדים לא מווסתים. אחד מהם שבר לפני כמה שבועות את האצבע של אח מהמחלקה, שכמובן מצא דרך להישאר אמפתי ומכיל. לא כל אחד בנוי לזה.

הורים שואלים אותי מה יהיה, והאמת היא שאין לי מושג. אין הרבה מחקרי אורך בילדים, וכל ילד הוא מקרה שונה, עם סיפור שונה. הייתה פה ילדה עם הפרעת אכילה מסכנת חיים, והיום היא חוגגת יום הולדת עם חברות. היא הגיעה מרקע משפחתי מורכב, הורים מתמודדי נפש. שירותי הרווחה רצו להוציא אותה מהבית, ואנחנו התנגדנו, ממש נלחמנו, כי הבנו שזה המקום הטוב ביותר עבורה. הרווחה אישרה, והיום הילדה לומדת בבית ספר רגיל, מצליחה וחכמה. הסיפורים כאלה הם הסיפוקים הקטנים שלי.

לשמחתי יש היום יותר מודעות והבנה של רצף, של איכות חיים, של שילוב, של הצורך בקהילת טיפול ובהפחתת הסטיגמה. יש תהליך שקורה בבריאות הנפש, הבנה שזה משהו שאפשר להקל עליו ולטפל בו, וכל אחד שיוצא מכאן ומצליח לשהות במסגרת שבה הוא שווה בין שווים – זה קרדיט לפרופ' דורון גוטהלף, שהקים את המחלקה ומנהל את מערך הפסיכיאטריה לילד בבית החולים, ושל ד"ר טל שלטון שמנהל אותה בפועל.

אני אוהבת מה שאני עושה וקמה כל בוקר בכיף. יש פה שליחות עצומה וחשובה, גם אם הסיפוק לא מיידי כמו במקצועות רפואה אחרים. התמונות ששולחים לי אחרי שילדים משתחררים, לראות אותם עושים דברים כמו כולם – מופיעים בטקס, מקבלים תעודה, מבלים עם האחים – זאת הרגשה שקשה לתאר.

"בתחילת האשפוז אנחנו לומדים את הילד ואת המשפחה. למדתי שהמאושפזים חוצים את כל המעמדות והפרמטרים: לחלקם יש הורים מאוד אינטליגנטיים, אחרים נולדו לאנשים עם מנת משכל נמוכה. חלקם מתל אביב, אחרים מהפריפריה"

ברור שיש מחיר אישי ומשפחתי. אני כבר לא יכולה לראות סרטים או לקרוא ספרים, כי הכל נראה לי כבד. אני רק רוצה קומדיה מטומטמת, ולשנות נושא. הטלפון שלי עובד נון-סטופ, לפעמים בא לשבור אותו. בסוף אתה בן אדם, אני בעצמי אמא לשניים, גם לי קורים דברים. גם אצלי בבית המתבגר צורח ואני צריכה לתת מענה. לפעמים בא לי לצאת לחופש, ולא רק לשמוע צרות של אנשים כל היום. ועדיין, אני בוחרת לסיים את הדברים האלה במסר אופטימי.

לפני כמה שנים התעורר ילד ב-5 בבוקר לתוך התקף, והוחלט להכניס אותו לחדר המוגנות. בכניסה היה מפסק כיבוי אש, הוא שבר אותו והפעיל אזעקה מחרישת אוזניים. גם החשמל נפל בכל הקומה – זה נעשה אוטומטית מטעמי בטיחות – וכל הדלתות החשמליות במחלקה נפתחו לרווחה. הילדים, שהתעוררו בינתיים מהאזעקה, קלטו שכל הדלתות פתוחות והתחילו לרוץ ולנסות לצאת. זה היה בוקר של איבוד שליטה טוטלי במקום שבו השליטה הכרחית לריפוי, אבל אף אחד מהילדים לא ברח והאירוע הסתיים ללא נזק, רק עם סיפור מורשת קרב מעולה והפקת לקחים לפעם הבאה.

עם טיפול מתאים ומעטפת נכונה, כל ילד עם מחלת נפש יכול לגדול ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו. יש ילדים שיוכלו להתגייס לצה"ל, לשרת את המדינה, להשתלב בבית ספר מתאים או לעבור לפנימייה הנכונה. לכן אני אף פעם לא שוכחת את חשיבות העבודה שלי: כי היא עוסקת בהצלת נפשות קטנות וטהורות.